שיחות

למען ישמעו ויראו פרשת טעמי המצוות, מטרתן ותכליתן – פרשה סבוכה ומורכבת היא. בעניין זה נאמרו דברים בספרות חז"ל, בספרות

נזכר בכתבי ר' נחמן שהשמחה בראש השנה מקורה בכך שבכל שנה הקב"ה מנהג את עולמו יפה יותר; וברור שהיסוד הוא

מאז ימי הגאונים והראשונים נזכר המנהג לברך את החודש בשבת הסמוכה לראש החודש[1], ואף יש כעין ראיות לכך כבר בירושלמי[2].

מושג ה'זכירה' בשבת כפול: ביחס למעשה בראשית וביחס ליציאת מצרים. אך בעוד ש"זכר למעשה בראשית" נזכר גם בתפילה[1] – הרי

פרשת ניצבים נקראת תמיד בשבת שקודם ראש השנה[1]. ישנם שני יסודות המקשרים בין פרשה זו לזמן זה. האחד הוא היחס

פלא הוא על אנשינו שרגילים הם למחשבה רחבה, אך כשמציגים בפניהם כיוון אחד על יחידותו בהבלטה יתרה – מתעוררת מיד

ההתחדשות בשבת ובתשובה תיאור השבת בנבואה פותח במילים: "אם תשיב משבת רגלך"[1], ונמצאת למד שהשיבה מההרגל וההימנעות ממנו היא היסוד

לפרשתנו ייחודיות על פני רבות מפרשיות התורה, במה שנוגע לקריאתה בציבור. כך שנינו בברייתא: "תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר

החל מספרות התנאים ועד למחשבת החסידות מודגש הקשר החזק שבין שבת לתשובה. ראוי לברר קשר זה, ונבקש לעמוד על כך

אור חומת ירושלים בהפטרתנו ישנם שני מושגים מרכזיים: אור וחומה, כאשר כל אחד משני מושגים אלו מבטא ומסמל יסוד השונה