שיחות

פרשת ניצבים נקראת תמיד בשבת שקודם ראש השנה[1]. ישנם שני יסודות המקשרים בין פרשה זו לזמן זה. האחד הוא היחס

פלא הוא על אנשינו שרגילים הם למחשבה רחבה, אך כשמציגים בפניהם כיוון אחד על יחידותו בהבלטה יתרה – מתעוררת מיד

ההתחדשות בשבת ובתשובה תיאור השבת בנבואה פותח במילים: "אם תשיב משבת רגלך"[1], ונמצאת למד שהשיבה מההרגל וההימנעות ממנו היא היסוד

לפרשתנו ייחודיות על פני רבות מפרשיות התורה, במה שנוגע לקריאתה בציבור. כך שנינו בברייתא: "תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר

החל מספרות התנאים ועד למחשבת החסידות מודגש הקשר החזק שבין שבת לתשובה. ראוי לברר קשר זה, ונבקש לעמוד על כך

אור חומת ירושלים בהפטרתנו ישנם שני מושגים מרכזיים: אור וחומה, כאשר כל אחד משני מושגים אלו מבטא ומסמל יסוד השונה

'וסר עוונך' יחס הדוק מתקיים בין השבת לתשובה, והוא מצוין החל מספרות התנאים ועד לאחרונים. בקשר זה דנו בעבר באנפין

עת רצון ימי אלול הם ימי רצון, ודבר זה אנו למדים מן הלוחות השניים שניתנו בסוף ארבעים ימי הרצון שנפתחו

מתחילת ימי בין המיצרים ועד ימי התשובה בהם אנו עומדים, אנו מצויים בעיצומו של תהליך המוביל אותנו מפורענות לנחמה ותשובה.

ראינו בעבר תוכנו המיוחד של 'אלול' הוא הפנימיות. מכאן התבודדותו של משה בשנית על הר סיני, שממנה התבודדותו של כל