שיחות

שמא יגרום החטא דברי חז"ל על המקרא יש שהם פותחים בפרשנות, כאשר מתוך לימוד הפרשה עולים הקשיים והתשובות, ויש שהם

הכנה למצווה שגרת המחשבה המקובלת תופסת את פעולת ההכנה כמדרגה פחותה לעומת התכלית. לכאורה הצדק עמה, שהרי בעצם ההגדרות: הכנה

שם – שומה בפרשתנו אנו קוראים על בניית משפחת יעקב, סיפור על אנשים שהפכו לשבטים. לסיפור לידת השבטים מתלווים הסברים

הישנות תיאור יציאת יעקב פרשתנו פותחת בתיאור יציאתו של יעקב אבינו מארץ ישראל: "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה"[1], אולם

בפרשתנו אנו עוקבים אחר יעקב אבינו, מאז צאתו לחרן כיעקב הבודד, ועד חזרתו לארץ ישראל כיעקב אבי השבט הגדול. עשרות

ויכולו – כלי  או תכלית? פתיחת הקידוש בליל שבת – "ויכולו השמים והארץ"[1] – הקנתה לו את שמו הכללי: 'ויכולו'.

המרכיב הבסיסי של סעודות השבת הוא הפת, הלחם, ובשם המיוחד: 'חלה'. כינויו של הלחם – 'חלה' – מתייחס ליצירה של

נהגו הספרדים לומר את מזמור כג בתהילים – 'מזמור לדוד' – בסיומה של תפילת ליל שבת. טעמו של מנהג זה

כל אותם מעשים, שהתרחשו באוהלם של אבות האומה, לא לשעתם בלבד התרחשו. אבות-מאורעות הם לתולדות-מעשים המתמשכים על פני כל דרך

ושבתי בבית ד' מזמור כג בתהילים – "מזמור לדוד ד' רועי לא אחסר" – שב ונאמר מספר פעמים במהלך השבת.