שיחות

בפרשתנו אנו עוקבים אחר יעקב אבינו, מאז צאתו לחרן כיעקב הבודד, ועד חזרתו לארץ ישראל כיעקב אבי השבט הגדול. עשרות

ויכולו – כלי  או תכלית? פתיחת הקידוש בליל שבת – "ויכולו השמים והארץ"[1] – הקנתה לו את שמו הכללי: 'ויכולו'.

המרכיב הבסיסי של סעודות השבת הוא הפת, הלחם, ובשם המיוחד: 'חלה'. כינויו של הלחם – 'חלה' – מתייחס ליצירה של

נהגו הספרדים לומר את מזמור כג בתהילים – 'מזמור לדוד' – בסיומה של תפילת ליל שבת. טעמו של מנהג זה

כל אותם מעשים, שהתרחשו באוהלם של אבות האומה, לא לשעתם בלבד התרחשו. אבות-מאורעות הם לתולדות-מעשים המתמשכים על פני כל דרך

ושבתי בבית ד' מזמור כג בתהילים – "מזמור לדוד ד' רועי לא אחסר" – שב ונאמר מספר פעמים במהלך השבת.

אשת חיל העיון בסדר שולחן השבת עשיר ורב, החל מהקידוש ולחם המשנה ועד לזמירות השבת וכו'. בשיחה זו נעסוק בפיוט

בבל ומצרים אברהם אבינו גדל במרחב של תרבויות מתקדמות, והלך נגד הזרם החזק והמפותח ששלט אז בעולם. בכך הוצמד לו

בראש פרשתנו מצויה דוגמא של בעיה פרשנית שהפכה לעניין רעיוני עמוק. הפסוק הפותח את הפרשה הוא יחיד במינו במקרא כולו:

גן בעדן מקדם התורה נפתחת בהדגשת יסודות טריטוריאליים, ואת האדם נוטע אלוקים בגן עדן: "ויטע ד' אלקים גן בעדן מקדם