שיחות

רצף הדורות השבתי ברכת קדושת היום, שבתפילת הש"ץ בליל שבת, פותחת בביטוי: "אלוקינו ואלוקי אבותינו"[1]. השייכות של 'אלוקינו ואלוקי אבותינו'

שבתות אלו, שבימי 'בין המצרים', מיוחדות הן, וכבר הבאנו בעבר את אשר נזכר ב'ליקוטי הלכות' על כך שעיקר התיקון של

פרשתנו פותחת בפרשיית הנדרים, והשאלה עולה – מה טיבה של פרשייה זו כאן, ערב הכניסה לארץ? מאז כיבוש עבר הירדן

בספרי החסידות מדובר הרבה על האור הגדול של שבתות בין המצרים. כך, לדוגמה, כתב ב'תפארת שלמה': "יום השבת קודש בימי

מפי העליון לא תצא הרעות בעיית הרע בעולם מסובכת, וכבר קונן ירמיהו באיכה: "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב"[1]; דור

בתפילת יום השבת בא הביטוי הייחודי: "ישמח משה במתנת חלקו". זו היא שמחה על חלקו השייך לו, זה המתגלה בנייחא

התורה מספרת לנו על שני מאורעות שאירעו במשפחת הכהונה בתקופת הנדודים במדבר: האחד – מות בני אהרון נדב ואביהוא, השני

כפילות השבת קורבנה של השבת מועט, כפי הנאמר בפרשתנו: "וביום השבת שני כבשים"[1]. על מיעוט זה התרעמה השבת, כפי שדרשו

הפרשיות שבתורה יש שהן מפורשת, ויש שהן סתומות, ויש שהן עומדות על הגבול שבין הסתום למפורש – נראות מפורשות וגלויות,

אנחנו פותחים היום את ימי בין המצרים, ובמקומנו סמוך למקדש הרגשת הימים גדולה יותר. המשנה בתענית[1] מונה חמישה דברים שאירעו