שיחות

שמחתו של משה רבינו ביחס לשבת – "ישמח משה במתנת חלקו"[1] – מוצאת תימוכין בפרשתנו. בפגישה היזומה האחרונה של משה

מעשה בראשית ויציאת מצרים – האוניברסלי והלאומי פרשתנו, כיתר הפרשות המקיפות אותה, עוסקת ביציאת מצרים. מרכזיותה של יציאת מצרים ביהדות

בכורה ובחירה בין-לאומים בעבר עמדנו על כך שספר בראשית עומד בסימן 'בכורה ובחירה', דהיינו המתח שבין הבכור הנולד ראשון לבין

ושמרו בני ישראל את השבת – לדורותם בתפילת עמידה של שחרית בשבת אנו מצטטים מן התורה: "ושמרו בני ישראל את

ישמח משה – ויעקב הפתיחה לתפילת עמידה בשחרית של שבת – מתחילה במשה: "ישמח משה במתנת חלקו", ומסיימת ביעקב: "לזרע

ברכת החודש בשבת יסודה של ברכת החודש קדום. מאז שהונהג הלוח הקבוע, שהחליף את קידוש החודש על ידי עדים, נהגו

בכל תפילות השבת משובצת הבקשה 'אלוקינו ואלוקי אבותינו רצה נא במנוחתנו'. לאחר הצרכים הלאומיים הכלולים בתמצית השבתית המעודנת: 'שמחנו בישעותך'

'את יעקב' לאחר שחתמנו את ספר בראשית – ספרן של יחידים[1], אנו ניגשים אל ספר שמות – ספרה של אומה[2]:

מעגלי המחשבה והמידות בחפשנו אחר יסוד שיכלול את יסודות עבודתנו הלימודית והחינוכית, במחשבה, בתפילה וכו' – לא נמצאהו ברום המחשבה

משה ויהושע, תורה שבכתב ותורה שבעל-פה שבת של פרשת האזינו: "שבת של דיו-זוגי היתה, ניטלה רשות מזה ונתנה לזה", כך