בפרשתנו נאמר: "תמים תהיה עם ה' אלוקיך"[1].
במשמעותו של פסוק זה נחלקו המפרשים. במישור ההלכתי, מצינו שנחלקו בדבר הרמב"ם והרמב"ן בספר המצוות. בעוד הרמב"ם לא מנה את 'תמים תהיה' כמצוות עשה, הרמב"ן לעומתו כן מנאה – "שנייחד לבבנו אליו לבדו יתברך ושנאמין שהוא לבדו עושה כל…"[2]. הוסיף ושיער הרמב"ן טעמו של הרמב"ם, שאולי סבר שהיא מצווה כללית הכוללת את כל המצוות שמשמעותה ללכת בדרכי התורה, כעניין שנאמר 'אשרי תמימי דרך ההולכים בתורה ה', ומשום כך לא מנאה כמצווה בפני עצמו[3]. אמנם המג"א ביאר אחרת בדעת הרמב"ם, והבין שלדעתו ציווי זה שייך לאיסורי כישוף וכדומה. ואכן מצינו ברמב"ם עצמו שהביא פסוק זה בהלכותיו: "ונאמר כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן וגו'… אבל התורה אסרתן… ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים תמים תהיה עם ה' אלהיך"[4].[5]
דעתו של הרמב"ן ניבטת אף מדבריו בפירושו לתורה בשני מקומות – פרשתנו ופרשת לך-לך. בפרשתנו מקבילים הדברים לאלו שאמר בספר המצוות, ובפרשת לך-לך הוא מאריך בסוגיה, בפרשיית התגלות ד' לאברהם בה הוא מבשר לו על לידת יצחק ומצווהו על ברית המילה. דבר ד' לאברהם פותח בפסוק: "אני א-ל ש-די התהלך לפני והיה תמים"[6]. על כך מפרש הרמב"ן שהכינוי 'א-ל ש-די' משמעו גבורה וניצחון, והוא מבטא את הנהגת האלוקים השולטת הטבע והמזלות, מכוחה יכול אברהם להוליד בן בניגוד לטבע. כזו היא אף הברית שנכרתת איתו ועם זרעו, שהנהגתם תהיה מאת ד' ממעל לטבע. כך ממשיך הפסוק – 'והיה תמים' אשר זוהי מצווה נוספת שמצטווה בה אברהם בנוסף למצוות המילה. כך הרמב"ן, לשיטתו שציווי התמימות מבטא את האמונה בהנהגת ד' שלמעלה מחוקי הטבע[7].
תמימות פעילה
במבט פשטני נדמה שהתום סותר את הפעלתנות, שכן האדם מפקיד את הנהגתו בידי שמים מה שימנע ממנו לפעול בכוחות עצמו להשגת מטרותיו. אמנם, במבט מעמיק שורר יחס מיוחד דווקא בין התום לפעלתנות. כך עולה מדברי המהר"ל העוסקים ביחס שבין יסוד ההליכה ליסוד התמימות, יחס הניבט מכמה וכמה פסוקים כדוגמת – "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ד'"[8]. התום מוליך את האדם בביטחון אל הטוב, אומר המהר"ל והוא המניע אותו אל תכליתו. נמצא, שדווקא התום הוא המניע את האדם ומחלצו מן הפאסיביות אל הפעלתנות. זוהי המשמעות השלמה של הפסוק שעסקנו בו: "התהלך לפני והיה תמים".
לפי היסוד הזה, להיות הרמוני עם העולם אין משמעו פאסיביות ו'נירוונה', אלא אדרבה פעילות אקטיבית של הליכה תמידית. ההיפך של ה'תם' הוא ה'מת', כפי שמעידו היפוך אותיותיהם. מיתה היא הפסקת פעילות החיים בעוד התום מביא להגברתם. העמדת הוולדות היא שיאה של פעילות החיים, וזוהי הבחנה נוספת בשייכות של התמימות אל הבשורה על לידת יצחק והמילה.
התום המשיחי
הילוך התום הזה, הוא הילוך משיחי. הוא שאנו אומרים בתוספת 'הרחמן' בברכת המזון שבסעודת ברית המילה – "הרחמן הוא שילח לנו משיחו הולך תמים"[9]. חז"ל מונים[10] מספר דברים שקדמו לעולם, כאשר אחד מהם הוא שמו של משיח, שנאמר: "יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו"[11]. שמו זה של משיח שייך אף הוא להילוך הפעלתני, שכן הוא רומז לפעילות של פריה ורביה ומקורו על שם הדגים הנקראים 'נון'[12]. הקרי של הכתוב הוא 'ינון' ואילו הכתיב הוא 'ינין' מבניין הפעיל, לומר שהוא יפעיל אחרים שאף הם יולידו צאצאים[13].
תומתו של משיח קדמה לעולם והיא אף תופיע בסופו בהגיעו להשלמתו-תומתו. בינתיים, באמצע שבין ההתחלה לסוף ישנה פעילות והליכה יוצרת. המשיחיות נמצאת בכל העולמות והולכת בין כולם, שכן זהו יסוד התמימות- שלמות, שלמות בכל העולמות, בזה ובבא. הליכה הזו היא המביאה לתיקון התמים והשלם.
כך אנו מוצאים את ההליכה והתיקון אצל אליהו הנביא: "ויהי המה הולכים הלוך ודבר, והנה רכב אש וסוסי אש ויפרדו בין שניהם ויעל אליהו בסערה השמים ואלישע ראה"[14]. אליהו מתהלך ובכך מיתקן הסוד הפנימי. הוא שאנו מכריזים בזמנים המסוגלים לביאת אליהו, כברית וליל הסדר – "ברוך הב"א", שרמז יש בדבר – 'הרי בא אליהו'. אליהו הולך ובא כל העת, עד התיקון השלם שעתיד הוא לתרץ קושיות ובעיות ולהפוך את ה'תיק"ו' ל'תיקון'. הליכה זו היא הליכה של תמימות המובילה אל השלמות. אליהו מתהלך בתמימות מן העולם הזה לעולם הבא, ובכך הולך ומביא לתיקון השלם שהוא השלמות בעולם הזה ובעולם הבא[15].
הקשר של אליהו לסוגיית התמימות, נמצא במקום נוסף. בפרשתנו, בהמשך פרשיית התמימות בה אנו עוסקים, מגיעה האופציה הישראלית למגידי העתידות למיניהם: "נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ד' אלוקיך אליו תשמעון". מכאן למדו חז"ל את דין הוראת שעה[16]: "אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצוות שבתורה כגון אליהו בהר הכרמל הכול לפי שעה, שמע לו". נמצא יסוד התום וההליכה אחר ההנהגה האלוקית, מקושר לאליהו הנביא.
תומת ארץ ישראל, השבת וחודש אלול
בעל ה'שפת אמת' בפרשתנו[17] מקשר בין יסוד התום שבנפשות ישראל לקדושת המקום והזמן – קדושתם של ארץ ישראל והמקדש, וקדושתה של השבת.
יסוד התמימות הוא שלימות הנוצרת כאשר ישנה התאמה בין העולם הזה והעולם הבא המכוונים זה כנגד זה. זו היא סגולתם הייחודית של ישראל, התאמה בין המימד המעשי שבעולם הזה למימד הרוחני שבעולם הבא, התאמת הגוף לנשמה, שבכך מתעלים הם מעל הנהגת הטבע אל ההנהגה האלוקית. התאמה זו היא יסוד הקדושה, קדושת המקומות המיוחדים הנמצאים בארץ מטה אך מכוונים כלפי הקדושה של מעלה. אכן, כך פותחת פרשייה זו: "כי אתה בא אל הארץ… לא תלמד לעשות כתועבות הגויים ההם… ובגלל התועבות האלה ד' אלוקיך מוריש אותם מפניך". נמצא שסגולת קדושת וירושת הארץ יונקת מיסוד התמימות המתמימה שמים וארץ[18].
שבת בזמן כמקדש במקום, קדושת המקום מקבילה לקדושת הזמן. קדושת השבת אף היא שייכת אל יסוד התמימות המשלימה, ואכן כך אנו מברכים איש את רעהו בשבת בברכת 'שבת-שלום'[19].
מוסיף ה'שפת אמת' ומקשר בין יסוד התום לימים אלה של חודש אלול[20]. בזמננו כאשר אין לנו נביאים שקמים אליהם יש לשמוע, התיקון הוא בהתעוררות התשובה והרצון, ללכת בתמימות אחר ההנהגה האלוקית שלמעלה מן הטבע. ימי אלול הם המסוגלים לכך, כפי שרמזו "אלו"ל- אני לדודי ודודי לי". סגולתם של ארבעים ימים אלו טמונה במימושה אצל דור המדבר, שעל ידי תשובתם ותפילת משה זכו לסליחה וקבלת תשובתם. סגולה זו של קירבה טמונה בהם, ומתגלה בכל שנה ושנה.
נמצאנו למדים:[21]
בפרשתנו נאמר הציווי 'תמים תהיה עם ה' אלוקיך'. מעבר למשמעות המעשית שבדבר- לא ללכת למגידי העתידות למיניהם, טמונה בדבר משמעות פנימית המלמדת על ההנהגה האלוקית העל-טבעית אליה שייכים ישראל. בכוחה אין הם צריכים לחשוש מן העתידות אלא יכולים להתהלך בתמימות. בשונה מן ההשקפה הראשונית, תמימות זו אין משמעה חידלון אלא אדרבה היא מביאה בכנפיה פעלתנות רבה, המתבטאת ביסוד ההליכה המנחה את התמימים. הילוך תמים זה יש בו מן המשיחיות, אשר היא המהלכת מראשיתו של עולם לאחריתו, ובכך מביאה אותו אל שלמותו. שזוהי משמעותה העמוקה של התמימות – שלמות, שלמות של העולמות כולם, העולם הזה והעולם הבא. זהו סוד הליכתו של אליהו ההולך מעולם לעולם ומביא איתו תיקון.
תמימות זו היא יסוד קדושת המקום, קדושתה של הארץ והמקדש, שהיא המתאימה את המקום הארצי למקום השמיימי ומשרה על ידי כך קדושה. היא גם יסוד קדושת הזמן המתגלה בשבת, המביאה איתה תום ושלום. זמנו של חודש אלול הוא זמנה של ההליכה בתמימות לפני ד', כאשר בימים אלו מתעוררת סגולת הקירבה וההתאמה של 'אני לדודי ודודי לי'.[22]
[1]דברים יח, יג.
[2]ספר המצוות, השגות הרמב"ן 'שכחת העשין', מצווה ח: "מצווה שמינית שנצטווינו להיות לבבנו תמים עמו יתברך, והוא שנאמר תמים תהיה עם ה' אלוקיך. ועניין הצוואה הזאת שנייחד לבבנו אליו לבדו יתברך ושנאמין שהוא לבדו עושה כל והוא היודע אמיתת כל עתיד וממנו לבדו נדרוש הבאות מנביאיו או מאנשי חסידיו ר"ל אורים ותומים, ולא נדרוש מהוברי שמים ולא מזולתם ולא נבטח שיבואו דבריהם על כל פנים. אבל אם נשמע דבר מהם נאמר הכול בידי שמים הוא… ובמצווה הזאת נצטווה אברהם אבינו כאשר בא לכרות לו ברית ולתת לו זרע, אמר התהלך לפני והיה תמים…".
[3]שם: "ואולי חשב הרב שהיא צוואה כוללת המצוות כולן ללכת בדרכי התורה כעניין שנאמר אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה' ולכן לא הביאה בחשבונו…".
[4]הלכות עבודה זרה יא, טז.
[5]וראה ב'העמק דבר' (דברים שם) שהביא ספרי ותשובת הרשב"א המבארים משמעותו של הפסוק כך שהוא כולל אזהרה והבטחה כאחד: "…דריש עוד הוראה אחרת כשתהיה תמים הנני מבטיח שתהיה עם ה' אלוקיך, וכבר הראנו לדעת דרך משנה תורה דגם לפי הפשט שתים זו שמענו בכמה קראי. וכן כתב בשו"ת הרשב"א סי' תי"ג שזה המקרא כולל האזהרה וההבטחה."
וראה עוד דרשות הר"ן (דרוש י"א חלק ט"ז): "…ואחרי שנשלם זה בא להזהיר ולמנוע מדרכי האמורי… ולכן אחר שמנע ואסר כל הדברים האלה כתב אחרי כן 'תמים תהיה עם ה' אלוקיך'. ועל דרך המפרשים הוא מצווה שיתהלך האדם בתמימות עם ה' יתברך ולא יתחכם לתור ולדרוש על פי דרכי האמורי לדעת מה יהיה באחריתו…".
[6] בראשית יז, א.
[7]אמנם הרמב"ן שם הביא גם את דברי המפרשים האחרים הסוברים שפירוש הדיבור 'והיה תמים' שונה: רש"י סבור שהכוונה שלתמים מלשון 'שלמות' שיהא אברהם שלם בכל הנסיונות, והאבן עזרא סבור שהכוונה מלשון 'יהי לבי תמים בחוקיך', לשון 'חוק' שאין מובן טעמו, שלא ישאל אברהם על טעמה של המילה. כדברי האבן עזרא, כך גם בראב"ד (עדות לישראל) ובאבודרהם–"וחוק בשארו שם", המילה מכונה בלשון 'חוק' שאין ידוע טעמו.
וראה עוד ב'תורה שלמה' כמה אוקימתות ב'והיה תמים'. וראה בנדרים לה ובספר 'בן יהוידע' שם.
[8] תהילים קיט, א. "תומת ישרים תנחם" (משלי יא, ג) ועוד.
[9] ככל הנראה מתבסס ביטוי זה על הפסוק שנאמר אברהם בציווי על ברית המילה – "התהלך לפני והיה תמים".
[10] פסחים נד ע"א.
[11] תהילים עב, יז.
[12] ואפשר מלשון 'נין ונכד'.
[13] ראה דעת מקרא שם.
וראה עוד ב'פרי צדיק' עמ' 203 כמה בחינות ב'ינון'.
[14] מלכים ב ב, יא.
[15] הליכת אליהו הופכת בסופה לטיסה השמיימה, הולכים 'הלוך ודבר' והנה 'רכב אש וסוסי אש' איתם עולה אליהו בסערה השמיימה. לכן באמירת תוספת 'הרחמן' בברכת המזון בסעודת ברית המילה, אנו מקדימים את 'הרחמן' העוסק במשיח ל'הרחמן' העוסק באליהו הנביא, מפני שאליהו הוא המשלים והמתמים.
[16] יבמות צ ע"א.
[17] שופטים תרנ"ח, וראה עוד תרנ"ב ותר"ס.
[18] מכאן מתחדשת הבנה בפסוק בו פותחים את ברית המילה – "אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך, נשבע בטוב ביתיך קדוש היכלך" (תהילים סה, ה), 'תבחר' מלידה ו'תקרב' על ידי המילה. יסוד המקום המקודש החורז את הפסוק, שייך לברית המילה שיסודה בתמימות, ואכן ישנן דעות שערל פטור ממצוות ראיה שהיא מצווה השייכת ליסוד קדושת המקום. הוא שאנו משוררים בסעודת הברית בפיוט 'יום ליבשה': "וכל רואי ישורון בבית הודי ישוררון".
[19] הוא יסוד קבלת הנשמה היתירה בשבת, המתעלה אל הרוחניות שאינה מתלבשת בגוף. נפש-רוח-נשמה יתירות אלו שמקבל האדם בשבת, יסייעוהו לא רק ביום השבת אלא גם בימי המעשה.
[20] ראה שפת אמת תר"ס.
ראה עוד: בראשית 42, 44 – קשר בין עליון לתחתון, גוף ונשמה. 45, 46, 47, 50, 52, 55, 56, 59, 61. דברים לו. 72, 74, לח, לט, מ', 80, מ"א. 82.
הרחבה בסוגיית התמימות במחשבת החסידות, ראה: 'ישמח ישראל' אלכסדנר. ר' צדוק, הגדה 126. 'באר משה' לך לך שנז. 'שערי דעת' ח"א 139. 'לתורה ולמועדים' 251. 'עולת ראיה' ח"א שצו, וכן ב'מוסר הקודש' עמ' קמד– התום הפנימי. עולת ראיה על התמימות בברית המילה. בעש"ט על התורה – שופטים (עיונים במקרא- אוריאל 118). 'בית ישראל' (שמות תשכ"ה). כמו כן ראה שפת אמת שם.
[21] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[22] שיחה זו הורכבה משתי שיחות שניתנו בסעודת הברית של יהודה הנדלר וינון גרוסברג, בשנים תשמ"ג ותשמ"ז.