שבת שאנו עומדים בה מצוינת בשתיים: היא שבת-שירה וחל בה ראש השנה לאילן[1]. ואף שכל השבתות כולן אומרות שירה: "ויום השביעי משבח ואומר מזמור שיר ליום השבת… ליום שכולו שבת"[2], מיוחדת היא פרשת בשלח בשמה: 'שבת שירה'. וכל-כך למה? על שום שאנו קוראים בה את שירת הים.
שירת אמונת ישראל
בעוד ישראל במצרים, בשעבוד הגלות בתוך תוכם של עולמות הטומאה, האמינו הם בבשורת הגאולה: "ויאמן העם וישמעו כי פקד ד' את בני ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו"[3]. אולם גם מאמינים בני מאמינים אלו, לאחר שהגיעו למדרגה זו של האמונה, קצרה רוחם בעבודה קשה: "ולא שמעו עוד אל משה מקצר רוח ומעבדה קשה"[4]. ולא עוד אלא שאף רוחו של אדון הנביאים קצרה: "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך"[5]. הרהורים אלה אחר מידותיו של הקב"ה תקפו וחזקו על ישראל שעה שעמדו על הים: "מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים"[6], ואף על משה רבנו, כדברי רבי במכילתא: "אמש היית אומר ומאז באתי אל פרעה ועכשיו אתה עומד ומרבה בתפילה?!"[7].
ברם, מעומקה של מחלוקת רבתי אשר נחלקו בה ישראל, כדברי המדרש: "שנעשו כתות כתות"[8] – התעלו לאמונה אדירה אחת: "'ויעשו כן' – אמרו רוצים או לא רוצים אין לנו לעשות אלא דברי בן עמרם"[9]. וכך למדונו חכמים: "אמרו ישראל למשה רבנו – משה מה עלינו לעשות? אמר להם: אתם תהיו מפארים ומרוממים ונותנין שיר ושבח וגדולה ותפארת למי שהמלחמות שלו… באותה שעה פתחו ישראל פיהם ואמרו שירה"[10].
בזכות מה זכו ישראל לומר שירה? בזכות אמונתם שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה, והגיעה שירה זו לפסגות כה גבוהות עד ש"כל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר זה א-לי ואנוהו"[11]. מכאן שבסולם העלייה הרוחנית השלבים האחרונים הם יראה, אמונה ושירה: "וייראו העם את ד' ויאמינו בד'"[12], ומיד לאחר מכן: "אז ישיר"[13].
השירה היא איפוא ההבחנה השקופה ללא דמיון מעיב, ההזרחה המאירה במהות הדברים. מה הייתה שירה זו? בבית מדרשו של מרן הרב קוק שנינו: "בכלל האמונה היא שירת החיים, שירת המציאות, שירת ההוויה. והשירה היא ההשגה היותר חודרת, יותר פנימית במעמקי מהות המושג"[14]. אותו תהליך של אמונת ד' שהחל במצרים עם בשורת הפקידה על מעלותיו ומורדותיו, הגיע בשיאו בתפיסה המוחלטת של אמונת ד'. ותפיסה זו אין לה אפשרות להתבטא בפרוזה, היא מוצאת את ביטויה אך ורק בפיוט, בשירה. האמונה בטהרתה היא שירת החיים, שירת ההוויה, ועל כן נקראת התורה – שירה: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת"[15].
שירת העתיד
השגה עליונה זו אי אפשר לה שתישאר קבועה ועומדת, בת חלוף היא. כעין הצצה אל שמאחורי הפרגוד, כעין הברק המבריק, מאיר ונגוז. ולא רק לישראל נגוז אור שירה זה, אלא אף למשה רבן של הנביאים היה זה גילוי של רגע התעלות שחלף. כל ימיו ביקש משה ונתחבט לראות את הדמות ולא הָראָה עד שהראהו בסימן. כל ימיו שאף לחזרתו של רגע השגת השירה, של הופעת האור במלואו ולא נענה.
להופעת-יחיד לא זכה, אבל בתוך כלל ישראל יורדי הים אף הוא נתעלה לומר שירה: "משה ובני ישראל"[16]. ומדויקים הם דברי הרמב"ם שכתב: "מהו זה שביקש משה רבינו להשיג כשאמר 'הראיני נא את כבודך'?… ביקש לידע אמיתת המצאו של הקדוש ברוך הוא, עד שיהיה ידוע בלבו כמו ידיעת אחד מן האנשים שראה פניו ונחקקה צורתו בלבו"[17]. ביקש משה השגה קבועה ועומדת, ברם, לא עלתה בידו: "כי לא יראני האדם וחי"[18]. לא בכל יום זוכה אדם לומר שירה ולהראות באצבע: "זה א-לי ואנוהו"[19]. רק ביום ההוא עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים ולכל אחד ואחד מראה באצבעו: "זה ד' קוינו לו"[20].
זהו שאמרו חכמים בפרק שירה: "תניא רבי אליעזר אומר – כל האומר פרק שירה זה בעולם הזה זוכה ואומרו לעולם הבא, שנאמר 'אז ישיר משה', שר לא נאמר אלא אז ישיר, מלמד שעתיד לומר לעתיד לבא"[21].
כל הזוכה להשגה העמוקה: ליראה, לאמונה ולשירה, אם גם בת-חלוף היא בעולם הזה, הרי לעולם הבא – עולם הערכים המוחלטים, הוא זוכה ואומרה כהשגה קבועה ועומדת.
שירת התורה
כלל נוסף לימדנו הרב קוק: כשם שיש חוקים בשירה כך יש שירה בחוקים. חוקי התורה כולם שירה יש בהם, שירה עולה מהם – "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת"[22]. אמרו חכמים בבבלי: "אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד, שערכה של ארץ ישראל הוא"[23], והדברים תואמים למימרת חכמים בירושלמי: "הנביאים והכתובים עתידים להיבטל לעתיד לבוא"[24].
שירה כמושג קבוע, כתפיסת חיים עמוקה ביותר, יש למצוא רק בתורה שהיא נצחית. הנביאים והכתובים ייעודם בתוכחה ובמוסר ואין בהם מן הנצח, ועל כן אין בהם מן השירה, שירת האמונה. משום כך נאמרה השירה בלשון עתיד: "אז ישיר משה"[25], וכדברי חז"ל: אמר רבי עקיבא – בשעה שאמרו ישראל 'אז ישיר' לבש הקב"ה חלוק של תפארת, שהיו חקוקין עליו כל אז שבתורה… ועתיד הקב"ה להחזירו שנאמר 'אז ימלא שחוק פינו'"[26]. כל עצמותה של השירה הזאת אינה אלא לעולם שכולו שירה, עולם הערכים הנצחיים, אולם שאר שירות שבמקרא אינם אלא בלשון עבר, וכן בהפטרת השבוע: "ותשר דבורה"[27], 'ותשר' – בעבר, שהרי אף זו אינה אלא מן הנביאים שאין בה משירת הנצח.
שירת הארץ
אולם לחמשת החומשים צמוד אף ספר יהושע מפני ערכה של ארץ ישראל: "ומכנף הארץ זמירות שמענו"[28], אף הארץ אומרת השירה; ולא זו בלבד אלא אף האילנות אומרים שירה: "לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר יתרועעו אף ישירו"[29], וכדברי רבי נחמן מברסלב: "'הניצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע' – היינו שהניצנים גדלים בארץ על ידי הזמר והניגון השייך להם"[30].
את חיי החקלאות ועבודת האדמה נוטים לתפוס, בדרך כלל, כפונקציות ארציות, חומריות, שדבר אין להן עם ערכים קיימים, כל שכן עם ערכי-נצח ועולמות שירה. ברם, מיוחד הוא עם ישראל ומיוחדת היא ארצו, שהוא אומר שירה וארצו אומרת שירה, וזמרת הארץ היא שירת נצח כעין שירת התורה – חמישה חומשי תורה וספר יהושע.
השבת אומרת שירה, ישראל אומרים שירה ואילנות אומרים שירה. וגדולה היא שירתה של הארץ, שעל ידה מתאחדת האנושות כולה לומר שירה למי שהשיר והשבח שלו, כמו שאמרו חכמים במדרש: "'לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר יתרועעו אף ישירו', מה כתיב אחריו? 'מזמור הריעו לד' כל הארץ', כהנים לויים ישראל לא נאמר, אלא: 'כל הארץ'"[31].
נמצאנו למדים:[32]
בעמוד ישראל על הים התחזקו הרהוריהם אחר מידותיו של הקב"ה, והם ביקשו לשוב מצרימה. אך מעומק המשבר התעלו באמונה, ומכוחה שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה. השירה היא השגה פנימית מאירה, שאינה יכולה להתבטא אלא בפיוט, ומפני רוממותה חולפת היא השגה בעולם הזה, ואף שביקש משה כל ימיו לשוב ולהשיגה בקביעות לא עלתה בידו. אולם עולם הבא עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים, וכל האומר שירה בעולם הזה זוכה לקביעותה בעולם הבא, ועל כן שירה זו נאמרה בלשון עתיד – 'אז ישיר'. שירה כתפיסת חיים קבועה ועמוקה ניתן למצוא רק בתורה, שהיא נצחית, לעומת שירת הנביאים והכתובים העתידים להתבטל. אמנם מיתר ספרי הנ"ך נבדל הוא ספר יהושע, הצמוד לתורה, מפני ערכה של ארץ ישראל. מיוחדת היא ארץ ישראל מיתר הארצות בשייכותה לערכי הנצח, ועל כן אף היא אומרת שירה, וגדולה שירתה מכל השירות כולן – שבה מתאחדים כל יושבי הארץ.[33]
[1] שיחה זו נאמרה בשנה שבה חל ט"ו בשבט בשבת.
[2] מתוך תפילת שחרית של שבת.
[3] שמות ד, לא.
[4] שם ו, ט.
[5] שם ה, כג.
[6] שם ד, יא.
[7] ראה שמות רבה כא, ח.
[8] מכילתא בשלח, פרשה ב, ד"ה 'כי אשר ראיתם את מצרים': "ארבע כתות נעשו ישראל על הים, אחת אומרת ליפול אל הים ואחת אומרת לשוב למצרים ואחת אומרת לעשות מלחמה כנגדן ואחת אומרת נצווח כנגדן".
[9] מכילתא בשלח, פרשה א, ד"ה 'ויעשו כן'. וראה רש"י שמות יד, ד: "להגיד שבחן ששמעו לקול משה ולא אמרו היאך נתקרב אל רודפינו אנו צריכים לברוח אלא אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם".
[10] שם, פרשה ב, ד"ה 'ד' ילחם לכם'.
[11] ראה שמות רבה כג, טו.
[12] שמות יד, לא.
[13] שם טו, א.
[14] שמונה קבצים, קובץ א, קסה: "בכלל האמונה היא שירת החיים, שירת המציאות, שירת ההויה. והשירה היא ההשגה היותר חודרת, יותר פנימית במעמקי מהות המושג בתוכנו הפנימי, מה שאי אפשר כלל להשגה הפרזית. על כן האספקלריא האמיתית של החיים היא דוקא בתוך שירת החיים, לא בחיי החול המתבטאים על ידי הפרוזה. אוי לו למי שרוצה לאבד מן החיים את הדר השירה שלהם, הוא מאבד את כל התוך של החיים ואת כל האמת שבהם. הפרוזה כולה היא תופסת את ערכה, מפני שהיא נסמכת על שירת החיים".
[15] דברים לא, יט.
[16] מתוך תפילת ערבית.
[17] משנה תורה, הלכות יסודי התורה א, י.
[18] שמות לג, כ.
[19] שם טו, ב.
[20] ישעיהו כה, ט. ראה שמות רבה כג, טו: …"ועולי הים כל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר זה א-לי ואנוהו. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל בעולם הזה אמרתם לפני פעם אחת זה א-לי, אבל לעתיד לבא אתם אומרים אותו דבר שתי פעמים שנאמר: 'ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה" וגו'.
[21] פרק שירה.
[22] דברים לא, יט.
[23] נדרים כב ע"ב.
[24] ירושלמי מגילה א, ה.
[25] שמות טו, א.
[26] ילקוט שמעוני שמות טו, ס' רמא.
[27] שופטים ה, א.
[28] ישעיהו כד, טז.
[29] תהילים סה, יד.
[30] ליקוטי מוהר"ן תניינא סג.
[31] דברים רבה ז, ז: "מעשה בעובד כוכבים אחד ששאל את רבן יוחנן בן זכאי, אמר לו: אנו יש לנו מועדות ואתם יש לכם מועדות. אנו יש לנו קלנדה, סטורנליה וקרטיסיס, ואתם יש לכם פסח, עצרת וסוכות. איזה יום שאנו ואתם שמחים? אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: זה יום ירידת גשמים. מנין? שנאמר: 'לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר יתרועעו אף ישירו', מה כתיב אחריו? 'מזמור הריעו לד' כל הארץ', כהנים לויים ישראל לא נאמר, אלא: 'כל הארץ'". השווה ילקוט שמעוני תהילים תש"צ.
[32] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[33] שיחה זו נאמרה נדפסה בשנת התשס"ז, בחוברת שהוציאו בני שיעור ב' בישיבת הכותל ערב יציאתם לצבא, והיא מובאת כאן בשינויים הנדרשים.