ברכת החודש בשבת
יסודה של ברכת החודש קדום. מאז שהונהג הלוח הקבוע, שהחליף את קידוש החודש על ידי עדים, נהגו להכריז בשבת על ראש החודש שיחול באותו שבוע. הטעם הפשטני לדבר הוא בוודאי בגלל ההכנסות ההמונית שהתרחשה בתפילת השבת, וזמן זה נמצא כמתאים ביותר להכרזה על זמנו של ראש החודש לציבור[1]. אולם למנהג זה ישנם גם טעמים פנימיים. כך כתב ר' צדוק הכהן:
"ובזמן הזה מה שמברכין החודש בשבת שקודם ראש חודש, מפני שבשבת כלול כל הקדושות שיבואו בימי המעשה שאחריו, כמו שאמרנו כמה פעמים, זה נמסר לכל ישראל."[2]
דהיינו, שבת היא קביעא וקיימא ואילו ראש חודש זמנו תלוי בישראל המקדשים את החודש. אולם קידוש החודש המשתנה מתאפשר דווקא מכוח קדושת שבת, שנשתמרה בישראל על ידי קביעותה, ולכן מקומה של ברכת החודש הוא בשבת.
יסוד זה חוזר בדברי ר' צדוק מספר פעמים, כך בספר ויקרא:
"ובשבת שקודם ראש חודש מברכים החודש מטעם שקדושת ימי השבוע כלול בשבת שקודם לו, ועל ידי קדושת השבת דקביעא וקיימא ממשיכין הקדושה לחדשים ומועדים, וזהו ענין מברכין החודש שממשיכין הקדושה לחודש מקדושת השבת".[3]
וכך גם בספר במדבר, על פי דברי הזוהר:
"ובזוהר הקדוש יתרו מוכח שקדושת שבת מופיע לאתברכא מיניה ששת ימי המעשה הבאים… ובכאשר נזדמנו בששת ימי המעשה קדושת ראש חודש ומועד השבת הקודם הוא המקור גם לקדושת האתערותא דלתתא מהימים המקודשים הבאים".[4]
ספר דברים – תורה שבעל פה
בראש חודש שבט ב' תפ"ח, לפני שלושת אלפים מאתיים ותשעים ושתים שנה, פתח משה רבנו בנאומו הגדול – ספר דברים, וכך כתב הרמב"ם בהקדמתו המשנה:
"'ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש', בראש חדש שבט, הקהיל את העם ואמר להם: הגיע זמן מותי, ואם יש בכם מי ששמע להלכה ושכחה יבא וישאלני ואבאר אותה, וכל מי שנסתפקה עליו שאלה יבוא ואפרשנה לו".
מעמד מיוחד יש לספר דברים, כפי שנזכר כבר בתורה, המכנה אותו: "משנה תורה"[5]. הוראתו של שם זה בפרט, ומהותו הייחודית של ספר דברים בכלל, נדונו בראשונים ובאחרונים[6]. בסוגיה זו האריך המהר"ל:
"הפרש שיש בין המשנה התורה ובין שאר התורה, כי התורה שנתן השם יתברך לישראל יש בה שתי בחינות, הבחינה האחת מצד השם יתברך אשר הוא נותן התורה, הבחינה השנית מצד ישראל המקבלים את התורה… ולפיכך התורה כולה חוץ ממשנה תורה שהוא חומש האחרון ראוי שימצא בה הבחינה מצד הנותן, כי המקבל מקבל בסוף כאשר גמר הנותן את גזרת דבריו ואז המקבל מקבל, ולפיכך נקרא משנה תורה כאילו היה דבר מיוחד שהוא מצד המקבל. ויש בחינה מצד המקבל דכתיב במשנה תורה: 'הואל משה באר את התורה הזאת' כי המקבל הוא צריך יותר פירוש ויבואר, וזהו ההפרש אשר יש בין התורה ובין משנה תורה".
ארבעת הספרים הראשונים של התורה הם בבחינת נתינת התורה על ידי הקב"ה, ואילו הספר האחרון, ספר דברים, הוא בבחינת קבלת התורה, ועל כן הוא נאמר על ידי משה מקבל התורה. על פי זה מבאר המהר"ל בהמשך דבריו את שינויי הלשונות שבין הדברות הראשונות שבספר שמות, לבין הדברות האחרונות שבספר דברים[7].
בעל ה'שפת אמת' העמיק בדרך זקנו, המהר"ל, מבלי לציין לדבריו, ועמד על יסוד ה'שינון' שב'משנה תורה':
"נקרא משנה תורה… מלמד שחזרו ושונין הדבור… בני ישראל לא היו יכולין להשיג כפי השגת משרע"ה לכן חזר ושנה עמהם עתה כפי השגתם"[8].
"כל ענין משנה תורה שחזר הקב"ה כמו שנתקבלה בישראל, כי דברי תורה אין שעור לקדושתם, וכפי מה שקבלו בני ישראל החזיר עמהם והמשיך הארת התורה בעצמותם"[9].
דהיינו, בין דבריו הראשונים של משה במתן תורה לבין תפיסת העם עמד פער, וכדי להתגבר עליו חזר משה ושנה את דבריו במשנה תורה, כשהם מותאמים להבנת העם.
לר' צדוק הכהן התפרש היחס שבין התורה שבכתב לתורה שבעל פה על פי עניינה של 'בת קול':
"חכמי ישראל החכמה נובעת מלב עצמם, רק שהוא קלא דהדרא מקול השי"ת, דעל ידי קול השי"ת נולד בהם אותו קול דברי חכמה. והוא נדמה כאלו קול עצמם הוא ובאמת אינו אלא קול השי"ת, רק שהוא אינו מושיג הפנים דקול אלא האחוריים כשחוזר מתוך לב הבני אדם ושנראה כאלו קול זה מתחדש ממנו. [ובכלל התושב"כ הוא קול השי"ת כמפורש בכתוב קולות, והתושבע"פ הוא הקלא דהדרא מקול דתושב"כ. וקלא דהדרא של חכמי המשנה חזר והוליד קול החוזר של בעלי התלמוד. וקולם חזר והוליד קלא דהדרא של חכמי ישראל שאחריהם, והכל הוא רק נמשך מראשית הקול דהשי"ת בתושב"כ רק שהקלא דהדרא מתגלגל וחוזר כמה פעמים כמש"ל מחכמת הטבע ג"כ]".[10]
התורה שבכתב היא קול ד', והתורה שבעל פה היא כ'בת-קול' שלה, כהד החוזר מאותו הקול. החכמה של חכמי ישראל נובעת מליבם, והיא נדמית כקול המתחדש ועולה מתוכם, אך לאמיתו של דבר זהו הד מקולו של הקב"ה.
יסוד זה מבאר את מאמר חז"ל על הקב"ה היושב ושונה כנגד האדם הלומד, וכדברי ר' צדוק בהמשך:
"ואח"כ קראה אמי היינו כמשאז"ל הקב"ה יושב ושונה כנגדו, ובפ"ק דגיטין גבי ר' אביתר דהקב"ה יושב ושונה בשעת מעשה מה שהחכמים לומדים למטה, כי הנה האדם יש לקולו בת קול"[11].
כך מתפרש עניינו של ספר דברים, המכונה גם 'משנה תורה'. 'משנה תורה' מלשון שינון, שכן ספר זה נולד מהשינון של משה רבינו את התורה שמסר לו הקב"ה. ספר זה הוא כתורה שבעל פה[12], כבת-קול וכהד – לקול האלוקי שבחמישה חומשי התורה הראשונים[13].
חודש שבט – תיקון הדיבור
כאמור, ספר דברים התחיל להיאמר על ידי משה בראש חודש שבט, ודבר זה התפרש לר' צדוק הכהן על פי עניינו של כוח הדיבור שראשיתו בפרשיותינו:
"ואמר עוד 'ובשביל שאמר משה כי כבד פה ולא איש דברים אנכי זכה שאמר לו הקב"ה פה אל פה אדבר בו וזכה שאמר אלה הדברים'… וספר דברים הוא שורש כל תורה שבעל פה, וזה שאמר משה רבינו ע"ה בראש חודש שבט כמו שנאמר 'בעשתי עשר חודש באחד לחודש דיבר משה' וגו'. חודש שנוצר באות צ'. וזה שאמר לו הקב"ה 'אתה אומר כבר פה וכבד לשון אנכי חייך אני נותן לך פתחון פה ומענה לשון יותר מכל באי עולם' וכו'. והיינו מדת מלכות פה ושבת דבור אקרי, והם שניהם תורה שבעל פה פתחון פה ומענה לשון"[14].
בראשית דרכו של משה, בפרשה שעברה ובפרשתנו, הוא אומר: "ואנכי ערל שפתים"[15], ואילו בסוף ימיו שפתיו לא פוסקות מלדבר, ותחת שאמר: "לא איש דברים אנכי"[16] הוא מתגלה כאיש דברים: "אלה הדברים אשר דבר משה"[17]. דבר זה נדרש במדרש רבה בראש ספר דברים: "ריש לקיש אמר מה לנו ללמוד ממקום אחר נלמוד ממקומו, הרי משה עד שלא זכה לתורה כתיב בו: 'לא איש דברים אנכי'. כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים, מנין? ממה שקרינו בענין: 'אלה הדברים אשר דבר משה'"[18]. אם כן, בראש חודש שבט, בעת אמירת ספר דברים, תוקן כוח הדיבור.
כפי שכבר ראינו, ספר דברים הוא שורש התורה שבעל פה, ההד, הבת-קול שמופיע אצל המקבלים בכל הדורות. לכן בחודש זה טמונה סגולת תיקון זה על ידי העיסוק בתורה שבעל פה, וכך חותם ר' צדוק:
"וזה עסק חודש זה לתקן על ידי אור תורה שבעל פה כל פגם וקלקול"[19].
ראש השנה לחידוש בתורה
ראש חודש שבט, לדברי בית שמאי, מוגדר גם כראש השנה לאילן: "באחד בשבט ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי; בית הלל אומרים בחמישה עשר בו"[20]. על יסוד מחלוקת בית שמאי ובית הלל בעניין קביעת זמנו של ראש השנה לאילן, עמדנו בעבר[21]. בית שמאי אוחזים בבחינת ה'בכוח', ביסוד ה'בכח', וצופים אל הגנוז בפנים המציאות, ואילו בית הלל מתייחסים אך אל מה שיצא כבר אל הפועל[22]. על כן בית שמאי רואים כבר בראש חודש, בהתחלה, את כל העתיד הצפון לצאת אל הפועל. כפי שהלבנה המתחדשת בראש חודש נראית בתחילה רק כנקודה אחת קטנה, אך ממנה מתפתח לבסוף העיגול השלם. לעומתם בית הלל, האוחזים בבחינת ה'בפועל', מתמקדים בנקודת השיא של החודש – בט"ו בשבט, אשר בו הלבנה עומדת בשלמותה אחר שכבר יצאה אל הפועל בהווה. על פי יסוד זה מתבארות מחלוקות נוספות של בית שמאי ובית הלל, כמוסיף והולך או פוחת והולך בחנוכה, וכמחלוקתם מי נברא קודם – השמים או הארץ[23], ועוד. אכן, לעתיד לבוא הלכה כבית שמאי, מפני שאז המכוסה יתגלה וכל מה שטמון בכוח כבר יצא אל הפועל.
כיוצא בדבר נידון היחס שבין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. בעוד שהתורה שבכתב נתונה בפועל, הרי שהתורה שבעל פה משתנה כל העת ויוצאת מן הכוח אל הפועל, כתוצאה מהמשא ומתן של לומדיה. אלא שבשורשן אין אלו שתי תורות נפרדות חלילה, אלא אדרבה, התורה שבעל פה מתגלה מתוך התורה שבכתב. דרשותיה של התורה שבעל פה, המתגלות במהלך הדורות, טמונות כבר באותיות התורה שבכתב הגלויות, וכך היה רבי עקיבא דורש תילי תילין של הלכות מקוצן של האותיות[24]. מכאן אף יסוד העל פה של התורה, והעברת המסורת מרב לתלמיד. התלמיד לוקח את אותה הנקודה התמציתית שמסר לו הרב ומפתח אותה, וכפי שאמרו: "אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה בסיני"[25].
משה רבינו בחר בראש חודש כמועד התחלת מסירת התורה שבעל פה – לדבר בו את ספר דברים. ראש חודש יסודו בכוח החידוש, ויתר על כן – כוח החידוש הישראלי, הצומח מתוך התורה שבעל-פה[26]. התורה שבעל פה היא כנטיעה – "וחיי העולם נטע בתוכנו" – הפורחת ועולה, ויוצאת מן הכח אל הפועל. לא בכל ראש חודש אחר בחר משה, כי אם בראש חודש שבט, שהוא החודש המסוגל לתיקון הדיבור, כפי שראינו. החידושים בתורה מקבילים לחידושים בעולם הטבע, וכמו שהעולם מתחדש בחודש שבט, כך התורה מסוגלת להתחדש בחודש זה. על כן נתחזק בחודש זה בעיסוקנו בתורה, כפי שכתב ר' צדוק, ונצרף את קולנו לבת-הקול שנשמעה במתן תורה. או אז יתברר שאפילו מי שנדמה שאינו יודע לדבר בתורה – יכול להיעשות דברן גדול.
מאז ראש חודש שבט ב' תפ"ח נמשכת שרשרת תורה שבעל פה שהנחיל משה רבינו לישראל, וכל הלן בעומקה, בקדושה ובאמת זוכה לשמוע את הד קולו של משה רבינו עונה לעומתו.
נמצאנו למדים:[27]
לברכת החודש בשבת יש טעם פשטני – מפני התכנסות הציבור, וטעם פנימי – מפני שבשבת טמונה קדושת השבוע העתיד לבוא. השבת אנו מכריזים על ראש חודש שבט, והוא התאריך שבו החל משה את נאומו הגדול – ספר דברים, שמעמדו ייחודי מיתר החומשים. המהר"ל מבאר שבעוד שיתר החומשים הם כנגד נתינת התורה, הרי שספר דברים הוא כנגד קבלתה. זהו יסוד השינון – משנה תורה – החזרה על דברי התורה בכדי להתגבר על הפער שבין תוכן הדברים ליכולת תפיסתם האנושית. התורה שבעל פה היא כהד לתורה שבכתב, וקולם האנושי של לומדיה הוא כבת-קול לקול האלוקי. משה רבינו החל את אמירת ספר דברים בראש חודש שבט, מפני שחודש זה מסוגל לתיקון הדיבור, על ידי התורה. כך משה, שאומר בפרשתנו: "ערל שפתיים אנכי" – נעשה לדברן גדול בסיומו של התהליך, בראש חודש שבט. ראש חודש זה הוא ראש השנה לאילן לדברי בית שמאי האוחזים בבחינת ה'בכוח', בפוטנציאל הטמון במציאות שעתיד לצאת אל הפועל, ולכן לעתיד לבוא הלכה כמותם. על כן בחר משה בחודש זה, שכן גם התורה שבעל פה היא בבחינת 'בכוח' הצומח ויוצא לפועל מתוך התורה שבכתב. ראש חודש, ובייחוד זה של שבט, מסוגל לחידוש, ועל כן נתחזק בחידוש לימוד התורה שבעל פה, שהחל בו משה רבינו, ועל ידי כך נזכה לשמוע את בת הקול השונה כנגדנו.[28]
[1] כך כתב ב'שבלי הלקט' (קע): "וכן מה שמכריזין אותו בשבת ולפני ראש החודש אינו זכר לקידוש החודש, שהרי אין מקדשין ראש-חודש אלא בזמנו, אלא להשמיע לעם שבבית הכנסת יום קביעת החודש כדי שייוודע לכל אדם, לפי שבימות החול פעמים בני אדם טרודים במלאכתן ואין באין לבית הכנסת, והדבר משתקע ביניה". וכן בספר היראים (נג) ועוד.
[2] 'פרי צדיק' ראה, ס' יב.
[3] שם בחוקותי ס' יא.
[4] שם במדבר ס' יא. וראה עוד שם מקץ, ס' י.
[5] דברים יחז, יח.
[6] ראה 'שבת ומועד בשביעית' – 'העיון בספר דברים בשנת השמיטה'.
[7] ב'אהל יעקב' למגיד מדובנא הביא בראש פרשת דברים מה שמע בשם הגר"א: "ד' ספרים הראשונים היו נשמעים מפי הקב"ה עצמו דרך גרונו של משה, לא כן ספר דברים, שהיו שומעים את דברי הספר הזה כאשר שמעו דברי הנביאים אשר אחרי משה, אשר הקב"ה אמר אל הנביא היום, וליום מחר הלך הנביא והשמיע החזון אל ישראל, וא"כ בעת אשר דבר הנביא אל העם, כבר היה נעתק ממנו הדבור, כן היה ספר דברים נשמע אל ישראל מפי משרע"ה עצמו". וראה עוד ב'פרי צדיק' ראש פרשת דברים.
[8] 'שפת אמת' דברים עמ' ב.
[9] שם שנת התרל"א. ובדומה לזה בנצי"ב בהקדמה לספר דברים: "משום כך נקרא בשמו משנה תורה, לשון שינון של תורה".
[10] 'דובר צדק' עמ' 143. וראה ב'שם משמואל' דברים עמ' ט בשם אביו בעל ה'אבני נזר': "משנה תורה באשר משה מפי עצמו אמרה נראה שהוא אמצעי בין תורה שבכתב לתושבע"פ".
[11] שם עמ' 153.
[12] ראה לקמן בדברי ר' צדוק.
[13] על הגדרת משנה תורה כתורה שבעל פה ראה עוד זוהר ואתחנן עמ' רסא.
[14] שמות, ראש חודש שבט, ס' ו. ועיין שם עוד, שמאריך לבאר על פי המופיע בספר יצירה – אות החודש היא צ' שהמליכה בלעיטה, היום הוא שבת והאיבר הוא הפה. הוא עניין צדיק יסוד עולם שאחיד שמיא וארעא, הרמוז באות צ'. זה גם עניינו של כוח הדיבור הנתקן ביום השבת: "בשבת נברא הכח שידבר האדם בתורה שבעל פה" (שם), ובכך נתקן פגם זוהמת הנחש.
[15] שמות ו, יב, וכן שם שם ל'.
[16] שם ד, י.
[17] דברים א, א. על כוח הדיבור ומשה רבינו ראה עוד בדברי המהר"ל המפורסמים, 'גבורות ד" כח, על מעלת הדיבור וחוסר ה'איזון' אצל משה. ויסודם בדברי פילון, והרלב"ג, ורבינו אפרים, הביאם ב'תורה שלמה' שמות עמ' 267.
[18] דברים רבה א.
[19] שם.
[20] ראש השנה א, א.
[21] ראה שיחה לפרשת מקץ התשע"ט.
[22] ראה 'לאור ההלכה' לרב זווין, וקדמו המהר"ל ב'חידושי אגדות' שבת כב שיצא לאחר פטירתו של הרב זווין.
[23] ראה חגיגה יב ע"א.
[24] ראה מנחות כט ע"ב.
[25] ירושלמי פאה פ"ב ה"ד.
[26] ראה 'שבת ומועד בשביעית' פרשת וארא, על הזוגות – שבת וראש חודש, הקבוע והמתחדש, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, משה ואהרן ועוד.
[27] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[28] שיחה זו נאמרה בשנת התשל"ח.