קדושת מועדי השנה לוקחת חלק מרכזי בעבודה הפנימית, ובין גדולי הדורות היו כאלה שקבעו את עבודת ד' שלהם מסביב למועדים ולזמנים[1]. החשיבות המיוחדת של המועדים פותחת בשבת, וממנה מסתעפת לכל ימי המועד שבלוח השנה. כדי להבין את מלוא מהמשמעות של ערכים אלה צריכים לנסות לחדור לבעיית הזמן ולערכו המטפיסי-רוחני, אך לא נעסוק בכך בשיחה זו[2].
שבת וראש חודש מהווים שני צירים של כל מערכת הזמנים בישראל. השבת קדושתה קבועה ועומדת, מקומה קיים עוד לפני שנוצרו ישראל והיא איננה תלויה בקידושם. ראש חודש, לעומת זאת, קדושתו תלויה בישראל – 'החודש הזה לכם', והוא מסור לבית הדין. ראש חודש אינו עומד לעצמו, אלא ממנו תוצאות לכל המועדות והוא מהווה ראש לכל זמני השנה התלויים בו. בשל כך נקרא מועד זה 'ראש חודש' ולא ראשון לחודש, כי הוא הראש הכולל את כל הקדושה שתתגלה בחודש.
למרות השוני שבין שבת לבין ראש חודש הם מופיעים כצמד פעמים רבות בנ"ך, כגון: "מדוע את הלכת אליו היום לא חֹדש ולא שבת"[3], "חֹדש ושבת קרא מקרא"[4], "והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו"[5] ועוד. בכל הפעמים הללו הוקדם ראש חודש, בניגוד למצופה. התורה, לעומת זאת, מלאה מקדושת השבת ואילו ראש נזכר בה אך בהבלעה (בפרשיות התקיעה בחצוצרות בראש חודש וקרבנות המוספים), מדוע?
מהו התוכן המיוחד לראש חודש? לשאלה זו מספר תשובות, הנעוצות בתכניו השונים של ראש חודש. בשיחה זו נעמוד על תוכן מסוים שיש לו קשר לתוכנה של השבת.
מהעתיד אל ההווה והעבר
בין העבר לעתיד קיימת זיקה בשני מובנים: בזמן ובנפש. בזמן כיצד? כל ימי המועד בישראל נעוצים בעבר, וקשר זה לעבר הוא שנותן טעם לחגיגות ההווה. קדושה שהייתה אי-פעם בעבר נקבעה לדורות, והארה טובה שהייתה פעם לישראל חוזרת ומאירה מדי שנה במחזור הימים. בנפש כיצד? מפעלם של דורות עבר בזיכוך הנפש, בקידושה ובהעלאתה, משתקף בנפשם של הצאצאים. הישגים רוחניים של האבות עומדים להם, לבנים, וזו משמעה של זכות האבות העומדת לבנים.
לקשר זה, שבין העבר לעתיד, על שני חלקיו, יש גומלין אף בכיוון הנגדי – בין העתיד לעבר. דוגמה לדבר הם מעשים שעתידים היו להיעשות בעתיד והקרינו על מאורעות העבר. בזמן כיצד? לוט אפה מצות בסדום עוד קודם שירדו ישראל למצרים כי אותו הזמן 'פסח היה'[6], יעקב הכין ליצחק שני גדיי עיזים כיוון ש'הגיע ליל פסח'[7] ומשה ניצל בזכות שהיה עתיד לומר שירה וכו'[8]. בנפש כיצד? לוט ניצל מהפיכת סדום בזכות דוד שייוולד מאות שנים לאחר מותו[9], ועוד.
קשר גומלין זה בין העבר לעתיד בא לידי ביטוי אף במועדי ישראל, אך כאן נעוצה ייחודיותו של ראש חודש על פני יתר המועדים. בעוד שבכל המועדים הקשר הוא בין העבר לעתיד – הרי שבראש חודש הקשר הוא בין העתיד לעבר. החגים כולם קשורים לעבר, ומשם שורש חגיגתם; מיוחד הוא ראש חודש, שגם אם אנו חוגגים אותו בעבר ובהווה – שרשו בעתיד. מאורעות העתיד העתידים להתהוות מקרינים על ראש חודש ונותנים לו טעם של מועד בהווה. בעבר לא הייתה התגלות שכינה בראש חודש, ועיקר חגיגיותו מוקרנת מהתגלות השכינה שתהיה לעתיד לבוא: "והיה מידי חדש בחדשו… יבא כל בשר להשתחות לפני אמר ד'"[10].
על כן כמעט ונפקד מקומו של ראש חודש בתורה, ורק במהלך ההיסטוריה אורו הולך ומתגלה. על פי יסוד זה, בדבר עתידו של ראש חודש, מוסברים אף יתר העניינים התלויים בראש חודש, ההולכים ומתפתחים במהלך הדורות – כאמירת הלל שיסודה במנהג, כמנהג הנשים שלא לעשות מלאכה בו ועוד'[11].
שבת וראש חודש
הביטוי: "שבת בשבתו"[12] "חודש בחדשו[13] מופיע רק אצל שבת וראש חודש, ומשמעו התחדשות קבועה במחזור הימים[14]. התחדשות זו מקורה בעתיד, בהתגלות שכינה שתבוא. אלא שבזאת יש הבדל בין שבת לראש חודש: בעוד שקדושת השבת קביעא וקיימא מצד השם יתברך, וכל זמן שהקב"ה לא יאיר את פני שבת העתיד לא מסוגלים ישראל לתפוס את האור הזה בהווה– הרי שקדושת ראש חודש מקורה בישראל, ובשל כך גם כיום הם יכולים לחוג אותו.
על פי יסוד זה מוסברת הקדימות של ראש חודש לשבת בכל המקרא (פרט לפרשת הקרבנות), ומסתלקות בכך תמיהות רבות. לקדימות זו ישנה עמקות נוספת – כיוון שהשבת היא קבועה ועומדת וראש חודש מחודש על ידי ישראל, הרי שכאן שייך הכלל: "איידי דאתי מדרשא חביבא" – קדושת ראש חודש היא יצירה ישראלית עצמאית ומכאן חביבותה וקדימותה אף לקדושת השבת האלוקית.
חודש זיו
יסודו המתחדש של ראש חודש בא לידי ביטוי בשמות החודשים. כל זמן שהמקדש היה קיים – קרבנו של ראש חודש היה מגלה את החידוש, אך לאחר שחרב המקדש ובטלה העבודה – "שמות החודשים עלו בידן מבבל"[15] ובהם גנוז חידושו של כל ראש חודש. כך ביאר ר' צדוק הכהן ב'פרי צדיק':
"שמות חדשים עלו מבבל כמו שאמרו בירושלמי (פ"א דר"ה וב"ר פ' מח) שבתורה הוזכר רק מספר החירש לניסן בחורש השלישי בחודש השביעי, ואחר כך בנחמיה הוזכרו בשמות. והענין שמתחלה כשהיה בית המקדש קיים כתיב זאת עולת חודש בחדשו, שבכל חודש הרגישו קדושה מיוחדת. וכן כתיב והיה מדי חידש בחדשו ומדי שבת בשבתו וגו' שבכל חודש מתחדש ענין מחודש בדברי תורה, וכן בכל שבת ושבת. וכן בכל שנה מתחדש בראש השנה חידוש ענין מחודש בתורה, וכן מתחדש בכל השנה בכל חודש ובכל שבת… יהיה להם הרגש התחדשות הדברי תורה בכל שבת ובכל חודש. ואחר כך כשנשכח מהם ההרגשה בחידוש התורה, וכן לאחר חורבן בית המקדש שלא היה עולת חודש בחדשו. אז תקנו אנשי כנסת הגדולה שיסדו תורה שבעל פה ותקנו שמות החדשים"[16].
כך בכל החודשים, וגדול הוא חודש אייר ששמו העברי נזכר במקרא – 'זיו'[17], ולו תוכן התחדשות מיוחד. חודש זה הוא הראשון לחודשים שהתקדשו על ידי ישראל, שהרי בחודש ניסן שהו עדיין במצרים; נמצא שחודש אייר הוא היצירה העצמאית הישראלית הראשונה.[18]
בפתח הזמן נזדמנו שתי קדושות: שבת וראש חודש, קדושה סגולית וקדושה נוצרת. אם יפתח הלב לקלוט את רשמי הקדושה תהא ההתחלה מוצלחת בע"ה.
נמצאנו למדים:[19]
קדושת המועדים לוקחת חלק מרכזי בעבודת ה', ולה שני צירים – הקדושה הקבועה המתגלה בשבת והקדושה המתחדשת המתגלה בראש חודש. מהו תוכנו הייחודי של ראש חודש? התחדשות. בעוד שיתר המועדים יונקים את קדושתם מן העבר, ממאורעות שהתרחשו בימים ההם, הרי שראש חודש יונק את קדושתו מן העתיד, מהתגלות השכינה העתידית. יסוד זה מסביר את תהליך התפתחותו של ראש חודש, שכמעט ולא נזכר בתורה, ואת אופי חגיגתו שעוצב במהלך הדורות. גם השבת עתידה להיות מוארת מהתגלות השכינה העתידית, אך עד שלא תגיע העת ההיא לא יהיו ישראל מסוגלים להשיג הארה זו. שונה ממנה ראש חודש, שקדושתו תלויה בישראל, ועל כן גם בהווה יכולים הם לחוש בקדושתו ולחוגו. כך גם מוסברת קדימות ראש חודש לשבת בתורה, שמשום שקדושתו נובע מיצירתם העצמאית של ישראל הוא חביב יותר. חדשנותו של כל ראש חודש באה לידי ביטוי בשמו, וגדול הוא חודש אייר-זיו, שהוא הראשון שנוצר וחודש על ידי ישראל. בפתח הזמן הזדמנו שתי קדושות – סגולית ונוצרת, שבת וראש חודש, ואם יפתח הלב לקלוט את רשמיהן תהא ההתחלה מוצלחת בע"ה. [20]
[1] אגב, עיקרון זה – שלכל אחד ישנה צורת עבודה משלו – הוא הוא מן הדברים היסודיים בדרכי עבודת ד', שיש לכל אחד צורת עבודה משלו, המתאימה לאות המיוחדת לו בתורה, ולפסוק של שמו הפרטי. ראה אורות הקודש ג, עמ' קלט:
"השם העצמי וההתחדשות – העולם הרוחני בונה כל אחד ואחד לעצמו בקרבו. כל תכונת ההקשבה אינה כי אם הכשרה לבנין הנצחי העצמי של היחיד, כל מרכז התורה הוא הפסוק של שמו הפרטי. זהו כל כובד הדין, כל עומק השאלה, כל איום האחריות, כל חיבוט הקבר.
ויש אשר הקשבתו היא כל כך מפולשה, עד שאובד הוא את הריכוז העצמי, יודע הוא שמות רבים, רק את שמו שכח, ולא ידע. אז כי עמלו לריק הוא, ואין לו תקנה כי אם על ידי ערלת אזן כבירה, שמונעתו מכל הקשבה, ואחרי ההירוס הגדול הזה, החרשות, שהיא איבוד כללי, חרשו נותן לו דמי כולו, הוא שב ומתחדש בצורה חדשה, תתהפך כחמר חותם, ויתיצבו כמו לבוש.
רזי הרזים של עת לעשות לדי הפרו תורתך, חיזוק לבן של רשעים ונעילת דלתי תשובה מהם, זהו עומק החסד, המיית הרחמים העליונים מעל כל גבול.
אבל כמה רע ומר הוא צער גלגול יצירה זה, איבוד כל התכנית הקדמוניה והתחדשות האופי בפנים חדשות, אפר תחת כפות רגלי צדיקים, ומדרס לכל היקום, וממעמקים תהומיים הללו, עולם חדש מתכונן, אפס המז, ברוך עמי מצרים ומעשה ידי אשור, מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק."
[2] ראה 'פחד יצחק' פסח תשי"ג, לג.
[3] מלכים ב ד, כג.
[4] ישעיהו א, יג.
[5] שם סו, ג.
[6] בראשית יט, ג: "ויעש להם משתה ומצות אפה ויאכלו", וברש"י שם, ומקורו בבראשית רבה ג, כב.
[7] פרקי דרבי אליעזר פרק לב, הובא ברש"י בראשית כז, ט.
[8] סוטה יב ע"ב.
[9] עיין יבמות עז ע"ב, בבא קמא לח ע"ב ובמהרש"א שם.
[10] ישעיהו סו, ג.
[11] ראה עוד 'שני כהנים גדולים' במאמר 'ראשי חודשים במשנת ר' צדוק', וב'שבת ומועד בשביעית' פרשת וארא. וראה עוד בשיחה לראש חודש חשוון התשע"ט:
"מכאן אנו מגיעים לענייני ראש חודש. עניינו הפנימי של ראש חודש הוא ההתחדשות, שמקורה בעתיד המתוקן…. חלקם של ישראל בתיקון ובהתחדשות, מסביר אף את יסודות ה'התפתחות' והמנהג, התופסים מקום כל כך מרכזי בראש חודש. רבים מדיניו המיוחדים של ראש חודש, הם למעשה מנהגים שהתפתחו במהלך הדורות, כגון: אי עשיית מלאכה, ביקור אצל הנביא ואמירת הלל. אכן, מנהגי ישראל הם עדות לכוח יצירתם. עד כדי כך גדולה מעלת המנהג שהיא מונחת לצד המצוות שמדרבנן, ואולי אף למעלה מהן שהרי 'מנהג ישראל תורה'. שטח מחיה זה של המנהג, מסביר את כוח היצירה שנמסר לישראל, ומכאן זרמי המחשבה השונים ביהדות שהם עדות לכוח ההתחדשות…
כאמור, מתנתו של ראש חודש היא החידוש הנובע מהציפייה לעתיד, אולם ישנה סכנה שמכוח ציפייה זו יאבד האדם את האחיזה בקרקע הווה. אכן, יציבותו של ההווה זו היא מתנת השבת, בה המצב הנתון הוא מתוקן: "כאילו כל מלאכתך עשויה". אם כן נמצאת השבת גורם מייצב ואילו ראש חודש גורם מדרבן. אולי מכאן ישנו הסבר מחודש לצמד של ראש חודש ושבת, המופיע כמה פעמים בהקשר רוחני, כדוגמת: "חודש ושבת קרוא מקרא". צמד זה מהווה את ההשלמה של שני היסודות המנוגדים זה לזה, הסטטי והדינמי, השמרן והחדשן, כאשר האחד מייצב והשני מדרבן. אולי לכן היו נוהגים לילך לנביא בזמנים אלו של ראש חודש ושבת, על מנת לבסס את הנתון בשבת מחד ולחדש את המלאי בראש חודש מאידך. שני יסודות אלו משתלבים במקדש, כפי שאומר הנביא: "והיה מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני". ההשתלבות הזו מקומה במקדש ומסביב לו, כאשר שם משתלבים היצירה המחודשת עם חיזוק הקיים."
[12] במדבר כח, ט.
[13] שם שם, יד.
[14] ביטוי זה חוזר גם בנביא – ישעיהו סו.
[15] ירושלמי פ"א ה"ב.
[16] 'פרי צדיק' בראשית עמ' 72.
[17] מלכים א ו, לז.
[18] ראה שיחה לפרשת שמיני התש"פ.
[19] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[20] שיחה זו נאמרה בשנת התשכ"ב.