ושמרו בני ישראל את השבת – לדורותם
בתפילת עמידה של שחרית בשבת אנו מצטטים מן התורה:
"ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת לדרתם ברית עולם…"[1].
במכילתא דרשו על כך:
"רבי אומר כל המשמר שבת אחת כתקנה מעלה עליו הכתוב כאלו שומר שבתות מיום שברא הקב"ה את עולמו עד שיחיו מתים, שנאמר 'ושמרו בני ישראל את השבת ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם'"[2].
דהיינו, בשמירת השבת אוחז האדם בחוליה אחת משלשלת בין-דורית ארוכה, המתמשכת והולכת ממעשה בראשית ועד שיחיו המתים, וכך ביאר ב'תורה שלמה':
"ויש לומר שלרעיון זה כוון רבי שאדם השומר שבת אחת, כלומר במדרגה גדולה כתקנה, הוא כמו יוצר טבעת בשלשלת ארוכה של שמירת שבת כתקנה מבריאת העולם עד שיחיו המתים. ולכן שייך לומר עליו כאילו שומר כל השבתות וכו', מכיון שנעשה חלק מהכלל הזה של שומרי שבת כתקנה, שמפרסמים שם שמים בעולם בשמירת שבת והם מקבלים המסורה מדור העבר ומוסרים אותה לדור הבא"[3].
נמצאת מעלתה של השבת – כשנתפסת 'לדורותם'; השבת היא הפרספקטיבה הרחבה ביותר; 'תפארת גדולה'.[4]
והנה טוב מאוד
הראייה השבתית היא ראייה שלמה, לדורות, ומכאן היחס לבעיית הגמול, הצפה רק בראייה קטועה. על כך האריך ב'פחד יצחק':
"הדברים הללו שנתבארו בכאן משמשים הם מפתח נאמן להבנת המשך התוכן של הפרק 'מזמור שיר ליום השבת… ובכל הפרשה כולה לא נתפרש כלל שום ענין של שבת. כי כל תוכן הפרשה סובב הוא על ענין הנהגת רשע וטוב לו, 'בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און'.
אלא שמהלך הדברים כך הוא. אף על פי שמצות עונג שבת לא נתפרשה לנו אלא בדברי נביאים, מכל מקום שורש הענין של עונג שבת נעוץ הוא בתורה בפרשה של גמר מעשה בראשית, שהרי כך כתוב בתורה: 'וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, ויכולו וגו' וישבת וגו' ויקדש וגו'". הנה נתפרש לנו בכאן כי השביתה והקידוש של שבת באים הם מתוך ראייה של 'טוב מאד' בכל הבריאה כולה. וכשם ששביתת שבת שלנו וקידוש שבת שלנו הם דוגמת השביתה והקידוש של הקב"ה ביום השביעי של מעשה בראשית; כמו כן העונג שבת שלנו הוא דוגמת ראייה זו של 'טוב מאד' אשר בה הסתכל הקב"ה בעולמו בגמר מעשה בראשית.
וחכמים פירשו כי ויכולו היינו כלילא דבתי. משל למלך שבנה לטין וגמרו ראה אותו וערבה לו, אמר הלואי שיהא הפלטין מעלה חן בעיני כל שעה, כשם שהעלה חן לפני בשעה זו. העלאת חן של העולם היא פנימיותה של תיבת 'ויכולו', המשמשת פתיחה לפרשה של קדושת שבת. עד כמה שהאדם איננו נקי מהרגשה של תרעומות כלפי סדר הנהגת עולמו, בה במדה נעדרת היא ממנו הרגשת קדושת שבת"[5].
מידה כנגד מידה
הסתכלות בן-דורית כזו – אנו מוצאים בפרשיותינו, ביחס לגלות מצרים. כך ההבנה של יוסף כי "אלוקים חשבה לטובה" מתאפשרת רק ממבט של דורות, וכיוצא בזה בדבר ד': "אהיה אשר אהיה". אף מכות מצרים מתפרשות מנקודת מבט זו – של מידה כנגד מידה[6].
עומק העניין: להזכיר נקודת המוצא. כי בהסתכלות האחדותית על המציאות – הכל מקופל בנקודה אחת, ובראייה של דורות המעשה שנעשה בעבר – הריהו כנעשה ברגע זה, וממילא הגמול ניתן על אתר, מהמעשה גופו. הנהגה כזו מלמדת שגם אם עברו מאות שנים הרי שבראיית ההיקף כולו, בראייה שבתית של 'לדורותם' – אין רשע.[7]
תורת הלל
הסתכלות רחבה זו היא מידתו של הלל הזקן:
"אף הוא ראה גולגלת אחת שצפה על פני המים. אמר [לה], על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון"[8].
ואף ראייה זו חלק משלשלת הדורות הוא: "ואף הוא ראה"; אותה ראייה רחבה של 'מידה כנגד מידה' שייכת לפרספקטיבה הרחבה של 'לדורותם'[9].
ומתי קיבל זאת הלל? על הגג בליל שבת של טבת, 'מפי' שמעיה ואבטליון; מסירות נפש לשמור רצף של מסורת הדורות[10].
נמצאת השבת בזמן, והלל ורבותיו בנפש, ונצח ירושלים במקום. כשיושבים בני תורה מישיבות שונות[11], בבית מדרש ירושלמי, בשבת של טבת – הרי זו תורת הלל, הבונה את בית הלל.[12]
נמצאנו למדים:[13]
שמירת השבת ניתנה לישראל כברית עולם, לדורותם. בשמירת השבת אוחז האדם בחוליה משלשלת בן-דורית, ומתעלה לראייה שבתית שלמה. מכאן היחס של השבת לבעיית הגמול, הצפה רק בראייה קטועה, ואילו בשבת מביט האדם בפרספקטיבה רחבה 'והנה טוב מאוד'. הסתכלות זו אנו מוצאים בפרשיותנו, ביחס לגלות ומכות מצרים, המיושבות רק בראייה בן-דורית. זו הסתכלותו של הלל הזקן, שאף הוא ראה מידה כנגד מידה, ומסר נפשו, בליל שבת של תקופת טבת, על רצף מסורת הדורות. נמצאת השבת בזמן, הלל בנפש וירושלים בבמקום – מתלכדות ובונות יחד את בית הלל.[14]
[1] שמות לא, טז.
[2] מכילתא שם. ("זה ינחמנו"; מרכבת המשנה; מלבי"ם – השגחה; 'תורה שלמה').
[3] שם. ראיה לדבר הוא מביא מדברי רבינו בחיי (ערך שבת) המפרש את דברי ישעיהו: "…'ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש' ואין לי דורות לאחרי, והשבת היא מצוה שניתנה לדורות והיא כוח הדורות. 'כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי', כלומר משעה שהם משמרים את השבת הם בוחרים 'באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי'.
[4] ראה פרד"א, רד"ל. 'משנת הזוהר' תפג, רמ"מ מרימנוב, תפארת שלמה, מועדים נה, לה, בראשית 11. עד עטרת ישועה – ליום שכולו שבת (כתר – סיום, סליק – באונקלוס, ארמית. ישועה מתוך צרות ההווה).
[5] 'פחד יצחק' שבת עמ' לח-לט. ראה עוד 'שפת אמת' – יעקובסון 260.
[6] וכן בהפטרה: תאריכים ביחזקאל, ובילק"ש, רעם במצרים.
ראה עוד 'חכמת שלמה' יא-יט, ציין לשמו"ר 217. 'תורה שלמה' עמ 112 (סדר א"ר). סנהדרין צ. מהר"ל (רש"י ישעיה' כח. פחד יצחק פסח קע), 'בדבר אשר זדו' (סוטה יא. ליבוביץ שמות 12).
[7] ראה 'בראשית רבה' ט, יא, מידה שלא בטלה מאז כניסת שבת ראשונה: "אמר ר' שמעון בר אבא הנה טוב מאד זו מדת הטוב, והנה טוב מאד זו מדת הפורענות, וכי מדת הפורענות טובה היא מאד? אלא שוקד על הפורענות היאך להביאה. אמר רבי סימון בשם רבי שמעון בר אבא כל המדות בטלו מדה כנגד מדה לא בטלה. רבי הונא בשם ר' יוסי מתחלת ברייתו של עולם צפה הקב"ה שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו, לפיכך אמרו חכמים והנה טוב מאד, זו מדה טובה".
[8] אבות ב, ו.
[9] וראה עוד סוכה נג ע"א, וברמב"ם במשנה ובפירוש שטיינזלץ (תבוא אל ביתי – בחינת 'לדירתם' בשבת).
[10] ראה יומא לה ע"ב: "אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק, חציו היה נותן לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס, עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלקים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי בכל יום הבית מאיר והיום אפל שמא יום המעונן הוא? הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג. פרקוהו והרחיצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה, אמרו ראוי זה לחלל עליו את השבת".
וראה 'בינו שנות דור ודור' עמ' קיז.
[11] בשבת זו (תשנ"ו) שבתו בחורי ישיבת הכותל בצוותא עם בחורי ישיבת שעלבים.
[12] ראה עוד שיחה לפרשת שמות, שנערכה בשנת התש"פ.
[13] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[14] שיחה זו נערכה משיחה שנאמרה בשנת התשנ"ו.