פסח – חירות עולם

גאולת ישראל ממצרים מצוינת בשתיים: ביעור חמץ ואכילת מצה, המקבילים לערכי העבדות והחרות. שני
ערכים אלו אינם חיצוניים גרידא, אלא יש להם מובנים פנימיים, אשר יוצרים הבדל מהותי בין העבד לבין
בן-החורין. עבד, במובנו העמוק, הוא זה שבנפשו משועבד הוא, גם אם כלפי חוץ הרי הוא שולט על
אחרים, ואילו בן חורין, במשמעו האמיתי, הוא זה שבכוחו להשתלט על הגדול שבכוחות – כוח החרות
עצמו.

יציאת ישראל ממצרים אין משמעה כנופיית עבדים המתפרצים מפני אדוניהם, כי הללו הרי יוצאים
משעבוד אל שעבוד. גאולת מצרים משמעה החזרת העצמיות לישראל; עבדים היוצאים עם תכנית לחירות
לאומית. משום כך מקובלנו כי יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד כתקופת האביב של העולם כולו 1 , כיון
שאז השיג העולם קניין חדש: שחרור מעבדות הנפש ויציאה לחרות הרוח, לחרות עולם.

ברם, רבים הם המקרים שבהם גדול כוח השעבוד עד שאין חשים בשלילה הרבה שבו. משום כך ציוו
חכמים שתהא הגדת ליל הפסח נאמרת בצורת שאלות וקושיות, בהרגשת החיסרון הנזקק למילוי,
להשלמה; שתהא הפתיחה בגנות – גנות השעבוד הרוחני – "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו",
והסיומת בשבח – שבח החירות: "כדי שישאלו התינוקות… אם אין לו בן אשתו שואלתו, ואם לאו הוא
שואל את עצמו, ואפילו תלמידי חכמים שואלים זה לזה" 2 .

כשמפציע אור הגאולה, זו המסומנת על ידי המצה, גדלה סכנת טשטוש התחומין שבין חרות-אמת לבין
עבדות ושעבוד. כוחו של החמץ, של השאור שבעיסה – גדל, עד כדי שהוא מאיים להאפיל על שמש
החירות. מכאן אזהרתה הרבה של התורה על ביעור חמץ, על חיסול העבדות – שעה שמצה, מאכל
העבדים הנגאלים, מונחת לפנינו.

אולם יש שבכוח ההתלהבות הלאומית נשכחים ימי העבדות ומזדייפים הדחפים שהולידו את תנועת
השחרור, ואז החירות לובשת פנים אחרות לגמרי מאלו שהיו לה שעה שהוציאה עבדים לחירות עולם. על
כן נוהג היה הלל לכרוך מצה ומרור יחד. דווקא במקדש, סמל החירות הרוחנית והמדינית של ישראל, היה
כורך הלל את המצה – סמל הגאולה, יחד עם המרור – זכר השעבוד, וכך מעלה את זכר מניעי החירות על
ראש שמחת גאולתו.

כל אותם המעשים שנועדו להשרשת ערכי החופש האמתי וסיבותיו, בלב האדם מישראל בליל הסדר,
קרויים בשם הכולל – 'עבודה': "ועבדת את העבדה הזאת" 3 ". הבדל רב יש בין עבודה זו לעבודה למצרים,
שזו עבודת חירות ואילו העבודה למצרים היא עבודת חובה; היציאה מעבדות אמתית לחירות אמתית
אינה אלא באמצעות עבודה, עבודת ליל התקדש החג, עבודת החירות. כשם שערכי האמונה הם
שמעניקים לאדם את צלמו ודמותו, מכיוון שאין הם חובה עליו אלא בחירותו הוא בוחר בהם – כך ערכי
החירות, המצה שהיא 'מיכלא דמהימנותא", מאכל האמונה 4 , 5 "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", הם
שמעניקים לעבדי-העבדים את חירותם הנצחית.
עבודת חירות זו הולידה הלכה לדורות: "פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום, דכתיב 'כי לי בני ישראל
עבדים' – עבדי הם ולא עבדים לעבדים" 7 ; אם נאלץ אדם לשעבד עצמו לזולתו, לבשר ודם, הרי פגם
בחירות היסודית שניתנה לו ביציאה ממצרים ורשאי הוא לחזור בו משעבודו ולהעניק לעצמו חירות. כל זה
בכוחה של העבדות שהיא-היא החירות האמתית: "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם
מארץ מצרים" 8 .
עבודת הלילה הזה – ביעור חמץ, אכילת מצה, עריכת ה'סדר' וכל אשר נלווה עליו – היא המביאה את
החירות שבעבדות למי שהוציאנו ממצרים.

והיה כי ישאלונו בנינו איה הם חוקי החירות בעבודה הזו אף
אנו נאמר להם: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" 9 . כלומר: הרגשת החירות צריכה ללוות את האדם אף
לאחר ימי ההתרוממות של הגאולה, וכדי שישאר טעמו של הפסח בפה ובמעשה אין מטשטשים אותו

במיני מגדים ומגדנות, אשר אינם אלא מאכלי מתיקה שאין בהם תזונה אמתית. החירות המזויפת יש בה
מתיקות לשעתה אבל אין היא עומדת לדורות, שכן עבדות שברוח יש בה. ברם, חירות-אמת קניינה הוא
לעד, וטעמו של הפסח והמצה זכרם של הגאולה – חקוק לנצח בלב העבדים יוצאי מצרים, המבשרים
אביב וחירות לעולם כולו.

נמצאנו למדים 10 :
בפסח יצאו ישראל לחירות פנימית, חירות הרוח, ושבו לזהותם העצמית. כדי לחוש בשלילה שבשעבוד
פותחת ההגדה בגנות. בשאלות ובקושיות, שעל ידי כך יובלט שבח החירות. הכוח שאותו מסמל החמץ
עלול להעיב על החירות, ולכן נאסר הוא באכילה בחג החירות, ותחתיו בא מקומה של המצה. יש זמנים
שהחירות הפנימית עלולה להתחלף בחירות מדומה, ולכן היה הלל נוהג לכרוך המצה עם המרור, שבכוח
זכר השעבוד לגלות את החירות המסתתרת. עבודת ליל הסדר מכונה 'עבודה', מפני שהחירות הנפשית
נרכשת דווקא על ידי עבדותו של האדם באמונה לאלוקיו; ההליכה אחר הקב"ה באמונה, ביציאה ממצרים,
היא שקנתה לישראל חירות עולם הבאה לידי ביטוי במצה. חירות-אמת זו קניינה לעד ו'אין מפטירין אחר
הפסח אפיקומן', כי טעם הגאולה חקוק לנצח בלבבות ישראל, המבשרים חירות לעולם כולו 11 .

הערות שוליים
1 'מגד ירחים', חודש ניסן: "יציאת מצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו".
2 שו"ע תעג, ז.
3 שמות יג, ה.
4 עד שלדעת רבים ממוני המצוות היא אינה מוגדרת מצווה (ראה השגות הרמב"ן לספר המצוות, מצות
עשה א).
5 על פי זוהר תצוה, קפג ע"ב.
6 ירמיהו ב, ב.
7 בבא מציעא י ע"א.
8 ויקרא כה, נה.
9 פסחים י, ח.
10 תוספת זו הינה מדברי העורך.
11 שיחה זו נאמרה בתוכנית 'קבלת שבת' שב'קול ישראל', והיא מובאת כאן כלשונה בשינויים הנצרכים.