שמות החומשים שבידנו נראים לכאורה שמות טכניים, שהרי הם נקראים על שם מילה בפסוק הפותח את הספר. לעומת זאת, בחלק ממקורות חז"ל מופיעים שמות תוכניים: ספר הישר (בראשית), ספר הברית (שמות), תורת כהנים (ויקרא), חומש הפקודים (במדבר) ומשנה תורה (דברים)[1].
הרמב"ן – הן בהקדמתו לספר שמות והן בדברי החתימה – אפיין את מהות הספר בכינוי 'ספר הגאולה'. "ונתייחד ספר 'ואלה שמות' בעניין הגלות הראשון… ובגאולה ממנו". "והנה נשלם ספר הגאולה". הגישה הראשונה תופסת את הגאולה רק כאקט של יציאה ושחרור מעבדות למצרים בחומר ובלבנים, אולם הרמב"ן העמיק להדגיש שאף מתן תורה והקמת המשכן מצטרפים לתהליך הגאולה – "ואז נחשבו גאולים"[2].
אמנם העמקה נוספת תעמיד אותנו על הקשר שבין שני השמות. במחשבה החסידית הפכו את העניין הטכני למשמעות תוכנית, כך בקריאת ויקרא ובדיבורי דברים, ואף בשמות – זכירת השם, הכרתו וההזדהות עמו היא תנאי לגאולה. אכן ספר שמות הוא ספר הגאולה, מאחר שהדבקות בשם המקורי, במהות הפנימית, היא-היא יסודה של הגאולה[3].
ואלה שמות
"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה"[4]– פסוק זה, שבעקבותיו נקרא שם הספר – 'שמות', דרוש ביאור. מה פשר החזרה על מניין שמות בני ישראל שהופיע בפרשת ויגש[5]?
בשאלה זו כבר התקשה רש"י על אתר, והשיב: "אף על פי שמנאן בחייהם בשמותם חזר ומנאן אחר מיתתן, להודיע חבתם שנמשלו לכוכבים שמוציאם ומכניסם במספר ובשמותם, שנאמר: 'המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא'".
השם הוא אלמנט ייחודי לבני האדם, בשונה מן המלאכים שאין להם שם עצמי, כפי שאומר המלאך ליעקב: "למה זה תשאל לשמי"[6]. שמם של המלאכים נקבע על פי שליחותם הנוכחית, על פי ייעודם, ומשום כך הוא משתנה לאחר כל שליחות. לעומת זאת, לבני האדם יש שם עצמי, משום שיש להם מהות עצמית. 'ואלה שמות בני ישראל' – ואלה מהותיות בני ישראל. המלאכים שייכים אל היושר, כפי שמתאר יחזקאל: "ורגליהם רגל ישרה"[7]. היושר הוא הטבע הנתון העומד איתן, ואינו תלוי בבחירה שהיא מעין הליכה תמידית.
"'ואלה שמות' –אמר רבי אבהו, כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים ואלה מוסיף שבח על הראשונים"[8]. במניין זה נמנים דור הבנים, שהוא בבחינת תוספת על דור האבות. בחלוקה שבין המלאכים לבני האנוש, המלאכים שייכים אל היושר הטבעי ואילו בני האנוש שייכים אל הבחירה. אותה החלוקה קיימת גם בין האבות לבנים, בהתאמה. האבות שייכים לספר הישר משום שעבודתם נובעת מן היושר הטבעי, לעומת זאת הבנים שייכים לספר שמות משום שעבודתם נובעת מבחירה. דור הבנים הוא שלב נוסף, המתעלה על גבי האבות. על כן נמנים מחדש שמות הבנים, משום שהשם תלוי בבחירה ובמהות העצמית, כאמור.
ספר האומה– אור מתוך החושך
"ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש". המניין שבעים הופיע בעבר, במניין אומות העולם שיצאו מנח: "מאלה נפצה כל הארץ"[9]. כנגדם אנו מקריבים את שבעים פרי החג, משום שלישראל ישנה הסגולה כנגד כולם, ובאומה זו משתקפים, בצורה מצומצמת, כל שבעים האומות[10]. תחילתו של תהליך זה באברהם העברי, מייסד האומה הישראלית, היחיד, הנבחר מתוך השבעים.
על כן, אותם התהליכים הכוללים העוברים על העולם כולו – עוברים בפרטות גם על האומה. העולם בראשיתו עבר תהליך של יציאה מחושך לאור. בתחילה שרר בעולם תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, ולאחר מכן נבראו המאורות, שהעלו אור והביאו סדר לעולם. תהליך זה, שעבר העולם כולו בראשיתו, עוברת אף האומה הישראלית בראשיתה. מהחושך של שעבוד מצרים היא מגיעה ל'ויהי אור' של הגאולה, ומהתוהו ובוהו עולה אור חדש של תולדות האומה.
לאחר ספר בראשית שהוא ספרם של יחידים – בא ספר שמות שהוא ספרה של האומה.
ישראל נמשלו לשושנה הניצבת בין החוחים: "כשושנה בן החוחים כן רעייתי בין הבנות"[11]. כשם שהשושנה מתבלטת דווקא מתוך החוחים הסובבים אותה, כך אורם של ישראל עולה דווקא מתוך גלות מצרים. כזה הוא ספר שמות, המתאר כיצד מתוך החושך – עולה אור הגאולה.
נמצאנו למדים:[12]
שמו המוכר של 'ספר שמות' הוא טכני, אך במקורות הוא נקרא בשם אחר – 'ספר הגאולה'. במבט מעמיק יותר מתגלה הקשר הפנימי בין שני השמות. השם מבטא את המהות הפנימית המקורית, ועל כן הזדהות עמו מביאה לגאולה. למלאכים אין שם עצמי, והם נקראים על שם שליחותם, בשונה מבני ישראל שאותם מונה הכתוב בשמותם. זאת משום שהשם העצמי מתייחס אל הפן הבחירי שמתייחד בו האדם, ואילו המלאכים שורשם ביושר הטבעי. ספר שמות הוא ספרם של הבנים, והוא בא לאחר ספר בראשית שהוא ספרם של האבות. עבודת האבות הייתה על פי היושר הטבעי, בדומה למלאכים, ועל כן ספר בראשית נקרא גם בשם 'ספר הישר'. 'ואלה שמות' – מוסיף על הראשונים, משום שבספר זה מתגלה מעלת הבנים המתווספת על גבי מעלת האבות. לאחר ספר בראשית שהוא ספרם של יחידים, בא ספר שמות שהוא ספרה של האומה בה משתקפים כל שבעים האומות. על כן, אותם התהליכים שעברו על העולם כולו בראשיתו, עוברים בספר זה על האומה הישראלית. וכשם שבראשיתו יצא העולם מחשכה לאורה, כך דווקא מתוך חשכת גלות מצרים נולדת האומה ויוצאת אל האור.[13]
[1] ראה 'תורה שלמה' בראשית א, אות נו. מילואים לפ' שמות עמ' רלז. פתיחת הנצי"ב ל'העמק דבר'.
[2] מכאן אף השימוש המליצי בפסוק מיחזקאל מד, עם רמיזה למקדש: "ספר הגאולה אשר ד' אלוקי ישראל בא בו, לבני ישראל עם קרובו". אגב, עניינו של המשכן ברצף זה שייך למחלוקת ראשונים – האם המשכן היה כלול בתכנית האורגינלית ומעשה העגל דחה אותו, או שבעקבות מעשה העגל נתחדש המשכן.
בדרך מעין זו הלך אף המהר"ל בגבורות ד' סו (וראה מאמר 'שמות – ספר הגאולה', הרב י. יעקובסון, 'שנה בשנה' תשכ"ג).
[3] ראה 'שבת ומועד בשביעית' בפתיחה לספר שמות.
בני ישראל במצרים היו נאמנים לשמם, לעצמם. קבלת התורה זהו שמם של ישראל וזוהי מהותם. דבקות זו הביאה לגאולתם, וכך כותב בעל ה'מאור ושמש' (פרשת שמות): "נתלבש בקריאת שמם עניין נצחי, וזהו כוונת מאמרם ז"ל שהשבטים הוזכרו כאן על שם הגאולה. ראובן – על שם 'ראה ראיתי את עני עמי' וגו', וכן כולם. והעניין הוא כי כל אחד מהשבטים בבואם למצרים המשיך משורשו גאולת מצרים…". והשווה שיר השירים רבה ד, יב: "רב הונא בשם בר קפרא אמר: בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמם" וכו'. וראה עוד במאמר 'איש כברכתו' שפורסם ב'כתלנו' ח התשל"ו (והובא בחוברת 'הידורי חנוכה').
[4] שמות א, א.
[5] בראשית מו, ח.
[6] בראשית לב, ל.
[7] יחזקאל ז, א.
[8] שמות רבה א, ב.
[9] בראשית ט, יט.
[10] סוכה נה ע"ב: "אמר ר' אלעזר, הני שבעים פרים כנגד מי? כנגד שבעים אומות".
[11] שיר השירים ב, ב.
[12] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[13] שיחה זו נאמרה בשנת ה'תשכ"ח.