לאחר פטירתו של סבא, הרב חיים ישעיהו הדרי זצ"ל, נכתבו אודותיו סיפורים רבים וכן דברי זיכרון והערכה בבמות השונות וברחבי המדיה. קובץ זה הינו אסיף חלקי של אלו.

החומר הרב נמצא מורכב ממגוון סוגות – סיפורים, אנקדוטות, דברי הערכה ודברי זיכרון שונים. השתדלנו למיין את החומר שבידינו לשני חלקים: חלק ראשון – סיפורים, וחלק שני – דברי זיכרון והערכה, כאשר גם בתוך הסיפורים נעשה ניסיון לחלק בין נושאים שונים. המיון והחלוקה נעשו אך ורק מתוך רצון להקל על הקורא, ומובן שאין בהם מעבר לכך.

לא מוגש לפניכם מוצר מוגמר; אין כאן יומרה להקיף את כל דמותו הרחבה של סבא, ואף לא ללקט את כל אשר נאמר או נכתב, שכן רבים הדברים שלא נכנסו לקובץ זה, מפאת קוצר הזמן[1]. כמו כן הסיפורים ודברי הזיכרון הובאו כפי שנכתבו במקורם, כמעט וללא התערבות עריכה (וכאן באה התנצלותנו אם נפלה טעות בעריכה שנעשתה). הכותבים סודרו בכל שער לפי סדר הא-ב.

ניתן לראות בקובץ זה מעין חלון הפותח צוהר לדמותו, כפי שנחקקה אצל רבים מתלמידיו, תלמידותיו, משפחתו, מכריו ומוקירי זכרו; כהזמנה להעלאת סיפורים, זיכרונות ומחשבות מהשנים האחרונות או מימים עברו.

לרגל יום הזיכרון השלישי יוצא קובץ זה, מתוך תקווה שדמות דיוקנו של הרב הדרי זצ"ל תשוב ותעלה מבין השורות, ורוחו תנשב בקוראים שייתנוה אל ליבם.

תודה גדולה לכל הכותבים הרבים והמסייעים בהוצאתו.

נ.ב

רבים הדברים שעוד לא נכתבו. נשמח אם מי שזיכרונות נוספים שמורים עמו ישתפנו בהם, בכתב או בעל פה, 'למען תספרו לדור אחרון':

0587943034 (אלישע גרוסברג)

Haravhadari@gmail.com

מידות

סליחה / אחת מבנות הרובע

בפורים נהגנו, בנות הרובע הצעירות, ללכת ולצפות בבחורים הרוקדים והמשתכרים. היינו עומדות בעזרת הנשים, נמשכות אל בית המדרש המתהפך, כשכל הסטנדרים נערמו זה על זה בקצהו, הבחורים מתנודדים רוקדים ושרים, ולנו לא נותר אלא להתבונן בהם, ולבחור לנו את האחד בו היינו רוצות. התלמיד החכם ששכרותו הופכת אותו עוד יותר לתלמיד חכם.

פעם אחת בפורים, כשהייתי בת שבע עשרה או שמונה עשרה, באתי לבית המדרש, ובנות רבות צבאו על דלתותיו, עמדתי ביניהן.

הרב הדרי ניגש אלינו בעיצומם של הריקודים וביקש שנלך, שנעזוב.

הוא הביט בי ואני הבטתי בו.

הלכתי הביתה נעלבת.

במוצאי הפורים דפק הרב הדרי על דלת ביתנו. אמי פתחה לו את הדלת, הוא בקש לראות אותי, אך אני לא הייתי בבית.

כשחזרתי אמרו לי הורי, נדהמים: הרב הדרי היה פה, ובקש למסור לך שהוא מבקש סליחה.

ענווה / הרב חיים אידלס

פעם הגעתי לחופה שהרב הדרי ערך כי הכרתי את המשפחה. ניגש אליי הרב הדרי ואמר: "אני תלמיד שלך". "סליחה"? התפלאתי.. לא הבנתי מה כוונתו.. המשיך הרב והסביר: "אני מאזין לשיעור השבועי שלך ברדיו באופן קבוע אז אני תלמידך. אתה מרשה לי לערוך את החופה?" לקח לי כמה שניות להתעשת ו'להרשות לו'. יהודי מופלא…

עזרה בהשכרת הדירה / אשת תלמיד

כל תורתנו ודרכנו ובניית הבית שלנו, הכול מכוחו ואורו ותורתו של הרב הדרי. הוא ממש האבא הרוחני שלנו. בעלי למד בישיבת הכותל, וכשהתחתנו והוא נעשה אברך גרנו בדירה שהרב הדרי היה ממונה על השכרתה. כשדיברנו אתו על המחיר – במקום לנקוב בסכום הנדרש שאל אותנו הרב כמה אנחנו יכולים לשלם שכירות. אמרנו. את שאר הסכום מימנה מילגה שהרב דאג לה.

'אני באמת דורש בשלומך' / מרים בוכניק

לפני מספר שנים נפגשנו בניחום אבלים, הייתה זו תקופה מאוד קשה בחיי, הרגשתי מבודדת, הוא ניגש אלי ושאל לשלומי, עניתי ביובש: "ב"ה", ולא יכולתי להוסיף מילה. השיב ואמר לי: "אני באמת דורש בשלומך", זלגו לי דמעות, ראיתי שהצטער בעבורי ואמר לי: "אני יודע שאת חזקה".

לאחר כשנתיים, פגשתי בו, הוא שאל :"היכן את מלמדת"? שוב זלגו עיני דמעות, ואמרתי לו שאינני יכולה ללמד, אמר לי: "נו, אז בוודאי את לומדת", ושוב אמר: "אני יודע שתהיי בסדר".

רגיש היה, רגיש מאוד…

הרב לא אהב את הכבוד / מתנאל ביטון

בשנה שהרב נפטר נפלתי מגובה רב של כשמונה מטר. כשהגעתי לישיבה באותו יום צולע מאוד ושעון על מקל הליכה, הייתה לי שאלה לרב, אז הלכתי לכיוונו לשאול אותו. כשהרב שם לב שאני בדרכי אליו, הוא מיד נעמד והתחיל ללכת לכיווני כדי להקל ולהפחית ממני את מאמצי ההליכה. כשהגעתי לרב, המשפט הראשון שהרב אמר לי בחצי חיוך היה: "אני כבר זקן, אבל אתה מה?" ומחווה בידו על מקל ההליכה שנעזרתי בו. סיפרתי לרב אודות מה שקרה לי באותו יום. כשסיימתי הרב רק אמר: "רגלי חסידיו ישמור, רגלי חסידיו ישמור", לחץ לי את היד והתקדם. הברכה כנראה עשתה את שלה, וכיום חודשיים אחרי, אני כבר מתפקד כרגיל ברוך ה' בלי נזק לגוף.

ממש רציתי וקיויתי שאזכה והרב יהיה בסעודת הודיה שאעשה בישיבה.

בזמן חורף בישיבה יש סדר ושיעורים עד 19:20 ולאחר מכן תפילת ערבית וארוחת ערב. כשהרב היה מגיע לתפילה, אם קרה והגיע כמה דקות לפני הזמן, בשביל לא להפריע לתלמידים ששוקדים על תלמודם, הרב היה נכנס לבית המדרש, יושב בשורה האחורית ומעיין שם בספרים שונים כדי שהתלמידים לא ירגישו בו ויצטרכו לעמוד לכבודו. כשהחזן היה ניגש ומתחיל קדיש או והוא רחום, כל הציבור היו עומדים בשביל ברכו, ורק אז הרבה היה נכנס למקומו בקדמת בית המדרש.

כשהרב היה מגיע לבית המדרש ותלמיד היה מבחין בו ופותח עבורו את דלת בית המדרש, הרב היה מגביר את קצר הליכתו כדי להיכנס מהר לבית המדרש ולאפשר לתלמיד לחזור ללימודו. הרב לא אהב את הכבוד שנותנים לו.

'תדע שזכית' / רוזן ביטון

מספר שבועות לאחר שאשתי החלה לעבוד כאחות במרפאת הרובע מתקשר אלי הרב ואומר לי: "כשבאת לפני החתונה להציג לפניי את אשתך לעתיד ראיתי אישה צעירה ותו לא. עתה שאני רואה את המידות המקצועיות והחן בה היא כבר מטפלת ומתייחסת למטופלים תדע שזכית". והרב עוד הרבה לשבח.

רק ימים אחר כך נפל לי האסימון כמה גישות הייתה לו לדאוג לאהבה בין תלמידו לאשתו.

בימי כיפור האחרונים אני מגיע לישיבה יחד עם בני, תמיד אמר הרב לבני כמה הכרת הטוב יש לו לאמו שמטפלת בו.

סעודת שבת אצל הרב הדרי / גל בן מאיר

זכיתי שהרב הדרי יהיה ראש הישיבה שלי במשך כמה שנים, ושיערוך לי את החופה.

שבוע לפני שהבן הבכור שלנו נולד, הוזמנו לארוחת ערב שבת אצל הרב. מאוד הופתעתי לגלות שהרב והרבנית היו לבד, ושהיינו רק אנחנו איתם לארוחה. ציפיתי שמטבע הדברים יהיו עוד אנשים, וכאמור מאוד הופתעתי מהעניין. אמנם הייתה הרגשה קצת מוזרה, וחשש מפאת היראה של "דאבל דייט" עם הרב והרבנית, אבל הייתה ארוחה מדהימה מלאה בדברי תורה, סיפורים ואווירה טובה.

ביום שישי בצהרים הבאתי לרב חלות שאשתי טליה הכינה. הרב התבדח ואמר "מה אתה חושב שאין לנו אוכל פה"? וצחקנו שנינו. מה שהדהים אותי, שכאשר הרב הסיר את כיסוי החלות בערב, גיליתי, שאלו היו החלות של אשתי שהוא החליט לבצוע ושאכלנו מהן.

זה הדהים אותי, בגלל שאנחנו חיים בדור שבו יש לא מעט אנשים שלא יאכלו את הבישולים/אפייה של אנשים אחרים. אני לא טוען שצריך או שאפילו ניתן לאכול אוכל שמגיש לך אדם שאינו שומר תורה ומצוות, אבל מה שעצוב מאוד הוא שיש אנשים שלא יאכלו גם אצל אדם שהוא ירא שמיים ושומר תורה ומצוות.

הרב הדרי הראה לי במעשה הזה שהוא סומך עלי ועל אשתי כתלמידים שלו.

ההרגשה הטובה והביטחון שקיבלתי מהרב מלווה אותי עד היום, ומאז שהוא נפטר התחלתי בימים האחרונים לספר לתלמידים שלי על הסיפור הזה, לא חלילה כדי להכפיש את אלו שאינם אוכלים כשרויות שלא מבית ספרם, אלא כדי לשבח את אלו שיכולים לתת הרגשה טובה לאחר, כפי שהרב בחר לעשות.

אין לי ספק שעל-אף שלא ניתנו טעמים לרוב המצוות, מטרת מצוות הכשרות היא לקרב בין יהודים ולא חלילה להרחיק ביניהם, ואת אותה המצווה של קירוב הלבבות, הרב הדרי עשה וקיים במלואה.

'שלום זה ישעיהו הדרי' / איתן גולדשטיין

אותה שנה חל פורים ביום שישי, ובישיבה קיימו 'פורס מפה ומקדש'. באופן טבעי, ברגעים של המעבר בין הפורים לקבלת שבת, הרב ניהל וארגן וזירז את קיפול התזמורת וכלי הנגינה, חילק הוראות ודאג לקדושתה של השבת, שלא תתחלל מתוך שמחת הפורים חלילה.

ביום ראשון בצהרים, ואני ילד בערך בכתה ג', צלצל הטלפון בביתנו. אמי ענתה, העבירה אלי את הטלפון ואמרה לי: "זה בשבילך". ניגשתי והחזקתי את השפופרת – "שלום זה ישעיהו הדרי…". ניסיתי להיזכר מי הוא זה? לא זכרתי חבר שלי בשם זה. אולם את הקול של הרב זיהיתי במהרה… נחנקתי מהתרגשות… הרב התקשר לבקש את סליחתי, שמא אולי במהלך ההתארגנות הנ"ל הוא נדחף עלי בטעות וגרם לי אי נעימות.

זה היה יחסו של הרב לילד קטן שנדחף לא בין הרגליים בשעת הלחץ.

סבא לא נתן לי ללכת לבד / עטרה ג'ייקובס

בשבת שבע ברכות שלי בעלי ואני לנו בקומה העליונה של סבא וסבתא. בשעה הידועה (7:40 אם אני לא טועה) סבא ליווה את שמואל החתן עם מלווים נוספים לביה"כ, ואני נשארתי להתארגן.

סבא לא נתן לי, הכלה, ללכת לבד לבית הכנסת, והתעקש ללוות גם אותי. בשמונה וחצי הוא חזר הביתה וליווה אותי שנית את כל הדרך מביתו לבית הכנסת – מרחק הליכה של יותר מעשר דקות, כשהוא בן 80 וההליכה לא קלה לו. (ואמר לי שהוא לא שואל כלה למה היא לא מוכנה בזמן, הוא מבין שלכלה טרייה לוקח זמן להתארגן…) (ואציין שסבא התפלל שחרית ותיקין).

רגישות מתחת לחופה / יצחק גלעדי

בחתונת בתנו רעות גלעדי עם אברהם גורן, הרב סידר קידושין. הסבתא של הכלה, הרבנית אברמוביץ', ישבה בכסא גלגלים סמוך לחופה. הישישה בת ה98 מאד התרגשה מנשואי נכדתה האהובה ולפתע קמה, ונגשה לכלה לברכה. היא לא הצליחה לבטא את מלותיה במדויק, והיינו קצת נבוכים מההפסקה במהלך החופה. הרב הדרי בחיוך מבין הרגיע ואמר: "אל תבוז כי זקנה אמך", ונתן לה את הכבוד המגיע. הוא ביקש שיביאו כסא והושיבה תחת החופה.

'התלמידים שלי הם כמו בנים שלי' / זאב גלידאי

לפני כ27 שנים,  הייתה שבת מחזור לבני מחזור ח' בישיבה. הודעתי שאנחנו נגיע. ביום שישי בבוקר לפני אותה שבת, הבת שלנו קמה בבוקר עם אבעבועות רוח. התקשרתי לישיבה והודעתי להם, שבגלל מחלת הבת אנחנו לא נגיע לשבת מחזור.

כעבור 4 ימים ביום שלישי הייתי בעבודה, התקשר מישהו אחר הצהרים, אחד הילדים ענה לטלפון ושאל מי מדבר? התשובה  הייתה: "חבר של אבא". כיוון שלא הייתי בבית אשתי ניגשה לטלפון ושאלה מי מדבר? התשובה  הייתה: "הדרי". אשתי הבינה מיד שהמדבר הוא הרב הדרי, ואז היא אמרה: "שלום הרב, מה אני יכולה לעזור?" התשובה של הרב  הייתה: "התקשרתי לשאול מה שלום הבת שחלתה?" אשתי ענתה: "תודה רבה, מצבה כבר יותר טוב, אבל הרב כל כך עסוק אז תודה רבה שהרב התפנה לטלפן ולשאול לשלום הבת". הרב ענה לה: "ברור שאני צריך להתקשר, כל התלמידים שלי הם כמו בנים שלי, ולכן הילדים שלהם הם כמו נכדים שלי, ולכן התקשרתי לשאול מה שלום הנכדה שלי!"

זה הרב הדרי זצ"ל שאני זוכר, שדואג לכל אחד ולא שוכח אף אחד, לא משנה כמה הרב היה עסוק.

פקחות מתחת לחופה / דניאלה וייל

אני זכיתי שהרב הדרי עשה לי חופה וקידושין כי בעלי היה תלמיד הישיבה שלו, ובחוכמתו מנע תקרית באמצע החופה. גביע הכסף לצורך ברכת הקידושין נעלם, וחמתי הייתה מאד נסערת, והרב אמר לה שיש סגולה מיוחדת בכוס זכוכית, ואכן הביאו כוס זכוכית. ואחרי החופה חמותי שאלה את הרב מה הסגולה?! והוא אמר: "סגולה שהחמה תהיה רגועה תחת החופה"!

'אני רוצה לשלם לך' / מאיר וינשטוק

בנערותי, בערך בגיל 15, גרתי ברובע היהודי ויצאתי לתפילת שחרית בבית כנסת הרמב"ן. עברתי ברחבה החדשה ליד החורבה, מרחוק ראיתי את הרב הדרי מסמן לי לבוא אליו. סקרנותי גברה לראות מה יבקש, שהרי בוודאי הוא רואה שאני בדרך לתפילה.

כשהגעתי אליו, שאלני האם אוכל לעזור לו ולסחוב דבר כבד לביתו. עניתי שבוודאי שכן. והוא הוסיף, שבזה אקיים את דברי האר"י, ולא רק אגיד "הריני מקבל על עצמי… ואהבת לרעך כמוך".

כשהתחלנו ללכת לביתו אמר לי: "כיוון שאתה עושה לי טובה אני רוצה לשלם לך", ובמה? בדבר תורה שילמדני בדרך. וכך הלכנו יחד כשהוא מרחיב על עניין נוסח תפילת עמידה בלשון רבים.

אף לאחר שהגענו לביתו הרב חזר איתי מעט לכיוון בית הכנסת, כדי להשלים את תשלומו…

'חשוב לי להיות זה שמודיע לתלמידים' / אריק וירצבורגר

את שמו של הרב הדרי שמעתי עוד בהיותי תלמיד בישיבת נתיב מאיר בשנות התיכון, אך את מראהו לא ראיתי. חלפו שנים… עד בוקרו של יום ראשון בשבוע, חנוכה בשנת תשמ"ה. סבתי בת 88 נפטרה באמצע הלילה בבית החולים איכילוב בתל אביב. אימי העירה אותי השכם בבקר, והטילה עלי את המשימה להודיע לבן דודי הלומד בישיבת הכותל. להזכירנו בימים אלו טרם היו טלפונים סלולריים, והדרך היחידה והמתאימה להודיע על פטירת סבתא היא לגשת פיזית למקום. נכנסתי למכונית עוד טרם השמש זרחה, חושך וצינת בקר, החניתי את הרכב בחניית הרובע היהודי ונכנסתי בשערי ישיבת הכותל.

שקט, חשוך, והנה אני רואה אור בספרייה. נכנסתי וראיתי שם יהודי מאיר פנים, צח לשון, ששאל אותי למעשי. שיתפתי אותו באבלות שנפלה על משפחתנו, ושאלתיו אם הוא מכיר את בן דודי והיכן מיטתו. לא הייתה לי כוונה להטריחו במיוחד שלא הכרתיו. אני זוכר שהוא שאל אותי, מה היה הקשר בינו לבין סבתו, האם הבשורה תהיה לו קשה ועוד שאלות מהסוג הזה. לתומי חשבתי שבכך ייפרדו דרכנו. אך הוא סגר את הגמרא, וליווה אותי לפנימייה. כשהגענו לחדר, הוא הקפיד להיכנס ראשון, ניגש למיטתו, שם יד על כתפו, ושוחח איתו בשקט ובנעימות. בשלב הזה, התחלתי לחשוד שמדובר בלא סתם מישהו, אלא בדמות מיוחדת, שנמצאת בקירבה גדולה לתלמידים.

כשיצאנו, ביחד, הוא אמר לי: "במקרים כאלו, מאוד חשוב לי להיות זה שמודיע לתלמידים. כך נוהגים אצלינו בישיבת הכותל".

רגישות בעיצומה של תפילה / הרב ניסן זיק

נוהגים היינו לילך לרב הדרי זצ"ל בכל חוה"מ כדי לקיים מצוות הקבלת פני רבו ברגל ובתוך כך לזכות ולהתענג מדברי חסידות חיים על ענינו של מועד מפי הרב.

ויהי היום ובאנו כדרכנו לרב בסוכות דומני. כיוון שכבר העריב היום ביקְשנו הרב כי נואיל לעשות מנין עימו על גבי הגג. עלינו הגגה. רוח קרירה קידמה פנינו. החילונו בתפילה. כידוע תפילתו של הרב מרוכזת ומכונסת  הייתה. תמוה היה לראות כעת את הרב נעלם בעיצומה של תפילה. אחר זמן מה שב הרב ובידו סודר שלו. הוא ניגש אליי ישירות בלא אומר ודברים ועוטף אותי בסודר אשר בידו. איני יודע כיצד חש שֶקר לי אך עובדה היא שהרגיש גם הרגיש. נבוך הייתי שטרח הרב והלך והביא ולא פחות מבוכה מכך שעוטפני בסודר שלו… בתום התפילה הודיתי לרב ומסרתי לו הסודר. אולם הרב כדרכו פסק בהחלטיות: "לא! טול אותו עימך שלא תתקרר. החזירהו לי אחר החג!" עם הרב הדרי כמובן אי אפשר להתווכח. מחמם את הלב היה לחוש עד כמה הרב מרגיש ודואג וליבו עלינו גם בתפילה.

יצאתי בתחושה של מלכה / חברה של אחת הנכדות

אני זוכרת שאחת הנכדות לקחה אותי פעם לביקור בביתם ברובע. הגעתי מבויישת ומפודחת כיאה לשישיסטית מצויה. קיבלתי מהרב יחס חם ונעים… הוא האריך איתי בשיחה וניסה למצוא איזה אנשים ששמם כשם משפחתי הוא מכיר. יצאתי בתחושה של מלכה.

אשרינו שזכינו / נריה חסיד

אבקש להתחיל במימרא שנאמרה במסכת סוטה (דף מ"ט ע"ב): "ת"ר משמת רבי אליעזר נגנז ספר תורה, משמת רבי יהושע בטלה עצה ומחשבה, משמת רבי עקיבא בטלו זרועי תורה ונסתתמו מעיינות החכמה, משמת רבי אלעזר בן עזריה בטלו עטרות חכמה, משמת רבי חנינא בן דוסא בטלו אנשי מעשה, משמת אבא יוסי בן קטונתא בטלו חסידים… משמת בן עזאי בטלו השקדנין, משמת בן זומא בטלו הדרשנין, משמת רשב"ג עלה גובאי ורבו צרות, משמת רבי הוכפלו צרות, משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא".

הגמרא מבכה על מותם של תנאים שהייתה בהם מידה מיוחדת, ובמותם אותה המידה שאפיינה אותם נעלמה. דומני שאפשר להוסיף שורה נוספת למימרא זו: "משמת הרב ח"י הדרי בטלה אצילות".

בפרשת משפטים (כ"ד, י"א) נאמר "ואל אצילי בני ישראל" – רש"י מפרש על המקום שהם בני אהרן: נדב ואביהו עליהם נאמר "בקרובי אקדש" – האנשים הקדושים ביותר בעם ישראל, שהקב"ה התקדש במותם. הרמב"ן מביא בפירושו על פסוק זה "ונקראו אצילים כי נאצל עליהם רוח אלוקים". אם יורשה לי לומר, דברים אלו גם נאמרו על הרב הדרי – בקיאותו המופלאה בתנ"ך, שליטתו בכתבי הרב זצ"ל, ר' צדוק, שפת אמת ועוד, יחד עם זאת אורך רוח, ענווה, דאגה לתלמידיו, והכל באצילות המיוחדת שרק הרב הדרי זצ"ל היה יודע.

זכיתי בחמש שנותיי בישיבת הכותל, להתקרב מעט אל הקודש, לטעום משיעורי הרב בתנ"ך ובעולת ראי"ה, להתארח אצל הרב במספר שבתות ולזכות להתלוות אליו בהגיעו לבית המדרש. זכורני, כשהגעתי בתחילת שיעור א' לישיבה, בתפילת ערבית הראשונה כשהרב הגיע לבית המדרש, החלטתי להביט עליו בשעת התפילה ולעקוב אחרי הנהגותיו. לא אשכח את הוד פניו בתפילה, כוונותיו ודאגתו לסיים את תפילת שמונה עשרה בזמן על מנת לא לעכב את הציבור. לאחר התפילה ישב ושח בסבלנות עם כל מי שניגש אליו, באדיבות ובשמחה ענה על השאלות, תמך וסייע בעצות חכמות, והכל בסבלנות רבה ובשמחה.

בכל ימות השבוע (ובעיקר בתחילת שיעור א' שההתאקלמות בישיבה הייתה קשה) חיכיתי ליום חמישי – ומדוע? מכיוון שביום זה זכינו להיפגש פעמיים עם הרב הדרי, פעם אחת בשלוש בצהריים בשיעור עולת ראי"ה ופעם שניה בשש בערב בשיעורו בתנ"ך. כל שיעור היה עונג צרוף של ידע ובקיאות מופלאה בתיבול ובשזירה שמיוחדת רק לרב. באחד משיעוריו בעולת ראי"ה על עקדת יצחק, העזתי ברוב חוצפתי להוסיף חידוש על דברי הרב ונסמכתי על המדרש. הרב אמר שאינו מכיר מדרש זה וביקש ממני לחפש ולהראות לו את המדרש. לאחר חיפוש בספריית הישיבה מצאתי את המדרש וניגשתי לחדרו של הרב על מנת להראות לו מדרש זה. הרב עיין בספר, סגר אותו, ליטף אל לחיי ואמר לי "כל הכבוד לך, חדשת לי מדרש שלא ידעתי".

ביום שני (ח' באייר), מספר שעות לפני נפילתו, זכיתי ללוות את הרב מבית המדרש לחדרו. הרב שאל בשלומי, דאג אם אכלתי ארוחת ערב, התעניין מה הולך בבית ומה שלום אבא והאם הכל בסדר. בדרך, שאלתי אותו על הספר שהוציא תלמידו הרב ראובן רז, שהתבסס על שיעוריו של הרב ב"שפת אמת". הרב שמח על הוצאת הספר ושיבח אותו. כשהגענו סמוך לחדרו בירך אותי שאצליח ושאזכה להוציא ספרים ולהראות לו אותם על מנת שישמח, לבסוף הפטיר "תודה רבה חמודיל'ה" והמשיך לחדרו. את הברכה שבירך אותי לא אשכח לעולם.

אסיים בסיפור נוסף, לצערי אימי חלתה בהיותי בשיעור א' ונאלצתי לצאת מידי פעם באמצע הסדרים על מנת להתקשר ולשאול בשלומה. פעם אחת הזדמן ובדיוק שסיימתי את השיחה עם אימי באמצע סדר בוקר ראה אותי הרב וביקש ממני שמכיוון שבדיוק יצאתי מבית המדרש והוא אינו רוצה לבטל בחורים מלימוד תורה, שאתלווה אליו לביתו ואעזור לו בכמה דברים קטנים. הלכתי בשמחה לביתו וזכיתי מעט לסייע לו. בסוף סיפרתי לרב שיצאתי באמצע הסדר על מנת לדבר עם אימי מכיוון שהיא חולה. הרב עצר את הכל ישב איתי בסביבות חצי שעה, שאל והתעניין, עודד אותי והציע את עזרתו. לבסוף בירך את אימי ברפואה שלמה ואמר כי זהו חודש אייר וראשי התיבות של חודש זה הינם "אני ה' רופאך". מאז לא היה כמעט יום שאינו בא אליי ושאל בשלום אימי, כל הזמן עקב, התפלל ודאג לעודד אותי. לבסוף, לצערי אימי נפטרה לאחר כשנתיים, והרב, למרות הקושי בהליכתו, הגיע אלינו לבית וניחם אותנו. כמו כן, מאז לא הפסיק לשאול בשלומי, בשלום אבי ובתפקוד הבית.

אני חושב שדברים אלו מתמצתים רק מקצת ממידותיו של הרב שאני זכיתי לראות. אשרינו שזכינו ללכת על האדמה עליה דרך הרב ובתקווה שיש לנו זכות להיקרא מתלמידיו.

מחמאה/ אסתר יעקבי

יואל הי"ו עשה פעם כתבה על ספר שהרב הדרי הוציא. הרב הדרי התקשר פעמיים, נדמה לי, לנייד שלו ומשלא נענה, השאיר הודעה קולית לא קצרה, בה הוא מחמיא לו בפרוטרוט על הכתבה. זה באמת ייחודי, כי בדרך כלל על אף שהוא יסודי ומתאמץ להיות נאמן, יש תלונות על מה שנכתב או לא נכתב.

כזה היה הרב / הרב אפרים כהן

בג' ניסן תשע"ח נרצח חתני, עדיאל קולמן הי"ד. ניצלתי את קבוצת הווצאפ לבקש שיתפללו בשעות ש הייתה תקווה. עדיאל מת מפצעיו, וקברנו אותו בישובו כוכב השחר. לאחר השבעה, חזרנו וצריך להתכונן לחג הפסח. אנחנו נמצאים בין ירושלים לכוכב השחר, לא חושבים שעוד כמה ימים פסח. ערב פסח יום חמישי, באה המשפחה הקרובה וידידים להכין לנו את הסדר. אנחנו מכינים ובוכים. הטלפון מצלצל, ואני לא צריך לשאול מי מדבר, אני מזהה מיד ומחייך. אי אפשר להבין, כמה חום ועידוד, דקה קצרה, אבל באתי מיד לאשתי ואמרתי לה הרב התקשר, העיתוי היה מדהים. הכאב, הצער היה עצום. מחר בלילה ליל הסדר ואנחנו לא שם, אנחנו מכינים ובוכים ופתאום זריקת עידוד, פתאום נחמה. כזה היה הרב.

מעשה בשבת אויפרוף / תומר לבנון

שוב מעשה ברב ישעיהו הדרי, שהיה מתארח בשבת בישיבת תל אביב, לשבת ה'אויעפרוף' שקדמה לחתונת נכדתו שתחי' עם אחד מבכירי תלמידיא ונתגלגל הדבר והייתי אני מוציא ומביא מן השולחן בההיא שבתא. וישבו לשולחן הכבוד לסעודת ליל שבת הרב וב"ב, לצד החתן ומשפחתו ידועת שם 'לעילא ולעילא' בק"ק תל אביב. כמיטב המסורת הישיבתית הגשנו לשולחן מכל טוב המטבח של גבי, הכולל גם סלט חצילים עשיר ברוטב אדום אדום, סמיך ורב שומנים. והנה אך נגשתי לפנות מן השולחן את הצלחות, ונשל החציל מן המגש, והצלחת התהפכה כולה בכתף חליפתו של הרב…

אותה שעה היה הרב יושב ומעיין בחומש בפרשת השבוע (פרשת 'וארא' כמדומני), הסיט מבטו לרגע לימין ומבלי שאמר מילה השיב עיניו אל החומש וחזר ללימודו בשלוות נפש. אם היה מביט אלי ודאי היה רואה שפני היו כצבע החציל, אדומות ממבוכה, חטפתי כל טישו שבעולם ויחד עם חתנו שישב לימינו טרחנו בזריזות לשפשף ולנגב את החליפה היקרה מן הלכלוך. אנו מנגבים ומנגבים והרב בשלו, לא בשתיקה רועמת, לא בדממה מעיקה, לא במתח, שלוה אמיתית, שקט טוב כזה שיש בו כדי להרגיע הרבה יותר מאותן נחמות מלאכותית בנוסח: "לא נורא, זה שום דבר" או אפילו סתם: "זה בסדר, זה בסדר…". זה הרי לא בסדר, החליפה יקרה והלכלוך רב והניקיון ודאי יעלה כסף והמעמד גם הוא לא מפחית מן המבוכה, ככה שחבל להכביר במילים שאין בהם ממש. שתיקה. עיניים נטועות בספר. מניח לי לסיים את ההתנצלויות המרובות ואת השפשוף הסיזיפי של החליפה ולאסוף את מבוכתי אל המטבח.

למחרת היום השכמנו קום וכמצוות הרב חיכינו תחת דירתו של החתן ללוותו בשיר לבית המדרש, נסתיימה התפילה ויצאו כולם לקידושא רבא בחדר האוכל, נדחקתי בין ההולכים סביבותיו, לחצתי את ידו והתנצלתי שוב על שקרה אתמול. "אינני יודע על מה אתה מדבר" השיב לי הרב. האמנתי לו.

אני כותב בשמץ של הומור, אבל הסיפור הזה הולך איתי, ושמו של הרב הדרי זכור תמיד לטוב מאז אותה שבת. המפגש הקטן עם האדם הטוב שהוא, היה מיוחד ומתוק. בנעם מבטו הוא הצליח באמת להרגיע, בלי מילים ובלי גינונים, פשוט שחרר מזה ברגע והמשיך הלאה, וזה היה כל כך אמין שבבוקר באמת לא ידעתי אם הוא עושה את עצמו או שהכל עבר לידו ואין לו מושג על מה אני מדבר. מאז שמורה בליבי חיבה גדולה אליו וכאב ליבי לפני שבוע וחצי כששמעתי מפטירתו. יהי טובו המיוחד נר לרגלינו, להאיר, לדעת שקט של ממש, לראות ולכבד אחר, להיות אדם. אדם שאלוקים עשאו ישר, ישר וטוב.

אחרי שעה הוא עדיין היה שם / דוד (דודו) ליברמן

בבוקר חורפי אחד הלכנו – איתן גילקרוב ואני – מהפנימייה (אמסטרדם) לבית המדרש להתפלל שחרית. היה קר, רחבת בתי מחסה כוסתה בשכבה של כפור, והנה אנחנו רואים את הרב הדרי עומד שם ומזהיר אותנו שלא ללכת דרך שם אלא דרך החצר (החנויות וחדר האוכל) כדי שלא נחליק. כשחזרנו מהתפילה, אחרי שעה, הוא עדיין היה שם…

שלא יהיו פה בזיונות / יוסף לייכטר

היה זה כנראה בשנת תשל"ח, כשהייתי בתעסוקה מבצעית בסיני. באתי בחופשה לישיבה, ר' טוביה ליפשיץ סיפר לי "אל תשאל מה ארע בחג האחרון, היו שני ימי חג רצופים, ועולי רגל רבים עברו בדרכם דרך 'בתי מחסה' ונכנסו לשירותים שהיו בחצר הישיבה. בדיוק באותם ימי חג חל יום אידם של הישמעאלים, עובדי הניקיון של הישיבה היו בחופש. בעיצומו של יום טוב, הרב הדרי פשט את בגדי החג, לבש בגדים אחרים, נטל כלי ניקוי והחל לנקות את השירותים, עמו עבד אחד מחשובי האברכים".

נדהמתי מהסיפור ונכנסתי לקיטונו של הרב הדרי ושאלתי בפי: הכיצד? וכי זהו תפקידו לנקות שירותים? הרב ענה לי בשקט: "אני מקבל משכורת כדי שכאן לא יהיו בזיונות. ואם המוני עולי הרגל באים ומוצאים שירותים מלוכלכים זהו ביזיון".

עברו שנים, מזה עשרות שנים אני משמש כגבאי בבית הכנסת בשכונת מגוריי, ולפעמים זה כרוך בטורח רב, בפרט בערבי חגים, שיש צורך לעזור בבית, וצריך להשקיע זמן בבית הכנסת. ואז אני שומע את קולו של הרב הדרי: 'שלא יהיו פה בזיונות'.

שותפות בשמחת תלמיד / צופיה ליפשיץ

הרב לא יכול היה להגיע לחתונה של תלמידו, בגלל ניתוח שעבר, והוא הרגיש אי נעימות מכך. הוא חשב להגיע לסעודת שבע ברכות של אותו תלמיד שהתקיימה ברובע, אך גם לכך לא הצליח להגיע.

הרב זכר זאת, וכעבור 20 שנה הוא הגיע להשתתף בחתונת הבת של אותו תלמיד באופן מפתיע, וכמובן כובד מיד בברכה בחופה.

'כאן ישעיהו ואני מודה לך מאוד' / רות פוגלמן

כשנפתח בית כנסת החורבה, הרב נתן אחד השיעורים בכנס הפתיחה. צילמתי אותו, פיתחתי את התמונות ונתתי לרב את התמונות. יותר נכון, שמתי אותן במעטפה עם פתק ממני, בתיבת הדואר שלו. אחר כך הוא טלפן אלי הביתה, והשאיר לי הודעה. הייתי צריכה לשמוע את ההודעה פעמיים, כי בכל ענוותנותו אמר: "כאן ישעיהו ואני מודה לך מאוד על התמונות". כאילו שאני חברה טובה שלו, ולא אחת מתלמידותיו שמעריכה ומעריצה אותו מאוד. שמרתי את ההודעה בתא הקולי שנים רבות, עד שהייתי צריכה להחליף את התא.

יהי זכרו ברוך.

רגישות בגובה העינים / אסתר שוקרון

רובם כותבים על הרב הדרי במישור התורני, לימודי וכו', אני אחרוג מכך ורוצה לספר עליו במישור האנושי, הרגשי שלו.

אז בקצרה עלי – אני אסתר שעבדה בישיבת הכתל כ-26 שנה. לפני כחמש שנים נאלצתי לעזוב, וברגע שהרב הדרי ידע הוא כאב והצר על כך. לפני 3 שנים ביום ראשון בשמונה בערב הוא מתקשר לפלאפון שלי ועם קולו המיוחד אומר: "אסתר כאן הדרי, אני בא אליך הביתה". אמרתי לו: "לא, חס ושלום, אני אבוא אליך, לא אטריח את הרב". וכך סיכמנו פגישה למחרת בבוקר בעשר בישיבת הכותל. הוא הקדיש לי מזמנו שעה וחצי של חכמה, תבונה, רגשיות, אבהות, ומעל הכול חכמת החיים שהייתה לו.

כמו כן שמורות אצלי מספר הקלטות של שיחות טלפון עם הרב הדרי, שבהן ניתן לשמוע כמה רגישות יש בקולו. בכל שיחה הקפיד להזכיר את אמי (שהתאלמנה מאבי) ולדרוש בשלומה.

דבר נוסף שהיה ברב הדרי – הוא לא היה מורם מעם. תמיד דיבר איתי והתייחס אלי בגובה העיניים. כל סוכות ופסח הוא בעצמו היה בא ואומר לי חג שמח. היה שואל אותי מתי את מסיימת את העבודה ויוצאת לחופש, הייתי אומרת לו יום שני. בדיוק ביום שני היה בא במיוחד ואומר לי חג שמח. אם הייתי אומרת יום שלישי, היה בא ביום שלישי ואומר חג שמח. וככה בכל שנותיי בישיבת הכותל. כך אני אוהבת את הגדולים שמתייחסים לקטנים כמוני לא בגאוותנות.

ואני לא מדברת על כך שלכל סיטואציה, היה לו סיפור או מעשייה יפה. אם הייתה איזו תקלה במחשב והיה יודע על כך, או במכונת הצילום, תמיד יש לו משהו לספר: "תשמעי, מסופר על כך וכך". ותמיד הסיפור מתאים. ועוד בשליפה מיידית. זה דבר שהתפעלתי ממנו מאד.

'לא רציתי להטריח אותך' / אלחנן שטיגליץ

רסיסים של זכרונות ממו"ר הרב ישעיהו הדרי זצ"ל

***

הראשון הוא על ילד בכיתה ז' שנמצא בשבת בישיבת הכותל, ואבא של הילד דוחק בילד לשאול את ראש הישיבה את השאלה. והוא שואל את ראש הישיבה מחוץ לבית המדרש, וראש הישיבה מביט בילד ונהרה על פניו ואומר זו בדיוק שאלתו של הנצי"ב מוואלז'ין, וראש הישיבה המבוגר לא מסתפק בכך אלא נכנס חזרה לבית המדרש עד למקומו וחוזר עם החומש ומראה לילד בכיתה ז' את השאלה ואת התשובה.

ואם תשאלו מה הילד יזכור? הוא יזכור שראש ישיבה שמח בשאלה של ילד בכיתה ז' ולא רק ששמח אלא הלך ופתר.

השני הוא בליל תשעה באב, הילד כבר נער, הנער הולך כסיום קורס הקיץ שלו לתשעה באב בישיבת הכותל, בלילה על גג בית מדרש הישיבה יש שיעור של הרב הדרי על קינות תשעה באב, אותו נער יהיה כמה שנים ברצף בלילה שם, יקשיב לשיעור, ינסה להבין, בעיקר את הכאב הוא יזכור, את הצער, את ההסבר המעמיק ואת הבהירות. הבהירות של מאחורי המילים המכוננות של קינות תשעה באב.

השלישי שבהם הוא כמעט עשור אחר כך, כשהילד הזה הוא כבר בשיעור ג' ומגיע לישיבת הכותל למספר ימים בכל שבוע, ובימים האלה הוא נכנס לשיעור בשמונה קבצים של הרב זצ"ל. ובתחילה הוא נכנס כאורח, והרב הדרי זצ"ל שם לב אליו, והוא שואל אותו מי הוא ומה הוא עושה כאן. ואחרי כמה שבועות, הבחור יכנס לשערי ישיבת הכותל בדרך לשיעור והרב הדרי יראה אותו ויגיד לו 'אוו, בדיוק חיפשתי אותך, כל השבוע רציתי לומר לך שלא יתקיים שיעור השבוע…'. ולא הבנתי בהתחלה, מדוע הרב הדרי צריך לחפש אותי כדי להודיע לי שאין שיעור. והוא אמר "ידעתי שאתה בא במיוחד ולא רציתי להטריח אותך לחינם…"

לא לחינם ביקש אותו בחור שבחופה שלו הרב יברך את הברכה האחרונה, לא רבים ידעו את הקשר הנפשי, את השאלות והתהיות בים תורת הרב זצ"ל ובעיקר בהסבר.

***

ואולי כאן אורו של הרב הדרי זצ"ל במלואו, האור של הבהירות, הבהירות בלתרגם את דברי הרב זצ"ל לשפה יום יומית, לשפה שבה אתה יכול להבין את דבריו של הרב זצ"ל ומתוך ההבנה לגבש זהות רוחנית עמוקה, הכוללת את ההפכים.

הבחירה להעביר שיעור קבוע בשמונה קבצים לרב זצ"ל היא עצמה הייתה חידוש בישיבות, בשנת תשס"ה, ללמוד על הסדר, ולהסביר את שיקולי העריכה, את ההבדלים, את המקורות, את הסיפורים שמאחורי התורה, את החיים שבתוך הפיסקא, את המרחבים של אורות הקודש, אחרי שיעור כזה היית יוצא באורות ובמציאות.

והוא סיפר שאחרי שיעור אצל הרב הנזיר זצ"ל הם היו הולכים ושותקים.

השתיקה הייתה שתיקה של עיכול, וכך היו השתיקות אחרי השיעורים אצלו, שתיקות של עיכול רוחני עמוק, שתיקות שמבקשות להבין מעבר למה שיכולה מילה לבטא, מעבר למה שנכנס באוזן, איך התורה תכנס ללב, תיהפך להיות חלק בלתי נפרד ממך. תכנס למחזור הדם ותבער בך.

יחס חם לצוות הרפואי / אלישבע שלם

בקיץ האחרון כשעבדתי בהדסה יצא לי לטפל ברב הדרי במחלקת שיקום. באמת הרגשתי זכות. איזה בנאדם. עניו, לבבי עם עיניים כאלה קורצות מחייכות וחוש הומור. התייחסות כל כך יפה ומאירה לכל אדם שהיה סביבנו בטיפול. אלי, אל המטופלים אחרים, אל אנשי הצוות.

התחלנו את הטיפול בלמצוא כמה שיותר מכרים משותפים. הוא זכר את דוד שלי שלמד אצלו לפני המון שנה. כששאל מהיכן אני, אמרתי 'ישוב קטן ליד שילה', מיד אורו עיניו, ושאל איפה? עניתי באש קודש. "אוווו אש קודש.. בטח מכיר..", ומכאן התחילה סקירה משפחתית רחבה.

זיכרונות / תלמיד

קשה לכתוב על מוה"ר הרב הדרי, קשה לעכל את הבשורה שהרב הלך למנוחת עולמים. כתלמיד צעיר בישיבה זכורים לי כמה "מקרים" עם הרב שמשפיעים עלי עד היום.

הרב היה תמיד מזמין תלמידים לסעודת ליל שבת לסעוד אתו ועם הרבנית שתחי'. לחיצת היד של הרב והמאור החיוך שהיו על פניו באומרו: "נשמח שנתכבד בנוכחותך בסעודת ליל שבת". וכמובן שאם אותו תלמיד הרגיש לא בנוח, הרב אמר שלא יתבייש, אבל הוא חייב להם סעודה.

כשהגעתי בפעם הראשונה לבית הרב לסעודה, השולחן היה ערוך כ'שולחן עורך בפסח', והרב היה אומר: "נו, זה לכבוד שבת קודש". כשהתיישבנו בשולחן השבת, הרב והרבנית היו משוחחים איתנו על משפחתנו ומקום מגורינו. והכי חשוב על הלימוד בישיבה. הרב ביקש שנשיר את שירי הישיבה בשולחן שבת ובמנגינה שאנחנו מתחברים.

תמיד אזכור ואנסה להגיע למדרגה של הרב, שהצליח בכל פעם שהרבנית נעמי שתחי' התחילה לדבר, הרב השתתק ושמע בקשב את דבריה, ולעולם לא סתר את דבריה. הרב תמיד היה מציין ומשבח את הרבנית על האוכל הטעים והמזין לבחורי ישיבה.

זכור לי עוד מקרה, בסדר צהרים בזמן חורף, כמה אנשים ניגשים אלי, ואומרים לי: "הרב מחפש אותי דחוף". התפלאתי, בזמן סדר צהרים?! כנראה שקרה משהו. עליתי לחדר של הרב בישיבה בדחילו ורחימו, ונכנסתי. הרב ראה אותי, ואמר לי שהרבנית יצאה לפני כשעה לכיוון הבית והיא לא עונה לנייד. הרב ישב בכיסאו, ובכבדות ובבקשת סליחה אמר לי, שהוא מצטער על סדר צהרים, אבל הוא דואג שקרה לה משהו.

הלכתי, ובסוף ב"ה הכול הסתדר. אך הדאגה והמסירות לרבנית שתחי', מלווים אותי יום יום בבניית הזוגיות.

זכיתי להיפרד מהרב בערב יום העצמאות. הגעתי מהצבא, ומתוך דחף וכבוד לרב דפקתי בביתו של הרב. הרב שמח לפגוש אותי ואת חברי, והתעניין בשלומי. וצחק שעוד ארבעה חודשים אני חוזר לישיבה, ושנחזור לשיעוריו. הרב אמר לי שבבוקר ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא נאם בישיבה, ומעוניין לקשר את הדברים אלי: אצל אהרון נאמר "וידום אהרון". זה התגובה למות תלמידיו במלחמות ישראל ובמיוחד השתיקה ביום הזיכרון. אבל אנחנו החיילים הביינשים של הישיבה, כמו שנאמר "למען יזמרך כבוד-ולא ידום, ה' אלוקי לעולם אודך". "אתם", ככה אמר הרב, "ממשיכי הזמר, השירה". חיילי ותלמידי הישיבה, ממשיכים את הנגינה, שממשיכה מן 'וידום' על תלמידיו שנפלו.

"שמאי אומר עשה תורתך קבע, אמור מעט ועשה הרבה, והוי מקביל כל אדם, בסבר פנים יפות". משנה זאת אפיינה את הרב, "עשה תורתך קבע", לשקוע בעולמה של תורה וללמוד עיון, תנ"ך, וכתבי הרב זצ"ל. לדבר מעט, ולעשות הרבה ולדאוג לכלל עמ"י. והכי חשוב לחייך בנעימות ובמאור פנים לכל אדם.

שנזכה להמשיך את "הניגונים", ולביאת משיח צדקנו.

'אל תתרשמי מהכובע והפראק' / תלמיד

ישבתי עם הרב בשולחן בשמחה משפחתית, ורעייתי פרסה בפניו התלבטות אישית־מקצועית שעמדה בפניה. הרב נקט עמדה חד־משמעית. הסביר מדוע עליה לנהוג בדרך מסוימת וחרץ משפטו: כך יש לעשות ולא אחרת. הלכנו משם בתחושת אי־נוחות. רעייתי ידעה היטב עד כמה דעתו של הרב חשובה בעיניי, אך מצד שני היה לה קשה לקבל את הכרעתו הנחרצת. באותו ערב התקשר הרב הדרי לביתנו וביקש לשוחח עם רעייתי. היא לא הייתה בבית ולכן ביקש ממני למסור לה את המסר הבא: דעי שהשיחה שקיימנו היום הייתה שיחת רעים במסיבה, אל תתרשמי מהכובע והפראק, לא דיברתי כרב ושום דבר ממה שאמרתי אינו מחייב, עשי את הנכון בעינייך.

הגדלות שבקטנות

עינו של הרב הדרי / הרב דעואל (דולי) בסוק

חודש אלול, השבת הראשונה שלי – נער בן 17 – בישיבת הכותל.

הייתי חולה, היה לי חום. ישבתי בסוף בית המדרש הישן של ישיבת הכותל, ובקושי הצלחתי לעמוד בתפילת שחרית. בחזרת הש"ץ ראיתי פתאום שהרב הדרי נועץ בי מבט חודר מתוך הטלית שלו מהקצה השני של בית המדרש. לפתע עזב הרב הדרי את מקומו, ובצעד נחוש ומזורז הלך לקראתי. האמת, קצת נבהלתי. הרב הדרי הניח יד על המצח שלי, השתהה כשנייה ואמר בטון תקיף: "יש לך חום – לך למיטה". כמה רוך ודאגה היו משוקעים במשפט קצר זה. הרב ליווה את הדיבור בתנועת יד מצווה. לא נותרה לי ברירה, והלכתי למיטה.

ברגע זה למדתי, והדבר נצרב בי לכל החיים, מהו היחס הראוי בין רב לתלמיד.

סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה / אלומה גרוס

במדרשה (מדרשת הרובע) הוא תמיד היה ״גוער״ בנו על זה שאנחנו מנותקות מהאקטואליה. הוא הרבה פעמים היה עושה לנו ״בוחן פתע״ על דברים שקרו השבוע בארץ ובעולם, ואמר לנו להקפיד לשמוע לפחות פעם ביום חדשות, כי איך בני (או בנות) תורה יכולים להרשות לעצמם להיות מנותקים מהעולם הזה??

זה היה מדהים לראות תלמיד חכם כל-כך גדול מעורה לגמרי במה שקורה בארץ ובעולם, אבל בלי ״להתלכלך״ מזה. קשה להסביר… אבל זה היה שילוב נדיר של הכרת המציאות מצד אחד וגבהים מדהימים בתורה מצד שני.

משהו כל-כך בריא ונכון. שמשלב בין קודש וחול לא במובן של בני-עקיבא ותורה ועבודה, אלא פשוט כי אנחנו חיים בעולם הזה, ולא הגיוני שנהיה מנותרים ממנו בשם התורה.

פתאום סבא קם / הרב אביגדור גרוסברג

סבא נהג לספר את הסיפור על הרב'ה מלעלוב, שפעם באמצע תפילת עמידה הוא עשה 'נו נו נו'. שאלו אותו החסידים מה זה היה? והוא השיב להם – לא שמתם לב? מאחוריכם בא ערבי ורצה לגנוב לכם את הנעלים; גם שאתה מתפלל אתה צריך לדעת מה נעשה אתך.

ביום כיפור אחד אבי התפלל אתנו בישיבת הכותל וישב על ידי, ובעודנו מתפללים תפילת שחרית של יום כיפור, פתאום סבא קם ובמהירות ניגש אלינו. התברר שאבי לא הרגיש טוב, ממש. סבא מיד הזמין רופא, ואת תפילות מוסף ונעילה כבר התפללתי בשערי צדק. יכולת ההבחנה שלו הייתה מדהימה. בתפילת יום הכיפורים כולם מחפשים מלאכים, אבל רק הוא שם לב ומיד פעל במהירות.

בשעת נעילה / הרב יוחאי גרוסברג

באחת השנים שהתפללתי בישיבת הכותל ביום הכיפורים, בתחילת חזרת הש"ץ של נעילה, בזמן הכל כך מיוחד שבו רגילים להתעורר בתשובה ובתפילה – ניגש אלי סבא ואומר לי: "לך לדירה שבה המשפחה שלך ישנה ותבדוק אם היא נעולה". זו הייתה נראית הוראה תמוהה, וכי זה מה שיש לעשות בשעה נשגבת שכזו? הסביר לי סבא: בשנים קודמות היו גנבים שבחרו דווקא בשעה כזו, בה כולם נמצאים בבית הכנסת, לגנוב חפצים מהדירות הריקות. כזה היה סבא, חשיבה על הפרטים הגשמיים של האחר גם בזמנים בהם כולם מתרוממים למעלות רוחניות, ושמא – דווקא בזמנים כאלו יש לדאוג לגשמיות של השני, שהרי כך מקובלנו מסבא בשם גדולי המוסר – הגשמיות של השני זו הרוחניות שלך.

הגדלות שבקטנות / הרב אורי דורון

כולם מכירים את הרב בתור ראש הישיבה המעתיק את השמועה ומעביר את מסירת התורה לדורות הבאים. מבחינתי, דבר שמאפיין את הרב, בנוסף לתכונות שהוזכרו לעיל, הוא שימת הלב לפרטים ה'קטנים' ועשיית מעשים גדולים בעקבות זאת.

אספר שני סיפורים הממחישים זאת:

כשהודעתי לרב על אירוסי, הוא בירך אותי במזל טוב ושאל מי הכלה? כשהתברר לו שהכלה היא נכדתו של הרב צבי קפלן ז"ל היה ניכר שהדבר משמח אותו והוא החל לספר לי סיפורים על המשפחה לדורותיה (הם המשך ישיר של ה'עילוי מראקוב') ועל היכרותו עם סב ארוסתי.

לאחר שאמרתי לרב שמסיבת האירוסין תתקיים בעוד מספר ימים הוא פנה אלי מיוזמתו ואמר שכיוון שדבר התורה צריך להיות ברמה אזי הוא עצמו יכין איתי את דבר התורה לאירוסין. הרב לקח אותי לספריה של ישיבת הכותל, הוציא את כל ספרי המשפחה לדורותיה (כמדומני שבעה- שמונה ספרים) ואמר לי שאעבור עליהם בלילה ושאגיע אליו בבוקר ואז יעזור לי להכין את דבר התורה.

למותר לציין שבעקבות זאת דבר התורה היה מוצלח מאוד….

סיפור נוסף התרחש בחתונה שלי.

הרב כובד בברכה שביעית- ברכה אחריתא ונקרא ברמקול להגיע לחופה כדי לברך. כשהגיע למקום החופה הרב לקח את המיקרופון ואמר "מה דודך מדוד" ו…העביר את הברכה לדוד שלי הרב מאיר בקשי.

הרב הבין את הפגיעה הדקה שאולי הייתה עלולה להיגרם לדודי אם הוא לא היה מברך וכדי למונעה ויתר על כבודו.

תיאורים אלו מתאימים מאוד לדברי הראי"ה קוק זצ"ל בשמונה קבצים- "האנשים הגדולים באים גם להמבוקשים היותר קטנים בדרכים של גדלות". שימת הלב לפרטים הקטנים הייתה חלק מגדלותו של הרב הדרי זצ"ל.

'ובזאת תוסר תמיהתך' / הרב שמואל ווסילי

זה היה ראש השנה הראשון שלי בבית המדרש של ישיבת הכותל. באמצע התפילה אני מבחין ברב הדרי שמסמן לאחד התלמידים בתנועת יד נחרצת ואופיינית להוריד את הסוודר. זה כמובן התמיה אותי – מה הפשט? בסוף התפילה, כשהגיע תורי להתברך בשנה טובה, פנה אלי הרב הדרי: "אותו תלמיד התפלל בדבקות יתירה, ואם לא היה מוריד את הסוודר הוא היה מזיע רבות וכשיצא החוצה הוא עלול להתקרר ולהצטנן. ובזאת תוסר תמיהתך".

'לאיזה תשובה משו"ת מכתב סופר התכוונת?' / הרב יהודה זולדן

בפרשת וירא תשע"ז, התקיימה שבת בבית מלון לרכזי הרמב"ם היומי. בשיחה בליל שבת לפני תפילת ערבית, דברתי על "זריזין מקדימין למצוות", בהקשר לדברי הגמ' (פסחים ד ע"א) שלומדת ממעשיו של אברהם אבינו לקראת הליכתו לעקדת יצחק כמסופר בפרשת השבוע. במהלך דברי, עיינתי בתשובה של בנו של החתם סופר, הרב שמעון סופר (שו"ת מכתב סופר, יורה דעה, סי' כח) העוסק בשאלה הלכתית מענינת הקשורה לכלל "זריזין מקדימין למצוות".

חתנו ובתו של הרב הדרי השתתפו גם כן באותה שבת, וספרו אחר כך לרב הדרי על הדברים. באחד מימי השבוע שלאחר מכן, נסעתי ברכב והיה איתי אדם נוסף. והנה צלצול בטלפון הנייד, ועל הצג רשום: "ישיבת הכותל – מזכירות". תהיתי מה יש לי עם מזכירות ישיבת הכותל. לחצתי לקבל השיחה וכך זה נשמע בדיבורית (בערך): "שלום. מדבר הדרי. בתי אמרה לי שדברת בשבת על תשובה של המכתב סופר. זו התשובה שקשורה לר' לייבלה איגר בענין ההכנות לברית המילה?" השבתי שאכן כן. המשיך הרב הדרי: "חשבתי שלזה התכוונת. או שאולי יש עוד משהו שאני לא מכיר". שאל ודרש בשלומי, ובזה נסתיימה השיחה הקצרה.

החבר שהיה איתי ואני נדהמנו מהשיחה. היה זה לימוד גדול. זה מה שמענין תלמיד חכם גדול כמו הרב הדרי, שמא יש משהו שאולי הוא לא יודע, ואז הוא מצלצל למישהו צעיר ממנו ומבקש לברר הדבר.[2]

'אין לי שום פריבילגיה' / יוסי שיינברג

בראשיתו של היישוב נוף-איילון נמניתי על חברי וועדת הקבלה. יום אחד מצלצל הטלפון, ומעבר הקו נשמע קולו של הרב הדרי המבקש לקבוע פגישה לוועדת הקבלה, על מנת לרכוש בית ביישוב המתחיל להיבנות. כמובן שמיד אמרנו שאין כל צורך, וכי מה נשאל אותו – האם הוא יקבל עליו את מרות המרא דאתרא, האם הוא קובע עיתים לתורה או שמא אשתו אינה מכסה את ראשה?! אך הרב התעקש: 'אין שום קשר בין העיסוק שלי לבין הנידון הזה, ואין לי שום פריבילגיה על פני אחרים'. ניסינו שוב לדחותו, שהרי אם בבחינה עסקינן מן הראוי שהוא יבחן אותנו, ולא שאנו נבחן אותו. אך לא הועיל דבר, הרב התעקש לעבור את הוועדה כמו כולם. כזה היה הרב הדרי.

הפניה מדויקת / תלמיד

הרב הדרי ראה את התמונה הגדולה בלי לוותר על הפרטים הקטנים.

זכורני בימי לימודי בישיבה ערכתי את אחד משיעורי הרב על עניינו של ט"ו באב למאמר בעלון הישיבה. כרגיל הרב הגיה את המאמר ואף הוסיף הפניות למקורות. את אחד המקורות לא מצאתי למרות שהרב הפנה אותי לספר ולפרק. עיינתי וחיפשתי שוב ולא מצאתי את העניין המדובר וכך התפרסם המאמר.

יצאנו לבין הזמנים ואני בבית הורי, בליל ט"ו באב מצלצל הטלפון ואני שומע מן הצד השני "שלום, מדבר הדרי". הפתיח הזה שגרם לי אז וגם אחר כך לעמוד מיד, כאילו הרב בעצמו נכנס לחדר. לפני הכל התעניין הרב האם אני הולך לשחות בבין הזמנים כפי שתכננתי כי הרי הרב זכר בדיוק מה סיפרתי על תוכניותי. לאחר מכן אמר לי הרב שהוא מצא את הפסקה המדוברת שלא מצאתי ונתן לי הפניה מדויקת תוך כדי שאני פותח את הספר והרב מוסיף ומסביר.

עוד אני זוכר את הפעם הראשונה שהרב ביקש ממני לסייע לו לצלם דפי מקורות גדולים. הרב הסביר לי איך לסדר את הדפים בדרכו על דף גדול כך שיעמדו לפני המעיין כחוברת נפתחת וללא כל הידוק. בדייקנותו הקפיד הרב גם על הנוחות של הלומדים.

ורק הרב הדרי שם לב / תלמיד

אני נזכר בערב שבת, כאשר כל תלמידי הישיבה יורדים בשירה אל רחבת הכותל ומתארגנים למעגל ריקודים ענק. המתפללים במניינים המאולתרים מתקפלים וזזים לצד ורק אדם אחד נשאר צמוד לבימה מתניידת, מחזיק בה ולא זז. תקוע. עקשן. המעגל מתרחב וכל הבחורים שרים בקול רם ותוך כדי קורצים זה לזה על עלגותו ועקשנותו של הגולם העומד במרכז. ואף אחד לא שם לב. תלמידים, חיילים, קצינים…. עמדתי ממש במקרה צמוד לרב הדרי. יד ביד. לא תלמיד מובהק ולא מעריץ גדול. סתם במקרה יצא. לפתע הוא ניתק את ידו ממני וניגש למרכז המעגל, אחז בידו של העומד שם והוליך אותו בעדינות החוצה. בהיתי בתמהון ואז הבחנתי שהבחור הוא עיוור. היו שם כמאתיים רוקדים ורק הרב הדרי שם לב. מאז הערצתי אותו.

'איך אתה מתכנן את הפרגולה?' / תלמיד

כאשר עסקנו בתכנון מחודש לחצר הישיבה, ניגש אלי הרב ובפיו שאלה: "איך אתה מתכנן את הפרגולה?"

וכך ישבנו כחצי שעה בה הרב סיפר על התכנון המיוחד שנעשה בזמן בניית הישיבה, בדגש על הסוכה- אשר תהיה לפי הנחיות החזון אי"ש. הרב הדגים לי ושרטטנו יחדיו איך צריך לבצע את החיבורים, כדי לעמוד בהנחיות אלו.

יכולת הירידה שלו לפרטים הדהימה אותי, והבנתו את התכנון ללא הסברים רבים  הייתה לפלא.

פעמים רבות כששמרתי בלילות בשער הישיבה, הייתי פוגש את הרב בשעות לא שגרתיות במיוחד- 2, 3, 4 לפנות בוקר- יוצא מהישיבה, ולאחר כחצי שעה, יוצא שוב, ושוב.. כתלמידים לא הבנו איך הרב יוצא מאותו שער כניסה פעם אחר פעם, עד שלמדנו שהרב מכיר פתחים נוספים כמי שהיה מעורב בתכנון הישיבה.

כמנהיג אמיתי לספינה, הרב היה מעורב בפרטים רבים בתכנון האדריכלי של הישיבה, ושמענו מפיו רבות על כך – מהריצוף שנבחר כ"אש שחורה על גבי לבנה" כאותיות התורה, ועד לחלונות "שקופים אטומים" לבית המדרש.

חינוך

‏‪

שיעור בחומרת איסור גזל / ליאור אל-על

מעשה שזכור להרבה מבני הישיבה: ערב אחד התגלגלה שמועה בבית המדרש שיש בקבוקי מיץ שניתן לקחת אותם, באולם שנמצא מתחת לאולם הישיבה (היה אירוע כמו בר מצווה או דומה). רבים מבני הישיבה הזדרזו לקחת בקבוק או שניים שהיו פזורים על השולחנות. לאחר כחצי שעה הופץ שראש הישיבה מכנס את כל התלמידים לאולם, וכמובן כולם הגיעו. והנה הרב נכנס בסערה ודרש ושאל כיצד בני הישיבה העזו לקחת בקבוקים של אדם שערך מסיבה, כיצד חוטאים בגזל?! וכו'. עד שעמד אחד מהאברכים ולימד זכות על התלמידים שהמעשה לא נעשה בזדון אלא בטעות וכו', והתלמידים החזירו את הבקבוקים או שילמו עבור הבקבוקים. בכל אופן אנו קיבלנו שיעור בחומרת איסור גזל.

כשלמדתי בישיבה בשיעור א' סיפרו על הרב שכאשר נבנה הבניין החדש הרב הדרי נכנס להיכל הישיבה ושאל את עצמו כיצד אני מכניס רוחניות להיכל כזה גדול.

כאשר למדנו מסכת שבת בישיבה הרב היה חוזר ואומר מי שלומד מסכת שבת אז כל השנה בשבילו היא שבת. וכך בעצם החדיר הרב את הפיכת הימים הטובים ימי החג לימים שבהם מלבד החופש והשינה והסעודות לומדים ומשננים את המסכת הקשורה לאותו חג. בבחינת מה שתיקן משה רבינו שיהיו לומדים הלכות חג בחג. כך גם למשל בסעודות ראש השנה בישיבה למדו את ארבעת הפרקים של מסכת ראש השנה.

חבל על דאבדין ולא משתכחין יהי זכרו ברוך.

זיכרונות מֵרב רגיש / הרב יוסף אליהו

הבנת נפש התלמיד

למרות שחלפו 45 שנה, איני יכול להפסיק להתפעל מאותה שיחה עם הרב הדרי: נכנסתי אליו בהיותי בשיעור א' בישיבה, לאחר כ3 חודשים בלבד, וּבפי הצהרה: "השיעור בעיון לא מדבר אלי… אני מכין, משתתף, עירני בשיעור – אבל אני מרגיש שזה לא נותן לי משהו…".

שנים אחר כך בהיותי מחנך, שאלתי עצמי עשרות פעמים: מה הייתי עושה, אם תלמיד היה בא אלי עם טענה כזו, ורוצה שלא להיכנס לַשיעור?… "מה פירוש 'השיעור לא מדבר אלי'?! אנו בסך הכל בחודש כסליו, אתה חדש בִּישיבה-גבוהה, יקח זמן עד שתתרגל לשיטת הלימוד שלנו". וכי כל צעיר בשיעור א' יעמיד קתדרא לעצמו, ויפרוש מלימוד גמרא?!

אבל לא אצל הרב הדרי. הוא היה מיד אתי, ולאחר מספר שאלות, ניגש למעשה: "מה היית רוצה ללמוד?". עניתי שאני מתעניין בספרי השו"ת שנותנים מענה לחידושים בעולמנו. בו-במקום הִתווה לי תכנית: לעבור על ספרי השו"ת של חכמי הספרדים, ה"ישכיל עבדי", ה"חזון עובדיה" ועוד. אך בד-בבד עם נתינת החופש, עקב כל העת… ולאחר מס' חודשים, כשהבחין שמצד אחד 'נרגעתי' מהלימוד ב"עיון", ומאידך אני מתחיל לְמצות את ספרות השו"ת; להבין שכל תשובה חדשנית, נשענת בסופו של דבר על קטע גמרא – החזיר אותי בעדינות וביד-אומן אל הגמרא, ויצר עבורי תכנית אישית נוספת: בחינה בע"פ על מסכתות שלמות בבקיאות, אצל מורי ורבי הרב נבנצל שליט"א.

"חנוך לנער על פי דרכו" – בגדלות נפש של מחנך דגול, קִיים בי הרב הדרי את 2 הפירושים לְפסוק זה: אַפְשר לְצעיר הנמצא "על פי – על פתח" דרכו בחיים, ללמוד "על פי" השיטה שנפשו נמשכת אליה. ש"אין אדם לומד, אלא היכן שליבו חפץ".

'החופש האקדמי' הזה, היה כְּזֶרע שהרב הנביט בי, שאִפשר לימים להימנות על מפיצי שיטת הבקיאות במוסדות החינוך.

הרגישות לכל עניין

אחד החברים בשיעור התארס, ובא לשפוך את לבו שההורים משני הצדדים לא כל כך מסתדרים, ועוד. היינו בחדר האוכל כשחזר הבחור וסיפר, שהיה המום איך הרב ישב בסבלנות והקשיב לכל בעיה קטנטנה שהציג. השיא היה, כשהבחור אמר שהוריו טוענים שהבחורה מעט מלאה… והנה הרב יושב ומסביר לבחור הצעיר, שכדאי שהבחורה תלך בנעלי עקב, כי אז הרגל תקבל זוית אחרת, שתנעם יותר לעיני הוריו…

ועוד סיפור שמתאים רק לרב הדרי:

פעם חליתי בישיבה בדלקת גרון חריפה, וקיבלתי אנטיביוטיקה במרפאת הרובע. ב"שיחת עדכון" שהיה הרב עורך מפעם לפעם עם חבר-החדר שלי (ינקי פ.) נודע לו שאני שוכב זה יומיים בחדר. חזר ינקי לחדר, ומסר מה שנאמר לו: "הרב אמר שאתה חייב לנסוע הביתה, לאכול אוכל של אמא – ורק כך תהיה בריא".

"זה רעיון מצויין", הגבתי, "אבל אני בקושי זז… איך אגיע לת"א?".

"אל תדאג, הרב חשב כבר על הכל ונתן לי את זה" – להפתעתי הגדולה שלף ינקי מכיסו שטר יקר-ערך דאז של 100 לירות… הזמין מונית, ונסע איתי מה'רובע' לביתי בת"א.

רופא גוף ונפש.

אתה נשוי כבר שנתיים, וראש הישיבה מבחין שעדיין אין ילדים… הוא עושה את הבירורים שלו, ושומע שהאברך ואשתו חסרי האמצעים הכספיים, מטפלים בַּבעיה במסגרת קופת החולים הציבורית. הוא קורא לך לַקיטון הקטן שלו, ולאחר שני משפטים תוקע לידך מעטפה ובה שטרות כסף: "כדאי שתִּפנו לשר"פ, לִפרופסור פלוני. אל תדאגו, וגם אל תחסכו כסף!".

רגעים בחיים, משפטים, שלא תשכח לעולם.

"תורת חיים" – כך מפנימים התלמידים הצעירים, שהתורה קשורה לָחיים, גם לִיצירת חיים כפשוטם.

בימי מועד ובִמסיבות הודיה בישיבה, היה אדם אחד שלא ישב במקומו, עד שלכל אשה בַשורה האחורית בעזרת-הנשים, יש כסא לשבת – זה היה הרב הדרי. וּבְלילות שבת, גם בשבתות שעון-הקיץ, לא פנה לביתו לעשות קידוש לִבנות ביתו הממתינות, עד שווידא שלכל בחור ואורח יש מנה בחדר האוכל, וגם קציצת געפילטע-פיש.

כל זאת ועוד למדנו, מראש-הישיבה היחיד והמיוחד "של פעם"; האיש שפתח לאלפים צוהר לתורת החסידות של ר' צדוק הכהן מלובלין, ה"שפת אמת", "מי השילוח" והרב קוק – אך גם למילֵי דחסידות על כל צעד ושעל.

רך כקנה / מרים בוכניק

הרב הדרי, אע"פ שדרש הרבה מבחינה חינוכית, אבל באמת היה רגיש ורך כקנה. הייתי תלמידה שלו במכללה, תמיד היה אומר שנקרא חמשה פרקים בתנ"ך לבקיאות, ובכל שיעור היה מזכיר ומזרז אותנו לכך, והיה אומר: "אני באמת מבקש, חוזר ומבקש". נראה היה שחשב שלא עושים ע"פ הנחייתו, ניגשתי אליו בסוף אחד השיעורים ואמרתי לו: "הרב הדרי, באמת אנחנו קוראים, לפחות אני קוראת מאז שבקשת", והוא חייך חיוך גדול…

נבחנתי אצלו בע"פ על ספר יחזקאל, כשניגשתי אליו שכחתי הכל, כששאל, לא ידעתי לענות אפילו על שאלה אחת, הייתי מאוד נבוכה, והוא היה מאיר פנים, אמרתי לו שאינני מעיזה להטריח אותו לבחינה נוספת חוזרת, אמר לי: "למה מבחן חוזר? הרי קבלת 100". הסתכלתי עליו כשאני המומה ומבולבלת, הוא חייך את חיוכו הרחב ואמר לי: "אני הרי מכיר אותך, אני יודע שאת שולטת בחומר".

בשנה הראשונה ללימודיי במכללה, למדתי אצלו ירמיהו, באמת לא הבנתי הרבה, אבל היה מרגש. היה מלמד, משלב מילתא דבדיחותא, ולא היה מביא מקורות. פעם ניגשתי אליו, והסברתי שהייתי רוצה לראות את המקורות בפנים לאחר שניגשתי אליו פעם נוספת, הציע: "יש לי שיעור בתהלים בשעה 20:00, את יכולה לבוא ב19:00 ונלמד את המקורות"? ובאמת כך היה שזכיתי.

חינוך לכבוד תלמידי חכמים / הרב יוחאי גרוסברג

לפני זמן מסוים יצאנו עם תלמידי הישיבה שבה אני מלמד לטיול. את ארוחת צהרים חילקו הרמי"ם, ונזכרתי בסיפור על סבא.

בשנים הראשונות של ישיבת הכותל, כאשר סבא היה רואה שתלמידיו רוצים לקום מפניו כהלכה, הוא היה מוחל על כבודו ומונעם מכך. עד שפעם אחת ביקר הרב אונטרמן זצ"ל, שהיה בעל הדרת פנים ומראה מכובד, בישיבת הכותל ושוחח עם תלמיד אחד. התלמיד שוחח עם הרב אונטרמן בעודו יושב, תוך כדי שהרב אונטרמן עומד על ידו. הזדעזע סבא מהמקרה ואמר שהוא אשם בכך, מפני שלא הרגיל את התלמידים לכך שיש לכבד תלמידי חכמים ולקום לכבודם. סבא עשה המון דברים בשקט. מבחינת סבא לא היה צריך לכבד אותו, אבל מבחינת התלמיד זה חשוב.

פרידה מהסוכה / הרב אלעד ברנד

פרידה מהסוכה תשס"ט, ישיבת הכותל. יומיים אחרי הודעת האירוסין בוורט של אפרת ושלי. הימים ימי בין הזמנים, ובני הישיבה שהופתעו מהבשורה המשמחת לא הפסיקו להתקשר ולשלוח הודעות, אך ההזדמנות הראשונה להיפגש ולשמוח הייתה בשמחת תורה בישיבה, או ליתר דיוק כבר בערב החג במעמד הפרידה המיוחד מהסוכה אותו הנהיג סבא בכובד ראש.

וכך תוך כדי ניגונים מעניינו של חג החלו כמה בחורים לפתוח מסביבי מעגל של ריקודים וצהלות בענייני אירוסין ונישואין כדרכם של בחורים המשמחים חתן וכלה.

סבא שהבחין בכך קם ממקום מושבו תוך שניות בודדות, קטע את המעגל, נכנס בינינו תוך שהוא מחזיק את ידי ואמר: "אתם הרי יודעים שאני מחותן בשמחה הזו שהרי מדובר בנכדתי, ולמרות זאת, כתוב ושמחת בחגך, ולא בארוסתך".

מעמד הפרידה מהסוכה המשיך כמתוכנן והתעצם.

ונדמה שמכל התורות שעלו בחג ומכל הניגונים ומכל המזמורים ומכל ההושענות, היה זה השיעור הגדול ביותר עבורנו להבין את תוקף קדושת החג ושמחתו.

'צריכים להיות רציניים' / חנה הנדלר

במסגרת הבגרות שלי בספרות הייתי צריך להכין עבודה, ואבא הציע לי לעשות אותה על שירת הרב קוק. העבודה ניתנה לפני היציאה לחופשת סוכות והיה צריך להגישה אחרי פסח. כל החודשים הללו לא הכנתי דבר. באסרו חג פסח בקשתי ממנו שיעזור לי להכין אותה. בתחילה הוא סירב, כי זה נגד את כל העקרונות שלו על רצינות בעבודה, אולם לאחר לחץ רגשי שלי הסכים לשתף פעולה. קיבלתי 100… ואז הוא אמר לי שבעצם היה מגיע לי רק את ה0 מהמאה, והמורה נתנה ציון כי הנושא היה חדש לה ולא בגלל הרצינות שלי. אחרי הרבה שנים לימדתי שירה במסגרת קורס באוניברסיטה, והרגשתי שאני חייבת לסגור את הפינה הזו ובמשך שלושה חודשים למדתי אתו את הנושא, ואז הוא אמר לי "אמרתי לך שבסופו של דבר צריכים להיות רציניים"…

'חינוך אמתי חייב להיעשות בפריחה' / חנה הנדלר

רעיון ששמעתי ממנו בשנים האחרונות: מדוע אחרי נפילת קורח לא הפסיקה המחלוקת, ואילו לאחר המטה הפורח היא הפסיקה? כי חינוך לא עובד בפעולה דרמטית שלילית. היא טובה אולי כדי ליישר את האנשים, כדי להבהיר להם את חומרת מעשיהם, אבל אין כאן חינוך אמתי. חינוך אמתי חייב להיעשות בפריחה.

יתום אתה היית עוזר / משה כוכב

למדתי בישיבת הכותל בין השנים תש"מ-תשמ"ו. סיפור חיי התחיל ביתמות משני הורי שנפטרו בינקותי, גדלתי בבית יתומים ובפנימיות שונות כל חיי. מובן מאליו שתנאי חיי לא היו מן המשופרים ביותר, כשיחס חם ואוהב היה אצלי המצרך המבוקש ביותר. לאמיתו של דבר גדלתי עם כעס רב על הקב"ה ועל החינוך החרדי בו גדלתי, מובן מאליו שחלק מכעס זה קשור להתפתחות ולגיל ההתבגרות.

איכשהו בזכות הרב דוד אויערבך זצ"ל התקבלתי ללימודים בישיבת הכותל. הרב הדרי בחן אותי והייתה לי התחושה שהוא העביר אותי את המבחן. כך שהתקבלתי למסלול של מה שכונה אז "הטייסת" של ישיבת הכותל. מובן מאליו, או שמא לא מובן… לא נדרשתי לשלם עבור שהותי בישיבה מעולם, שהות שנמשכה כשש שנים עם תחושת בית אמיתי שאפשר לחזור אליו.

הרב זצ"ל דאג לי במהלך השנים להכנסה כספית, כשגייס אותי להיות אחראי מטבח בשבתות ובחגים, הכנסה שאפשרה לי להתנהל מהבחינה הכלכלית, כך שהיו לי מעט דמי כיס. הרב הרבה להזמין אותי אל משפחתו הנהדרת, מדי פעם לארוחות שבת, כך שאוכל מדי פעם לחוש תחושה של בית תורני אמיתי. גם שאר הרבנים נלחמו על הזכות להזמין אותי, ועל כך בהזדמנות זו אודה להם. זכיתי אף להיות במחיצתם בליל הסדר, אני מניח שאשרי שיתום אני, כי רבים מבני הישיבה היו מוכנים לשלם הרבה עבור חוויה זו. עמי היו כמובן עוד תלמידים "חוצניקים" והאירוח היה כיד המלך. חוויות ליל הסדר במחיצת גדולי עולם אלה, הרב הדרי זצ"ל, וייבדלו לחיים הרבנים ר' יעקב כ"ץ והרב אביגדור נבנצל שיחיו, חרוטות בליבי לעד.

הרב סיפר לי על אירוע שהיה מאוד מביך מבחינתו, ותתקן אותי הרבנית אם אני טועה בפרטי האירוע: פעם אחת הרב הזמין אותי כנראה בהתראה קצרה לאחר שנוכח שאין לי בדיוק איפה להיות בשבת חופשית, אך דא עקא לרבנית הייתה חסרה מנת דג. הרב נאלץ לגשת אל מטבח הישיבה ולקחת משם דג עבורי. הוא כנראה מאוד התבייש שמא יחשדו שהוא נוטל מצרכים ממטבח הישיבה עבור משפחתו… והייתם נקיים מה' ומישראל.. הוא חיפש במה להחביא אותו, עטף את הדג בעיתון כדי שלא יראו אותו וכך הגיע אל ביתו עם הדג המיוחל. שנים לאחר מכן סיפר לי הרב על המבוכה שבה כמובן לא חשתי כשאירח אותי.

אנקדוטה קצרה שאינה קשורה לנושא: השיחה השבועית המאלפת בימי חמישי בערב, הייתה עמוקה מדי למוחי הדל בשיעור א'. דבר שאילץ אותי להקליט את השיעורים של הרב. הייתי חוזר על השיעור וכותב אותו לאחר מכן מילה במילה וכך הייתי מבין הרבה יותר. זו הייתה תחילתה של ספריית הקלטות שייסדתי בישיבת הכותל. הרב זצ"ל לא אהב את העובדה שהוא מוקלט, כנראה מיראתו שמא לא דייק בדבריו. הוא סנט בי מספר פעמים, אך לא שעיתי לדבריו, שיחות עמוקות, דרמטיות ומסעירות אלה, מחיות את רוחי עד היום ובאמת אני חש שאין לי תמורתו…

אספר לכם סיפור על תקיפות / אליסף ליפשיץ

יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ עַל כֵּן בֵּרַכְךָ אֱלֹהִים לְעוֹלָם. בפסוק זה בחר אבא שלי לפתוח את הספדו על מורו ורבו, רבינו. הרב הדרי היה בשבילי דמות ירושלמית של מעלה. חלק משלישיה המייצגת את הגיוון בעם ישראל עם כהן עובד, לוי משרת, וישראל שעומד על גביהם.

‏בימים הקרובים נשמע הרבה סיפורים על הרב, איך קירב אנשים, באיזו חביבות התייחס לתלמידיו, אבל אני אספר לכם סיפור על תקיפות. איך בשעת צער הרב הדרי החזיק "ראש על הכתפיים" וידע להעמיד אדם במקומו.

בר"ח אדר תשסח נרצח אחי כידוע. מטבע הדברים ערב כזה מתאפיין בחוסר ידיעה וחוסר אונים. באותו ערב ארור באו לבית הורי הרב הדרי זצ"ל יחד עם הרב כ"ץ יבדל"א, וטרם הודעת המשטרה הרשמית, התחילו לדון בסדרי הלוויה ובמיקום הקבר. לאחר כמה דקות נעמדתי ובחוצפה ישראלית אופיינית שאלתי "לא לימדתנו רבינו שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים?", תוך כדי דיבור הונפה ‏לעברי ידו של הרב הדרי וניחתה סטירה על הלחי שלי, תוך שהוא מסנן "גם באנינות צריך לכבד הורים". לאחר כחודש כשעלינו לקבר ניגש אלי הרב הדרי ומניח ידו על כתפי ואומר לי "חביבל'ה אני צריך לפייסך בדברים". לקח לי הרבה זמן להבין על מה ולמה… יהודי בן 74 ניגש לבחור בן 21 ומבקש סליחה.

כזה היה ‏הרב הדרי. זכות לי להימנות על משפחת תלמידיו. זכות לה לירושלים של מעלה שבא הרב הדרי בשעריה ואבוי לה לירושלים של מטה שיצא הודה יצא זיוה ויצא הדרה.

אני מדבר ביני לבין עצמי / מבאי ישיבת הכותל

גם אני הייתי מבאי ישיבת הכותל. אלא לא הייתי תלמיד מהמניין. כל יום חמישי הייתי מתווכח עם הרב הדרי, והוא בנועם דרכו ענה לי על רוב השאלות. לא כדי לשכנע אלא כדי ללמוד. הרב הדרי היה נוהג ללמד באופן תדיר את שפת אמת. בדפים בכתב ידו היפה כל כך. החלטתי להפגישו עם ד"ר יורם יעקובסון, שכתב על שפת אמת והיה ידען גדול, שבא מעולם רוחק מהישיבה (הוא אמר לי שזה פעם ראשונה שכף רגלו נכנסת לישיבה). והם התחילו לדון שיטות שנות דרך שונה. מרתק.

אמרתי לרב הדרי: אתה הרב היחידי כראש ישיבה שלא מלמד עיון אלא רק דרכי הבנת נפש האדם, החברה העם. תשעים אחוז מהתלמידים שלך לא מבינים מה אתה רוצה. הוא צחק ואמר לי אתה טועה. 99.9 אחוז לא מבינים אני מדבר ביני ובין עצמי.

דמות כל כך משמעותית בחיי / הרב אליאב מאיר

כשנתבקשנו, בוגרי הישיבה, להעלות על הכתב זיכרונות משנות חיינו תחת "גלימתו" של הרב הדרי, ניסיתי להסביר לעצמי למה לא עשיתי זאת עד היום, ולמה גם עכשיו אני מתקשה במילוי בקשה זו. מלבד העצלות, החשודה הראשונה, אפשר שקשה לי לפרוט ל"זכרונות", לאנקדוטות, שנים רבות כל כך, בצל וביחד עם דמות כל כך משמעותית בחיי.

כשאני יושב לכתוב את הדברים, ערב יום הזיכרון של הרב, נהפכו היוצרות. אם חז"ל אמרו כי המזכיר דבר שמועה בשם אומרו שפתותיו דובבות בקבר, הרי שכאן אני נזכר בשפתותיו המדובבות אותנו: "עשה לך רב וקנה לך חבר". קנה – עט הכתיבה יהיה חברך! כמה עודד הרב את תלמידיו לכתוב ולהשתמש בעט כעזר לליבון ולשימור לימודנו ותחושות העומק העולות מכל לימוד בתורת האמת. וזה החילי בהעלאת זיכרונות.

הכניסה לישיבה

היה זה באלול תשכ"ט, או בין כסה לעשור תש"ל, ואני בכיתה י"ב בישיבה התיכונית נתיב מאיר. מגיע רב צעיר ורהוט, שמוסר שיחה ומסביר את המאמר המובא במשנה: "בראש השנה כל באי העולם עוברים לפניו כבני מרון, שנאמר: 'היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם'" (משנה, ראש השנה, א, ב). והוא מדמה את עבודת הימים האלה לשיוף יהלום. כל אחד – כך ממשיך הרב – הוא פינה ביהלום הזה, וכל אחד מתקן ומנקה את פינתו שלו, ובעבודת כולם נמצא היהלום מושלם. לא אגזים לומר ש"נשבתי בקסמו", אבל בהחלט התרשמתי והתחברתי.

הפעם הבאה הייתה בשבת פרשת פרה תש"ל. באתי ל"שבת ישיבה" בישיבת הכותל ואז החלטתי להצטרף לשנה לישיבה. רק לשנה, לא רציתי יותר, עוד לא הייתי מוכן לנתק את קשרי עם חברי גרעין הנח"ל מ"בני עקיבא", אליהם הייתי קשור, ובכלל, הלימוד בישיבה הרתיעני.

בראש חודש אלול תש"ל, ערב השנה החדשה תשל"א, הצטרפתי לחבורת הלומדים בין כותלי ישיבת הכותל. לא קל היה עבורי המעבר, להיכנס ללימוד המאתגר ולשיעורים בפלפולים לעומקן של סוגיות. נעזרתי אז, כאחרים, בעצה ותושיה מהרב שהדריכנו, מקל עלינו למצוא את עצמנו בנתיב הנכון בדרכיה המגוונות של תורה רחבה ועמוקה.

חוויה מיוחדת שאני נזכר בה היא השבת הראשונה בישיבה, בשיעור א'. הוזמנו ל"עונג שבת" בבית הרב. זו כנראה הייתה גם השבת הראשונה של משפחת הרב נבנצל שליט"א ברובע, והם סעדו על שולחן משפחת הרב הדרי. הגענו לסופה של הסעודה וזו הייתה חוויה בפני עצמה.

זכורות לטוב הפגישות בחדרו הקטן – אולי יש לדייק: קטנטן – של הרב הדרי סמוך לבית המדרש, שם נפרשו לבטינו מחד גיסא ועזרתו מאידך. במקרה שלי מדובר היה בהמשך למסלול ההסדר, שנראה לי אז ארוך מאוד. הרב אמר לי אז על ה"תחרות" מול גרעין הנח"ל: "הם אצלי בכיס הקטן", וכנראה שצדק – נשארתי והמשכתי במסגרת ההסדר.

מלחמת יום הכיפורים

התקופה הבולטת באותן ארבע שנות לימוד היא כמובן מלחמת יום הכיפורים בתשרי תשל"ד. אני לא הצלחתי לדבר עם בית הוריי לפני העלייה לאוטובוסים במוצאי יום הכיפורים, כשנלקחנו לבסיס "בית דרס" על יד קריית מלאכי. אבל כאשר התקשרה אמי ז"ל לדווח על צו הגיוס שקיבלתי לביתי בגבעתיים, הרב דיבר עמה והרגיעה.

כשיצאנו לחופשה של 24 שעות, לא ויתרתי על ביקור מרגש בישיבה. ושוב המפגש בחדר הקטנטן בישיבה, כשהרב מוציא בקבוק משקה ומוזג לי לפקק הבקבוק "לחיים" (כוסיות כנראה לא היו בנמצא).

חוץ מקשר הגלויות עם הרב, במהלך הקרבות, זכינו גם לביקור של הרב במתלה שבמדבר סיני. אמנם היינו קבוצה של תלמידי הסדר, אבל תלמידים מ"הכותל" היו רק שניים-שלושה אולי. זה לא מנע מהרב לרדת אלינו לביקור (כמדומני בנר אחרון של חנוכה) ולהדליק אתנו נרות. הוא גם השתדל לישון לידינו באוהל קטן בשק שינה.

קשר משפחתי

ויהי אחרי המלחמה… שוב, בקיתון של הרב בישיבה. הצעות שידוכין שחלקן מבשילות גם לפגישות, שכמובן נפלו ופינו את הדרך לזכות להכיר את רעייתי זיוה שתחי' ולהקים איתה בית. דומני שאז עוד לא קלטתי שזכיתי לקשר משפחתי גם עם משפחת הרב הדרי (חמי, הרב שלמה קוק זצ"ל שלא עלה בידי להכירו, הוא בן דודה של תבדל"א הרבנית נעמי אשת הרב).

מכאן והלאה זכינו שהרב, כמורי ורבי, וגם כידיד נפש מבחרותו של משפחת אשתי, היה לנו כדוד ממש, בהשתתפות חמה בכל שמחותינו. השתתפותו של הרב הדרי בשמחות ול"ע גם באבל תלמידיו היא מן המפורסמות, וגם בוגרים אחרים הזכירוה. הרב היה מקפיד להגיע לשמחות תלמידיו גם לאחר שעברו שנים רבות מתום לימודיהם בישיבה.

זהו פרק בפני עצמו בזיכרונם ובאישיותם של הרב ותבדל"א הרבנית. פעם, יחסית בשנים האחרונות אמר לי הרב שבחופה אין מקום לדרשות: "מי מדבר בגן עדן?". אני סברתי שבדור שלנו זה חשוב, בפרט בציבור הרחב, לשתף את הקהל במשמעות המעמד (זה עוד היה לפני שהפכו את החופות ל"יום עיון"…). ונקודה נוספת, מלפני שנים רבות: לא בכפיה, אך בהכונה, כדרכו, אמר שלפני החופה זה "בחינת יום כיפור" והשמחה מתחילה רק אחר כך ולכן הניגונים בדרך לחופה הם ניגוני נשמה בלבד, והשירה והריקודים בשמחה רק אחרי החופה. שמתי לב, כמדומני, שגם במשפחתו (נכדיו) לא הקפיד על כך, ושוב, בתקופה האחרונה משלבים ניגוני נשמה אבל עדיין רוקדים בשמחה.

דומני שלא הייתה חתונה של ילדינו שנעדרה ממנה ברכת הרב בשבע הברכות בחתונה.

כשנעדרנו מחתונה במשפחת הרב, בשמחת נכדיו, זכינו למחרת בבוקר לקבל טלפון המציע להשלים את היעדרותנו בשמחת שבע הברכות שתיערך על ידי הרב והרבנית.

מחנך

עכשיו אני נזכר באופן שבו נפרד ממנו הרב הדרי במוצאי אותה שבת ישיבה בתש"ל. בקולו ההחלטי המוכר הוא אמר לנו אז: "להתראות בראש חודש אלול, עם חולצות בפנים וסנדלים עם גרביים!". מאחורי אמירה זו עמדה הקפדתו של הרב הדרי, המחנך דור צעיר וחדש עם הרגלי לבושו, להתקדם למינימום "נכבדות", הבאה לידי ביטוי בצורת ההופעה, כשזו נלמדת מהדורות הקודמת. הוא עודד לבוש מכובד, ואם תרצו אף הדור, כפי שחונך בישיבת חברון, בדרך הסלבודקאית המדגישה את גדלות האדם. בחלוף השנים מיתן את תביעותיו בתחום זה, ומה שחלחל לתלמידיו המבוגרים יותר (ולפחות בעניין זה אני שייך לקבוצתם), לא תמיד ניתן לצאצאיו הצעירים. באותם הימים, למשל, לבשו תלמידיו הנשואים חליפה בשבתות. כמדומני שאף אלו שלא נשארו בישיבה כאברכים. כאמור, זה לא הוכתב, אבל הופעה "חיצונית" זו חדרה מ"בפנים".

דבר נוסף שהרב ראה חשיבות לחדשו לדור הצעיר היה המודעות למצוות ראיית פני הרב. ראית פני הרב באה כביטוי למרכזיות שהעניק לקשר עם התלמידים, ההשפעה, החיבור בין הדורות. ראית פני הרב נתנה לנו הזדמנות ללמוד ממנו מעל ומעבר משלמדנו בשגרה (גם כאן אציין את הדילמה ש הייתה לרב להעביר מסרים שלכאורה הם לכבודו כרב, אבל תמיד יכול היה לדבר על רבנים אחרים). כמובן שעצם היישום של מצוה והנהגה זו למעשה הכביד עליו כיוון שהיה צריך לקבל את התלמידים בביתו אבל הערך היה חשוב לו יותר.

גם במישורים אחרים חתר הרב הדרי ברגישות המתאימה להעלאת מושגיהם של תלמידיו הצעירים, כך למשל בעניין הקימה מפני הרב, כשחובתו לחנך לעמידה לפני תלמיד חכם פגשה במחילה על כבודו. רבים מסתמא הרגישו במתח זה כשפנה לדבר עם תלמידים בבית המדרש כשהוא לוחץ על כתפיהם, שיישארו ישובים ולא יקומו. אבל הוא גם גילה שבעצם היה מצפה שיתעקשו לקום.

חינוכו המסור לתלמידיו, המושגים אותם ניסה להנחיל למען בניין חיי תורה מלאים ועשירים, כל זה לא בא לידי ביטוי רק בהנהגתו עם תלמידיו, אלא גם ברעיונות שאותם מסר בשיחותיו השונות לכלל ולפרט. תמיד עסק בנצח. תמיד דרבן אותנו לצחצח את הפינה שלנו ביהלום.

"האיש, האדם – הוא עובדא"

קשה לי לסכם, אבל קל לי להיסחף לקטעים נוסטלגיים, משמעותיים ומרגשים. כך שיתכן שאחרי כל מה ששיתפתי בדברים דלעיל עדיין "העיקר חסר מן הספר"…

מה הם סיפורים ספציפים אל מול מכלול אישיותו של הרב הדרי ולמול תלמידיו שחינך.

מצרף כאן ציטוט שעשוי להתאים להבעת הרעיון הזה. הג"ר יצחק הוטנר זצ"ל (שהרב הדרי היה קשור אליו והשתמש בספריו במידה ניכרת) כתב בתרצ"ד: "העולם הולך ומשתקע ב'מעשיות'. מחשבות, הרגשות, שירה, חקירה, עיונים, פלפולים בהלכות דעות, נאומים בחובות הלבבות – כל אלו חדלו מלהיות 'נקודת השריפה' של מחשבת העולם. במקומם באו אחרים היושבים ראשונה במלכות ההשפעה, ואלו הם: עובדות, ממשיות ומציאות. מה עלינו אנשי התורה והיראה לעשות במצב הענינים הזה? – להשתמש בנשקו של השונא עצמו. לענות בעובדות מול עובדות, בממש מול ממש. אבל הלא אין ברשותנו כי אם לכתוב ספרים, להדפיס מאמרים, להרצות הרצאות וכדומה. וכל אלו הענינים 'עסקי רוח' הם בדורנו. המפלט היחידי אל ה'ממש' הוא: האישיות. האיש, האדם – הוא עובדא, ממש מציאות. ודוקא בתקופה… אישיות אחת החיה את חייה הגדולים, מוארים באור התורה, משקלה גדול מכמה וכמה רעיונות ונאומים ויצירות שברוח…" (ספר הזכרון למרן בעל הפחד יצחק, עמ' צא, ושם עמ' קיב בתוספת, הספר זמין במאגר אוצר החכמה).

'זכות הרבים תלויה בך' / נעם נתיב

יש לי הרגל בישיבה, למלא את הנייר לניגוב ידיים במתקנים הייעודים כאשר הוא נגמר. באחת מהשבתות האחרונות של זמן חורף האחרון, הרב ראה אותי מלא את הנייר. הרב הביט בי כמה שניות, ואמר: "זכות הרבים תלויה בך!" הרגשתי מעט נבוך לשמע דברי הרב, כיוון שלא זכיתי לפני כן לשבחים מהרב, ועניתי לרב: "הרב, אני בסך הכל ממלא את הנייר, כדי שאחרים לא ישימו נייר על החומה. אני לא חושב שזה מכבד את הישיבה". בתגובה הרב אמר לי: "בכרם ביבנה, היו נותנים לתלמידים הכי רציניים לעשות את הדברים הללו, כדי לחנך!".

'נקודות' על מורינו ורבינו / ינקי פרידמן

הרב היה רק "מעיף מבט" כלפי ביהמ"ד כולו, ובסקירה אחת, היה "מצלם" במוחו מי נמצא בתפילה ומי לא. אפס תקלות!!

לאחר מכן, היה עובר בזריזות מדהימה בחדר האוכל במהלך ארוחת הבוקר, ו"זורק" כאילו בדרך אגב, פעם לימין ופעם לשמאל: לֵך (פלוני) לאכול איפה שהתפללת…

***

כשחזרתי מהטירונות שמתי על פרק ידי – חשבתי שבאופן קבוע – את הגומי הירוק, המעיד על גבורתי האדירה כמי שזרק רימון… באתי לרב לומר שלום.. מיד כשנכנסתי לחדרו הוא אומר כאילו לעצמו: משהו מיותר אצלך.. לא?

***

כשנרשמתי לישיבה, שלחתי מכתב (היה כבר פקס בעולם?) וחתמתי "ינקי". כשבאתי לראיון אומר לי הרב: לא מלאת בטופס את שמך, עשיתי עצמי כלא מבין… אומר לי הרב: "לא יקרא עוד שמך ינקי. יעקב יהיה שמך. כך קראו לך בברית המילה. כך בבר-המצווה ובעליה לתורה וכך יקראו לך בישיבה". התעקשתי. הרב – לא.

אחרי כמה שנים טובות אמר לי הרב באירוע: "צדקת ממני"… להרמת גבתי הבהירני: אכן. אתה ינקי לא יעקב.

***

דומני שכיהנתי כגבאי בישיבה במשך פרק הזמן הקצר ביותר בהיסטוריה שלה… בשבת השנייה או השלישית לכהונתי – העליתי לתורה פלוני אלמוני, בוגר הישיבה, שרק לפני חודשים בודדים, הלך ללמוד באוניברסיטה. די היה בכך כדי להחליפני.

יש לשים לב לכך, שהרב לא רק שהקפיד [לפחות בשעתו] על העקרונות החינוכיים הללו, אלא שהוא ידע שאני יודע ומכיר אותם ושאני כגבאי מחויב להם. ומרגע שהפרתי הוראה – איני ראוי עוד לאמון.

והכל – ללא מילים!!

בשיעור ד' בקשתי ללמוד ב"כולל" אצל ר' יעקב… אומר לי הרב: אתה חושב שר' יעקב זה שמחת תורה? זה פורים? זה שמחות במשפחה? אתה לא מבין כלום!!! ר' יעקב של "דלי של תרנגול" הוא ר' יעקב אחר לגמרי לגמרי. כדאי לך לחשוב שוב אם זה באמת מתאים לך.

***

"אני מעדיף עשרה סבאגים [רבנים, רמ"ים, מורים, אנשי תורה וחינוך…] על פלוני אחד [בוגר שהגיע להישגים משמעותיים במדע]

***

"הישיבה היא בית יוצר לתורה. אנחנו לא מייצרים את הבעלבתים של הדורות הבאים אלא את הרבנים שלהם".

***

ישיבת הכתל היא הישיבה הציונית היחידה בארץ שהמחנכים שלה, ראשי הישיבה, ראו את גדולי העולם של הדור הקודם. חובתנו היא להעביר בשיא החום והאותנטיות את הגדוּלה הזו לדורות הבאים.

***

[באשר לארגון הפגנות ועיסוקים ציבוריים…]

"אתה בטוח שסבא שלך היה מסכים לזה, אם היית מתייעץ איתו? בשביל זה באת לישיבה? בשביל זה דחו וקיצרו לך את הצבא?"

***

על שולחנו מונחים היו בסדר מופתי, פתקים בכתי"ק בכל נושא וענין, סדר היום במועדים, סדרי התפילה, עליות וכיבודים מבריאת הישיבה, לקחים ומסקנות.  

במעגלי השנה, כל פתק היה נשלף במועדו, נלמד בעיון ומיושם בשטח.

***

על אף שלא תמיד ראה עין בעין את הדברים עם אנשי הכספים, המנכ"לים השונים או חברי העמותה, תמיד תמיד – דאג לכבודם ולמעמדם [עליות, כיבודים, מפטיר יונה, מי שברך, פתיחת הארון ועוד ועוד].

***

"חולצה בפנים וגרביים זה לא 'עונש'. זה לא שיגעון. תחשוב שיש כאן חובת מדים, כמו בצבא. שם אתה מבין שזה הכרחי? אז גם כאן בישיבה. זה כבוד הישיבה. כבוד התורה. הכבוד שלך".

[עד היום, כ – 45 שנה אחרי… אני לא מעיז לצאת מהבית, גם לא באמצע התמוז, גם לא בשום מקום במדבר, עם חולצה בחוץ או סנדלים בלי גרביים].

***

לתלמיד שבסעודת פורים או בהקפות שניות כל הזמן צילם וצילם… העיר בתמציתיות והחלטיות: עזוב. תניח את המצלמה בצד. תחיה! מי שלא חי את האירוע, מי שאינו חלק פעיל ושותף עם הציבור – לא יצליח להעביר את החוויות והתחושות לילדיו, וזה הרי העיקר.

***

כל שנה, בשנייה האחרונה לפני נעילה, היה מסמן לי באצבע צרידה להזכיר לר' יעקב את הניגון המיוחד של נעילה… [מסורת וולוז'ין וסלבודקה, זה העיקר].

***

אכן, הוא חישב חשבונות (חשבוינעאס) רבים…

אבל כולם כולם כולם לשם שמים, כדי שפלוני לא יפגע, כדי שאלמוני לא יקפיד, כדי שההוא ילמד ויבין, כדי שזה יפנים ורעהו ישים אל ליבו..

***

בסעודת פורים אחת, ניגש הרב לאחד השיכורים, שלא היה מבכירי הישיבה ומעוליה… ונשק על מצחו בחום…

העזתי ושאלתיו למחרת: "מה ראה הרב על ככה?"

והוא השיבני: "תזכור היטב מה שאני אומר לך. הנשיקה הזו תשאיר אותו דתי".

וכך הווא…

***

בכל חופה מצא הרב משהו טוב, אמיתי, משמעותי, לומר בשבח החתן, אפילו אם היה חתן פשוט (כמוני)… תמיד הוא נתן הרגשה לחתן ולכל העולם שהנקודה הזו של החתן שינתה את העולם כולו… ו"איך זה שלא שמתי לב אליה"?!

הוא הביט בי, ושתק / הרב ד"ר בני פרל

הבדידות טובה לי

הרי היא כל כך משחררת.

אבל בעיקולי כביש מספר אחד, כשהמרצתי את היונדאי שחתרה ברוח ובברד אל בית העלמין סנהדריה, הבדידות העיקה.

הבדידות

בדרך ללוויה של הרב הדרי.

***

ימי חמישי של כיתה י"ב היו אצלי סיכון גדול. בשעה ארבע נהגתי לברוח מהישיבה אל השדות, ומשם לכביש מספר אחד לתפוס טרמפ לירושלים ולהגיע לשיחה של הרב הדרי בשש וחצי.

לאחר השיחה הייתי נשאר ללמוד בבית המדרש ובלילה הלכתי לביתו של הרב נבנצל שם לימד הרב הלכות כלי המקדש ברמב"ם.

השיעור הסתיים בשעה 12. את הלילה הייתי מעביר בחדרו של יאיר עמנואל ובבוקר בשש וחצי, הזדרזנו לשיעור במדרש של הרב הדרי.

כך נדבקתי לישיבת הכותל.

***

פעם תפס אותי המדריך בישיבה התיכונית ואיימו עלי בסילוק. כמובן שהמשכתי. אבל פעם אחת, לאחר השיעור במדרש תהה הרב הדרי עלי והתברר לו שדרכי לברוח. הוא נזף בי והורה לי לא לעשות כן. בשבוע הבא שוב הגעתי לשיעור שלו. הוא הביט בי ושתק.

***

בבחינות לישיבה היו באותה שנה הרבה מאוד תלמידים ולכן לא קיבלתי תשובה חיובית. יאיר עמנואל ניגש לרב הדרי ואמר לו: זה בני שאמרת לו לא להגיע לשיעור שלך והוא בכל זאת מגיע. ומייד התקבלתי.

***

אבל בשנה הראשונה שלי בישיבת הכותל, הרב שג"ר היה ראש הישיבה ודבקתי בו עד כלות. כאשר חזר הרב הדרי, שבתי לדבוק בשיעוריו והמשכתי ללמוד אצל הרב שג"ר בשיעור המחתרתי משהו, בדירת אחד האברכים ברובע.

הרב הדרי לא דיבר באותה שפה של הרב שג"ר. משל נאה לכך היא כבשה שהרה ונושאת בקרבה טלה וממתינה ללידה והנה, סוף כל סוף… נולד לה…. שחף. והיא מביטה בו בפליאה, והוא עף וחג ומצייר ציור חדש בשחקים.

***

באחת משיחותי הארוכות עם הרב הדרי הוא שאל אותי על הרב שג"ר: מה הוא בדיוק רוצה? תהה הרב.

ועניתי תשובות מבולבלות, והצעתי לו לברר אצל דובי או חיים. אין לדעת אם עשה כן, אך התמיהה לא סרה ממנו.

***

עברו עלי גם ימים קשים בתקופה שלמדתי בישיבה. שאלות די מורכבות שלא תמיד היו קשורות לישיבה, והרב לא המתין עד שאפנה אליו, הביא אותי לביתו וישב עוד ועוד עד שנחה דעתו יותר משנחה דעתי.

***

הרב הדרי הכניס לעולמי גיבורים חדשים. השפת אמת, הרב קוק (בפרשנות המיוחדת שלו) הרב הוטנר וכמובן יותר מכולם, רבי צדוק הכהן מלובלין על מהלכיו המופלאים.

גיבורי שנות הנעורים שלי, הרבי מקוצק, ליבוביץ, ניטשה, כולם נראו חיוורים אל מול הסערה של גיבורי הרב הדרי.

וכשנכנס פעם לחדרי זעם על כך שכתבי ליבוביץ ובשביס זינגר היו על השולחן, עד שנפתלי אמר לו: אבל זה של בני פרל. והוא אמר: אהה, ויצא.

***

בפורים של אותה שנה ישבנו בביתו והתבסמנו באלכוהול זול. התחלתי לחפש במדפים הגבוהים של ספרייתו את הספרים הפחות תורניים. מרחוק הוא הבחין בעניין שלי בספרייה ומבעד לאידי האלכוהול צעק: "תגידו לבני פרל שאת הספרים שהוא מחפש אני מחביא טוב יותר". ובכך הודה שגם לו היו ספרים שאינם מקובלים בעולם הישיבות.

***

אחר כך הוא מינה אותי לאחראי על אוצר הספרים של הישיבה. יתכן שעשה כך משום שזיהה את כישורי הניהול שלי, כך טענו כולם, אך הייתי מעדיף לתלות זאת במעשה שבמשתה שהיה בביתו בפורים.

****

ביום שבו השתחררתי מהצבא, לאחר השירות הרע של מלחמת לבנון, הכנתי את התיק הקטן. למחרת התיישבתי ללמוד בישיבה. ואז הגיע הרב הדרי ואמר: רק אתמול השתחררת, לך הביתה ותנוח שלשה ימים. יצאתי מבית המדרש ולאחר חצי שעה חזרתי, התיישבתי והמשכתי ללמוד. הוא הביט בי, שתק והמשיך ללכת.

***

בשיעור ה' ביקש ממני ללמוד לבחינות הסמיכה לרבנות בכולל של הרב כץ. לאחר חודשיים אמרתי לו שקשה לי עם הרב כץ שמלמד שעתיים איזה קטע ממשנה ברורה בהלכות שכירות בשבת. תמשיך ללמוד אמר, ובפעם הזו שמעתי לו.

***

היום בכביש אחד חשתי שהבדידות אינה משחררת, היא מעיקה.

על מה אנחנו מצטערים כשאדם גדול נלקח מאיתנו?

על כך שלא למדנו לשאוב ממנו מספיק

על כך שלא שמרנו איתו על קשר כפי שראוי

על אבדן של חכמה ודעת

על רגעים גרועים ועל טובים שהיו יכולים להיות רבים יותר

על שאלות שלא נשאלו

על כך שהעדפנו בדידות משוחררת

ונשארנו עם מועקה

וגעגועים.

'עכשיו אני יודע שאתה מתאים לישיבת הכותל' / הרב ראובן קולומבו, רומא

כשהגעתי לישיבה מאיטליה בשנת 1980 הרב הדרי זצ״ל לא היה.  הייתה שנת שבתון בשבילו. למדתי ולא הכרתי אז את הרב. בשנת 1981, חזרתי לישיבה מאיטליה ודברתי בפעם הראשונה עם הרב. ״מי אמר שאתה יכול להמשיך ללמוד כאן?״ – אמר לי. ״מי בכלל מכיר אותך? כשהגעת לא הייתי ואינני יודע עם אתה בכלל מתאים לישיבת הכותל. היכנס לשיעור שלי ואחר כך נדבר״. נכנסתי בדיכאון לשיעור תנ״ך של הרב. במשך השיעור שאלתי שאלה, ולפני כולם הרב אמר לי: ״לא אענה לך. זאת לא שאלה לבחור ישיבה. שאלות כאלה תישאל באוניברסיטה״. באמת, באותה תקופה הייתי גם תלמיד באוניברסיטה בוונציה. אכן, החלטתי לעזות את ישיבת הכותל וללמוד במקום אחר.

אחרי השיעור הלכתי למשרדו של הרב ואמרתי לו: ״הרב אני יוצא מהישיבה ואחזור הביתה. אבל אני רוצה רק דבר אחד, לשמוע תשובה לשאלתי ששאלתי בשיעור״. הרב הדרי קם, חיבק אותי, הוציא ספר מהארון וענה לשאלתי. בסוף אמר: ״עכשיו אני יודע שאתה מתאים לישיבת הכותל. לו לא היית חוזר אלי עם בקשתך לשמוע תשובה לשאלתך ששאלת בשיעור ושלא עניתי לה, אני בעצמי הייתי מוציא אותך מהישיבה. יש לך אופי של בחור ישיבה. אתה תישאר אתנו״. זאת דוגמה איך 5 דקות של קירבה לרב אמיתי יכולות לשנות חיים שלמים.

עם גופי הייתי בישיבת הכותל ד׳ שנים. עם מוחי ועם לבי אני בישיבת הכותל וקרוב לרב הדרי כמעט 40 שנה. ושם אהיה כל החיים.

לימד אותנו מידות / יהודה שטרנליכט

מורנו ורבינו ראש הישיבה זצ״ל, מעבר לכך שחינך אותנו להרבות תורה, לימוד, מוסר והתמדה לימד אותנו מידות ובמיוחד דרך ארץ קדמה לתורה. כמה דוגמאות מהעבר הרחוק והקרוב.

בפורים ה׳תשל״ג, עת היותי בשיעור א׳, לפני שהחלה סעודת פורים, עמדתי מחוץ לחדר האוכל ברחבה הצרה של בתי מחסה יחד עם עוד חבר מהשיעור שלי ועם שתי חברותינו, שלימים נהיו נשותינו. נפרדנו מהן, כי נכנסנו לסעודה והן החלו ללכת. הרב זצ״ל קרא לי, ואמר לי: "אני יודע מי אלו לכם, ונראה לי שהן לא שמחות מכך שצריכות להיפרד מכם, אז קרא להן, ושייכנסו לסעודה ושתשבנה ליד נשות האברכים". הייתי בשוק מוחלט, אך עשיתי (לשמחתי) כמצוותו. היה אדם ומחנך נפלא עם חזון וראייה ארוכת טווח.

בשלהי מלחמת יום הכיפורים עשינו הסבה זריזה לשריון בצומת טסה שבסיני. ערב אחד כשחזרנו מהאימון עם הטנק, פנה אלינו אחד המפקדים ואמר לנו שהיה פה אורח עם חליפה ומגבעת שבא לבקרנו, ואנו יצאנו לשטח כשהאורח הגיע. האורח רץ בדיונות הטובעניות של סיני אחר הטנקים בתקווה שמא ייעצרו ויוכל לבקרנו. משלא עלה הדבר בידו, חזר האורח כלעומת שבא והתיישב על ארגז תחמושת עם ספר בידו בכדי להמתין לשובנו. משבוששנו לשוב, שב האורח על עקביו ועזב את המקום. לא ידענו מי הוא האורח הנ״ל, אולם לאחר כמה ימים כשקבלתי גלויה (החתומה ״הדרי״), שבה מגולל בפנינו מורינו ראש הישיבה זצ״ל את מעשיו באותו יום ואת אכזבתו הכבירה על כך שלא עלה בידו לפוגשנו (היינו בס״ה 2 מתלמידיו שהוא טרח כה רבות לראותנו), הבנו מי הוא האורח החשוב שהפסדנו את בקורו.

הרב גם לפעמים תיפקד כאם בית בכך שדאג לכל צרכיהם של התלמידים. בעת היותי בשיעור א׳ חליתי בדלקת גרון קשה ונפלתי למשכב. לפתע מופיע הרב בפנימייה בה שהיתי, הקרויה ״ברדקי״, וראה אותי מכורבל במיטה ולידי תנור נפט מקרטע המנסה להפיג מעט את הקור שבין הכתלים העבים שבחדר. מיד הרב ציווה לסגור התנור כי זו סכנת נפשות, והורה לי מיידית לעבור לפנימייה ״המפוארת״ שהייתה נחלתם של המבוגרים בישיבה, הלוא היא פנימיית ״החנויות״ שבבתי מחסה. לא עניין אותו ההיררכיה שבפנימיות אלא בריאותו של התלמיד.

לאחרונה כשמורנו ראש הישיבה זצ״ל שהה ממושכות בבית חולים הדסה עין כרם, ביקרתיו ביחד עם המרא דאתרא שלנו שגם תלמיד הישיבה – הרב יעקב ורהפטיג שליט״א שיבדלחט״א. אשתי, שהייתה גם תלמידתו במכללת ירושלים, שהתה באותה עת בבית החולים, וכששמע זאת הרב מייד אמר שיכולה לבוא ולבקרו עמנו. כשהיא עלתה ונכנסה לחדר הרב הזדקף, כפי שעשה גם לנו בכל פעם שנכנסו לחדרו, ושוחח עמנו על החופה שלנו שזכינו שאותה הרב ערך. לאחר מכן הפליג בדברי תורה, מדרשים ואמרות שנונות ממיטב יצירותיו.

'רב שהוא גם בן אדם' / יעקב שליסלברג

אחרי שאבי נפטר, בכל פעם שהיינו נפגשים הרב היה שואל: 'מה שלום אמא?'. בחתונה של המשפחה שהתקיימה כמה שנים אחרי שסיימתי ללמוד בישיבה, גם הרב היה. עמדתי עם אח שלי ושוחחנו, לפתע ניגש אל אחי רב שלימד אותו כשהוא היה בהסדר ושאל אותו איפה הוא היום, ואם הוא קובע עתים לתורה, נתן לו קצת מוסר והלך. רגע אחרי זה מגיע הרב הדרי ושואל מה שלום אמא, ואח"כ מה שלום האשה והילדים, והלך. אח שלי אמר לי 'אני מקנא בך שהרב שלך גם בן אדם!!!'.

'תן לי בחזרה את הסלים' / יעקב שליסלברג

יום אחד פגשתי את הרב בחניה שברובע, שב מקניות הביתה ובידו סלים. 'אפשר לעזור?' שאלתי. הרב בשמחה נתן לי את הסלים וכך הלכנו ושוחחנו. פתאום הרב אומר לי: 'תן לי בחזרה את הסלים'. שאלתי לפשר השינוי הפתאומי. הרב ענה: 'קודם הלכנו במקום שהתלמידים עוברים ויש עניין חינוכי בזה שיראו שצריך לעזור לרב. עכשיו אנחנו עוברים במקום שלא רואים ואתה כהן – ואסור להשתמש בכהן!'.

'אתם בוני הישיבה' / אלחנן שמידע

כשהתחלנו לבנות את בנין הישיבה עמדנו בהפסקת הצהריים והסתכלנו על הטרקטורים שעבדו עמוק בחפירת היסודות, עבר לידינו הרב הדרי ואמר עם החיוך והחן שלו: "אתם בוני הישיבה".

חינוך עם סיפור / תלמיד

זכורני מספר סיפורים קצרים:

מקומי בבית המדרש היה סמוך למקומו של הרב. פעם אחת לאחר התפילה פנה אלי הרב בחיוך, וסיפר לי: "לפני קום המדינה, כשז'בויטינסקי כיהן כראש עיר, אסרו אותו הבריטים בתואנה כלשהיא. אל תאו נכנס לבקר קצין בריטי, כאשר ידיו בכיסיו. ז'בוטינסקי סטר על פניו, ואמר לקצין המופתע- "אתה לא תעמוד ליד ראש עיר יהודי בארץ ישראל עם ידיים בכיסים!" וכך סיים הרב את הסיפור- "כנראה שלא שמת לב, אך בזמן התפילה הכנסת את ידיך לכיסים".

מאז ועד היום בכל פעם שידי נשלחות אל הכיס בזמן התפילה, הנני נזכר במשפט זה כאילו הרב עומד לידי ברגע זה ממש.

לדעת להוכיח / תלמיד

פעם בחול המועד, כשכולם בחופשת בין הזמנים, יצא לי להגיע לרובע ונכנסתי לישיבה. בדיוק כשנכנסתי הרב הדרי הגיע לדלת כדי לצאת. הוא הצביע על הבגדים שלי שהיו בגדי חול רגילים, ואמר "חול המועד זה אומר שלמטה חול, אבל למעלה מועד", ואז חייך והלך. מאז כשהייתי שומע שהיום אין כאלה שיודעים להוכיח, נזכרתי במקרה ההוא, וחשבתי שדווקא יש.

עבורי היה הרב הדרי אדם יחיד ומיוחד / תלמידה

ודאי שמעתם אלפי סיפורים דומים לזה שאני מבקשת לספר, של אנשים שזכו לקבל מהרב הדרי זצ"ל התייחסות אישית. תמיד במאור פנים ובחיוך, כשבזכרונו המופלא הוא שואל לשלומם ולשלום משפחתם ומתעדכן במהלך חייהם. אני מבקשת לספר סיפור כזה מנקודת הראות שלי, כאחת מהאלפים – כי ההשפעה של הרב הדרי זצ"ל  הייתה משמעותית מאד עבורי, ממש ניתבה את מסלול חיי.

את הרב הדרי פגשתי לראשונה במכללה. הגעתי למכללה היישר מהשירות הצבאי. בתקופת השירות כמורה חיילת גיליתי עד כמה חסר לי ידע אמוני-תורני, ופניתי לחפש היכן ללמוד. לא היו אז מדרשות לבנות, וכך הגעתי למכללה ולהפתעתי התקבלתי. בניתי לי תוכנית לימודים נטולת פדגוגיה, שכולה דחוסה בשיעורים מכל מה שיכולתי כדי להרוות את הצמא הגדול. אחד מהשיעורים היה שיעור בתנ"ך (ירמיהו, זוכרת עד היום) עם הרב הדרי.

כעבור שבועות ספורים קלטתי את ההיקף העצום שחסר לי מול הידע של הבנות האחרות, והייתי על סף יאוש. כמעט ויתרתי על הנסיון ללמוד ולהתקרב. הרב הדרי קלט את חוסר האונים שלי, וברגישותו עזר לי לתכנן איך לסגור לאט לאט את הפער. אם תעברי כל ערב על חמישה פרקים בתנ"ך, רק בקיאות – כך אמר לי, תוכלי לעבור בתוך שנה על כל התנ"ך. ובכל ערב כשישבתי בספריה ללמוד, היה הרב ניגש אלי ומכוון אותי למקורות נוספים, משיקים לנושא שאותו למדתי באותו רגע. תמיד הוסיף לי הפניות והדרכות, שהובילו אותי לצעד הבא. לאט לאט התחלתי למצוא את מקומי… ואז הגיעה תקרית לא מתוכננת.

הרב הדרי לימד בימי שלישי בערב שיעור בתהילים (מזמורי שבת בבוקר) שהיה מיועד לבנות שנה ב' ומעלה, ואני שחיפשתי עוד ועוד מהאור המיוחד שהרב האיר לי בשיעוריו, נכנסתי גם לשיעור הזה (שלא היה מיועד לי), כשומעת חופשית. כאשר נודע להנהלת המכללה על כך ניתנה לרב הוראה חד משמעית, לא לאפשר לי להשתתף בשיעורים אלה. הרב הסביר לי את המצב ואני סירבתי לקבל את הגזירה – עברתי לשבת במסדרון… הגעתי לאחר שהשיעור התחיל והאזנתי מבחוץ. מרגע שהרב ראה אותי, הוא הקפיד לפתוח את הדלת לרווחה, לשלוח שאלות לאוויר ולהאזין שמא יש מהמסדרון הערות. לאחר כמה חודשים כאלה בוטל האיסור ויכולתי לחזור וללמוד מתורתו של הרב ככל התלמידות.

באותה תקופה נודע לי שמדי יום חמישי בערב, הרב הדרי מלמד שיעור כללי בישיבה שעוסק בדמויותיהם של התנאים. ביקשתי ממנו רשות והוא הסכים שאקשיב גם לשיעורים האלה – רק חשוב היה לו לשמור על הכללים: באותו זמן  הייתה הישיבה במבנה הישן, ומשרדו של הרב היה גם עזרת נשים קטנה. הרב ביקש שאגיע בדיוק לתחילת השיעור ואכנס מיד למשרדו, כדי לא להסתובב ליד הבחורים, וכך היה. רגע לאחר מכן היה הרב ממהר, ערימת ספרים בידיו, למסור את השיעור, ותמיד היה מקפיד להשאיר גם לנשים הספורות שהורשו להגיע לשיעור את דפי המקורות. תמיד היה מוסיף גם משפט או שניים בדרכו, ותמיד היו דבריו אלה משמעותיים עבורי, כעין גשר בין מה שכבר למדתי ובין מה שרציתי להתקדם וללמוד בהמשך.

כשהכרתי את בעלי התייעצתי עם הרב, שהופתע לשמוע את שמו – מתברר כי בעלי, בן קבוצת יבנה, היה מוכר לרב מימיו בישיבת כרם ביבנה. כשנקבע תאריך נישואינו לח' באלול – סיפר לנו הרב על "הבית השרוף", ואיך כל בית חדש בישראל מקומם עוד חורבה מחורבות ירושלים.

שמרנו על קשר עם הרב לאורך השנים, גם לאחר שעברנו לגור בצפון הרחוק, ובכל ביקור זכינו תמיד לאותה הארת פנים, התעניינות אכפתית ומשהו שהתחדש, לפעמים הייתה זו חוברת חדשה, לפעמים חידוש בע"פ, תמיד יצאנו בלב מלא שמחה מכל ביקור שכזה. כשילדינו בגרו ונישאו, הקפדנו להביא לרב הזמנה ולהתברך במילותיו הלבביות. לפני כשנה, כשהגענו לבשר על חתונתו של בן נוסף, הרב בדיוק אושפז ויצאנו מהישיבה בדאגה ובתפילה לרפואתו. כמה שבועות לאחר מכן ילדה כלתי בהדסה, ונסענו לבקר את היולדת והתינוק. לאחר נסיעה ארוכה מקרית שמונה לירושלים, ביציאה מהמעלית ציפתה לנו הפתעה: ראינו מולנו את הרב, עם כמה מתלמידיו. התרגשתי מאד מהמפגש, איחלנו לרב רפואה שלמה, ושמחנו לראות אותו חוזר אט אט ללמד – תחילה בבית החולים ואח"כ בישיבה.

את ההזמנה לחתונה הקרובה תכננתי להביא לרב כמו תמיד, בשבוע הבא. לצערי איחרנו את המועד, וביום רביעי הגענו להיפרד מהרב וללוותו למנוחת עולמים.

בתוך הכאב הגדול יש בי גם הכרת תודה, הכרת הטוב – כפי שהרב הדרי הקפיד ללמד לאורך כל השנים. תודה על הזכות להכיר אדם גדול כמוהו, תודה על הזכות לקבל לאורך עשרות שנים הדרכה אישית בכל עת, בכל נושא. תמיד ידעתי שאוכל לפנות לרב בכל שאלה, והביטחון הזה ליווה אותי לאורך השנים.

למרות שיש עוד אלפי אנשים שיספרו סיפור דומה, עבורי היה הרב הדרי אדם יחיד ומיוחד שליווה את דרכי לאורך כל השנים. זכיתי ללמוד ממנו לא רק תורה ואמונה ומחשבה, אלא גם הליכות חיים – תשומת הלב לפרטים הקטנים שיוצרים את התמונה הגדולה. ההקפדה על בין אדם לחברו.

האכפתיות, ההתייחסות האישית, ההדרכה המדויקת בכל שלב משלבי החיים –בזכותם נבנה עוד בית של תורה בישראל.

בלעדיו זה פשוט לא היה נראה כך…

שונות

ליל הסדר עם הרב הדרי זצ"ל / אלכס אדלר

לקראת חורף התשל"ה, כשנה אחרי מלחמת יום כיפור, ירדנו לסיני על מנת להתאמן. שריונאים צעירים היינו, שבזמן המלחמה ובחודשים שאחריה, ישבו ולמדו בישיבות. עתה, הגיע תורנו להתאמן ולהגן על גבולה הדרומי של ישראל. פוזרנו בגדודים, בצידו המערבי של מדבר סיני, לאורכו של קו הגבול שהפריד ביננו לבין המצרים. בגדוד בו צוותתי, ישבו שתי פלוגות מבני ישיבות ההסדר.

שנה אחרי המלחמה,  הייתה המדינה נתונה בעיצומו של תהליך שיקום, שנועד להחזיר את המערכות שנפגעו, למסלולן התקין. הצבא השקיע משאבים רבים בחיל שריון, שספג מכה קשה במלחמה. האימונים אותם עברנו, היו אינטנסיבים. הם כללו גם אימונים ברמות הגדוד והחטיבה.

בשבת בה ברכנו את חודש ניסן, הפנמנו שהאביב בפתח. וכדברי השיר, כשהאביב מגיע – פסח בא. למעשה, ציפה כל אחד מאיתנו שיהיה בחלקו להסב סביב שולחן ליל הסדר בביתו, יחד עם בני משפחתו. אולם, כבר אז נראתה ציפייה זאת כלא מציאותית. מה גם שבעקבות מלחמת יום כיפור, לא ניתנו חופשות לקראת החגים, זאת כדי למנוע מצב בו ינסה האויב להפתיע אותנו שוב, כפי שעשה ביום כיפור של המלחמה. כך שהיה די ברור שאת ליל הסדר נציין השנה קרוב יותר למצרים, המקום ממנו נגאלו אבותינו.

ימים ספורים לפני חג הפסח, נתבשרנו שעתידים הרב הדרי זצ"ל ובני משפחתו יבל"ט להתארח בחג, בגדוד בו שרתנו. דבר בואו של הרב שימח אותנו מאוד והביא להתרוממות רוח.

ערב החג בשעות הצהרים, הגיעו הרב ובני משפחתו לגדוד. הרב שהיה לבוש בגדי חג, נראה חולף על פני ג'יפים, טנקים ונגמ"שים, כשברקע נוף מדברי. היה זה מראה מאוד לא שגרתי. משהגיע הרב לגדוד, נגשו תלמידיו ומכריו להקדימו בשלום.

יחד אתנו, שירת בחור ירושלמי בשם נחום פניגשטיין ז"ל. בימים שקדמו לחג, התלבט נחום אם לאכול את האוכל המבושל שיוגש בגדוד בימי הפסח, שכן ביקש הוא להחמיר על עצמו בכל הקשור לכשרות בפסח. בעוד היום גדול, ניגש נחום לרב הדרי על מנת לשתפו בהתלבטויותיו. הרב הקשיב לדבריו של נחום, אך בסופם הבהיר לו שעליו לאכול את האוכל שיוגש בגדוד במשך ימי הפסח. כדי לשכנע אותו, ביקש הרב מרעיתו הרבנית, שתסייר במטבח הגדוד ותמסור את התרשמותה. וכך היה. בסופו של דבר, נחום אכל את האוכל שהוכן בגדוד בפסח.

כשמונה חודשים לאחר מיכן, נפל נחום ברמת הגולן, יחד עם שנים מחבריו. הרב הדרי שהלך לנחם את בני משפחת פניגשטיין בביתם בשכונת גאולה, סיפר על השיחה שהתנהלה בינו לבין נחום שעות ספורות לפני כניסת חג הפסח. במשך שנים היה אביו המנוח של נחום, מזכיר את הדברים החמים שסיפר לו הרב אודות בנו האהוב.

עם כניסת החג, התכנסנו בבית הכנסת של הגדוד לתפילת ערבית 'ברוב עם'. אחרי תפילה חגיגית, נגשנו לעריכת הסדר. מכיוון שצר היה חדר האוכל מלהכיל את כל חיילי הגדוד, הרי שהחיילים התחלקו לשתי קבוצות, כשהרב הדרי עורך את הסדר לאחת משתי פלוגות ההסדר יחד עם פלוגת המפקדה…

הרב כיבד את המשתתפים בקריאת ההגדה בזה אחר זה, תוך שהוא מאיר את המעמד בהערות וברעיונות קצרים. כל הנוכחים, כולל החיילים הפחות מסורתיים, חשו באווירה מיוחדת ששררה בחדר האוכל. מעט אחרי ארבעת הקושיות, הבחין הרב הדרי שחיילי פלוגת המפקדה מאבדים אט אט את סבלנותם, שכן רעבים הם. הרב קם ממקומו והכריז: 'יש בינינו כאלה שזריזים במצוות הלילה ומבקשים לקיים אותן מוקדם ככל האפשר. אנחנו לא נעכב זאת בעדם. כך, יתאפשר לנו להודות ולהלל לד' יתב' אחרי שולחן עורך, כדבעי'.

אחרי הסעודה, משהתרוקן חדר האוכל מסועדיו ולא נשארו בו כי אם הרב, בני משפחתו וחיילי הישיבות, הפך המקום ממקום של שולחן עורך למקום של הלל ונרצה. כאילו נעקר חדר האוכל מלב המדבר והועתק אל פני העזרה, שעה שעדת ישראל עסוקה בפסחיה. את ההלל הגדול קראנו באותו לילה בשירה, בזמרה ובשמחה גדולה.

כשנסתיים הסדר, הזמין אותנו הרב הדרי להצטרף אליו ולספר ביציאת מצרים עד זמן קריאת שמע של שחרית, כפי שנהגו התנאים המסובין בבני ברק. אולם, מעט אחרי השעה אחת, כשהחלו סימני עייפות להופיע, והחשש ש'תחטפנו שינה'^[3] נהיה קרוב ומוחשי יותר, חלק זה של הלילה נסתיים אף הוא.

יום המחרת היה לא פחות מרומם. אווירת החג ליוותה אותנו לאורך כל היום בתפילה ובסעודות. בשעות אחר הצהרים, העביר הרב הדרי שיעור על אליהו הנביא. השיעור היה בנוי על המאמר 'פתחיו של אליהו' שנכתב על ידי הרב עצמו, וחולק בין המשתתפים. ישבנו בסמוך לבית הכנסת, מקשיבים בעניין לרב ששרטט קווים לדמותו של אליהו. בין היתר, הזכיר שחז"ל מיחסים לאליהו את היכולת לפתור בעיות ודילמות שנשארו פתוחות, כדבריהם 'תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות', בשל קריאתו של אליהו אל העם 'עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים'.^[4]

בצאת החג, הוסעו הרב ובני משפחתו לשדה התעופה ברפידים, משם חזרו לארץ. עם צאתה של משפחת הדרי מהגדוד, הוכרזה על כוננות גבוהה שנמשכה בכל ימי הפסח…

בחודש ניסן התשל"ו, כשנה לאחר מכן, מצאנו את עצמנו שוב משרתים בגדוד שריון בסיני. היה די ברור שליל הסדר הקרב, לא יהיה דומה לזה שחווינו בשנה הקודמת עם הרב הדרי. אולם מספר ימים לפני החג, נתבשרנו שהרב הדרי ובני משפחתו עתידים להתארח בגדוד, בחג. הופתענו מאוד שכן זאת לא  הייתה הפעם הראשונה שהרב הדרי ומשפחתו באים לחוג את חג הפסח אתנו בסיני. שמחנו מאוד שגם השנה יהיה בחלקנו לשמוח בחג במחיצתה של משפחת הרב הדרי.

שנתיים וחצי אחרי המלחמה, היו מרבית הגדודים בסיני ממוקמים במקומם הקבוע, עד לפינוים בשנת התש"ם בעקבות הסכם השלום עם מצרים. הבסיסים היו מרווחים יותר ממה שהכרנו בשנה שלפני כן. בחדר האוכל הגדודי, יכלו כל חיילי הגדוד לסעוד ביחד. כך שהשנה ניהל הרב הדרי את הסדר לגדוד כולו. הפיקוד הבכיר של הגדוד ישב סביב שולחן הכבוד יחד עם הרב ובני משפחתו. גם הרב של גייסות השריון השתתף בסדר אתנו. מפקד הגדוד שהתיידד עם הרב הדרי, הרגיש קרוב אליו. בחדשים בהם שירתנו בגדוד, היה 'מאיים' עלינו שבמידה והבצועים שלנו כשריונאים, לא יהיו מספקים, יפנה הוא לרב הדרי בבקשה שייתן לנו שעתיים תפילה באמצע הלילה כשנחזור לישיבה…

לאור הנסיון של השנה הקודמת, נזהר הרב הדרי שלא להאריך בהגדה במקום בו רוב החיילים אינם מוכנים לכך. כך שלשולחן עורך הגענו יחסית מוקדם. אולם עם סיומה של הסעודה, כשנשארו בחדר האוכל הרב הדרי, בני משפחתו וחיילי הישיבות, נקרא ההלל הגדול בשירה, בזמרה ובשמחה גדולה, כפי שהיה בשנה הקודמת. אחרי הסדר, ביקש הרב הדרי לקרוא את מגילת שיר השירים. כך נסתיים ליל השמורים בסמוך לשעה אחת.

למחרת, נתן הרב הדרי שיעור על המגילה שמזוהה כל כך עם חג האביב. השיעור היה בנוי על מאמר 'שיר השירים' שנכתב על ידי הרב עצמו. בין היתר, דן הרב אם הנמשל למשל המרכזי שבמגילה, מופיע אף הוא במגילה או שהוא נעדר ממנה.

במסגרת שרותינו הצבאי, השתתפנו בשני סדרי ליל פסח. את שניהם ערך הרב הדרי כשהוא מלווה בבני משפחתו. זכינו בעצם למה שמעטים זוכים לו, שכן בעוד ואדם יכול לראות את רבו בבית המדרש בשעה שהוא מתפלל למשל, הרי שמעטים, אם בכלל, זוכים לראותו מסב סביב שולחן ליל הסדר בפסח (מה גם שזאת תקופת 'בין הזמנים'). אנחנו זכינו לראות זאת במו עינינו. על כן אנו מוקירים טובה לרב הדרי ולבני משפחתו. מזה למעלה מארבעים שנה, אין שנה שבשלב זה או אחר של ליל הסדר, אינני נזכר בעוצמות ובתחושת הרוממות שליוו אותנו שם בסיני, עם הרב הדרי ומשפחתו.

יחד עם הרב הדרי, השתתפו כאמור הרבנית הדרי ובנותיהם, תוך שהן תומכות ומסייעות בידיו של הרב. הן תמכו בו בסדר עצמו ובשעה שהעביר לנו שיעור. ניכר היה שהוא שואב כוחות ועידוד רב מתמיכתן, דבר שאפשר לו להיות במיטבו כל החג. תבאנה כולן על הברכה ויוסיף זכרו הטוב של הרב הדרי זצ"ל, להאיר את דרכם של בני משפחתו, תלמידיו ומוקיריו.

תפילות עם סבתא בישיבת הכותל / אביגיל אילן

הרב הדרי נפטר בי' באייר תשע"ח. התבוננתי ברב הדרי שנים רבות. כשהגענו לרובע היהודי הייתי בת שבע.

גרנו באותו רחוב, משגב לדך, בקצהו האחד שכנה ישיבת הכותל, בקצהו האחר ביתו של הרב, ובתווך ביתי שלי.

הרב הדרי עורר אצלי יראה. כשפסענו זה מול זו כבשתי את עיני באבני הרחוב המחוספסות. הרב גבוה בעל זקן מרובע, מגבעת של חול, ומגבעת של קודש גבוהה ממנה.

שנים רבות של ילדות, של משלוחי מנות שהיינו מביאות אליו, אחותי הצעירה ואני. של התבוננות בבחורים הרוקדים אל הכותל שורות שורות בלילות שבת, והרב בשורה הראשונה. של תפילות ארוכות ונפלאות בישיבה יחד עם סבתא.

זו הייתה התפילה של סבתא. אבא שלנו התפלל בבית הכנסת 'אליהו הנביא', וסבתא בחרה בתפילה של הישיבה, אני ואחותי הגדולה בעקבותיה. זו הייתה תפילה ארוכה, וניגונים עתיקים החודרים אל נשמותינו. סבתא ישבה בשורה הראשונה והגיעה לתפילות כל שבת בשבע בבוקר. אני הצטרפתי אליה רק ב'ימים נוראים'. סבתא ישבה בשורה של הרבניות: הרבנית שפרה נבנצאל זצ"ל והרבנית הדרי שתבדל לחיים ארוכים. אני ישבתי מאחוריה בשורה הרביעית, התענגנו שתינו. וכשחזרנו הביתה היינו שרות יחד: "הללו אל בקדשו הללו ברקיע עוזו….כל הנשמה תהלל יה". הזמן נדמה אינסופי. הרגשנו שלעולם נשב ונתפלל זו מאחורי זו.

כשיצאנו מהתפילה, הרב הדרי פגש את סבתא וברך אותה והיא ברכה אותו. הפגישות שלהם היו בשבילה מלאות משמעות והעניקו לה כוח. 'הרב הדרי' היא אמרה, 'הרב הדרי', ולא יספה. צמד המילים הזה אמר הכול.

סבתא, יפה אילן, האריכה ימים והגיעה לגיל 97. אני נהניתי משמה הטוב של סבתא, וגם משמו הטוב של אבא שלי, ישעיהו, כשמו של הרב. החיבור בין שני ה'ישעיהו' היה חיבור חזק, לא נאמרו בו הרבה מילים, הרב היה מביא לאבא כל פעם מאמר חדש שכתב.

קבלת השבת עם הרב הדרי / הרב עוזיאל אליהו

איזו סבלנות אין קץ הייתה להורים שלי ברחוב ירמיהו 2 כל ערב שבת.

ערב שבת קודש ואני כבן 17 ואחי הגדול כבן 24. את המקלחת עשיתי כבר ביום חמישי (אצלינו מתרחצים ביום חמישי בלילה לכבוד שבת..) ואחי הגדול הרב שלמה דוחק בי לצאת. השעה היא שעה וחצי לפני כניסת שבת. אז יצאנו לכותל. לא נסענו באוטובוס או במונית אלא הלכנו ברגל… למה? כי ככה הולכים הירושלמים לכותל!

הלכנו במורד רחוב בר אילן פנינו לשמואל הנביא והגענו לשער שכם משם דרך השוק הגענו לרחבת הכותל.

מיד התפללנו תפילת מנחה וקבלנו את המלכה באמירת לכה דודי בניגון הספרדי. התפללנו ערבית של שבת ועוד היום גדול… והשמש זוהרת דקות לפני השקיעה.

לאחר שסיימנו ערבית, הצטרפנו לשירה ולריקודים של תלמידי ישיבת הכותל שעלו מן הרחבה במדרגות המובילות אל הישיבה. הם קבלו את המלכה בכותל ועלו לשמוע שיחה מפי הרב הדרי. עלינו איתם.

גם המחשבות שלי עלו איתם ואז נדרתי בתוכי נדר שאני רוצה להיות כמותם. להיות שמח כמותם, ללמוד תורה כמותם, לשמוע שיחה מפי ראש הישיבה כמותם. להיות בן תורה כמותכם. אפשר לי לומר שזה הרגע בו החלטתי להיות בן תורה.

הגענו לישיבה הבחורים פצחו בניגון מיוחד. מיוחד במינו. נדמה לי שגם מלאכי מרום היו שם וגם הם שרו את הניגון המיוחד לפני השיחה של הרב הדרי. ואז נהיה שקט, ובקע קולו האדיר של הרב הדרי על ה"שפת אמת" על הפרשה. לא הבנתי כלום אבל הרגשתי שהוא מדבר דברי אמת. הרגע הקסום הזה של דברי אמת היה קצר, אבל היה בו מהודה של חכמי ירושלים שמדברים מהלב וחודרים אל הלב.

בזווית העין ראיתי אדם גבוה מאוד שישב מן הצד, מאזין לכל מילה ומחייך חיוך רחב, לא ידעתי מי הוא. אבל אח"כ אמרו לי, שהוא טייס מסוקים שחזר בתשובה. (לימים הוא נהיה לרב הצבאי הראשי ולראש מכינה).

השיחה הסתיימה החזן התחיל "ברכווווו…", ואחי ואני קמנו לצאת לדרכנו. יצאנו את הישיבה, עברנו בשוק העיר העתיקה והגענו לשער שכם, משם לשמואל הנביא, ואח"כ לרחוב בר אילן. והנה הגענו לירמיהו 2. ושם במרפסת של הסלון מחכים לקידוש. אבא הכ"מ, ואמא תבדל לחיים ארוכים, ואושרה הקטנה. על השולחן הייתה מונחת קערה גדולה בתוכה המון סבלנות. שעה וחצי עברה מאז שאבא חזר מבית הכנסת של הרב נעים.

תודה לך אבא הכ"מ, ותודה לך אמא תבדל לחיים ארוכים, ותודה לך הרב שלמה, ותודה לך אושרה, על שאפשרתם לי לקבל מההוד הקסום של הרב הדרי זצ"ל. את עומק מחשבותיו ניתן כיום לראות בספריו. מי ייתן תמורתו?

הרב פרץ בבכי / דוד אנגלהרט

כשבאתי לישיבה (תשס"ד), הייתי תלמיד מחוץ לארץ, "חוצניק", שנמשך לישיבה בעיקר בשל הרוח החדשה שהביא איתו הרב מרדכי אלון. את האופי והשיטה של הרב הדרי זצ"ל לא הכרתי, והיא לא זו שדברה אליי. ממילא מעבר ליראת כבוד ש הייתה לי עבור רב זקן הדור פנים, בעל אופיו המיוחד, לא הכרתי את הרב הדרי, ובכל אופן מפאת קטנותי כתלמיד חדש בישיבה, לא הייתי מסוגל להבין במי מדובר. אולם באותה שנה, למדתי טוב טוב להכיר אותו ברגע מכונן, וזכרון הדבר הזה נשאר איתי עד היום, ומובן שעשה בי רושם והשפיע על העבודת ה'.

היה זה בפורים דפרזים של אותה שנה. עמדנו בכל אותה שנה בפני איום הגירוש מגוש קטיף, ואני הרגשתי מאד מחובר למאבק. השתתפתי בהפגנות, קשרתי סרטים כתומים, כתבתי הביתה אודות העוול והעיוות, ולימים גם הצטרפתי לתלמידים אחרים שהקימו שלוחה של הישיבה ביישוב נצר חזני תובב"א. באותו פורים, מה רבה  הייתה שמחתי כאשר הישיבה נסעה לנווה דקלים על מנת לשמח ולחזק את התושבים. התחלנו את היום בישיבה עם תפילת שחרית, שמחה וריקודים, ואז המשכנו בסיבוב לבתים השונים.

באותו יום, מסיבה לא ידועה לי, לא התלווה אלינו ראש הישיבה הרב אלון, למרות שפעילות כזאת  הייתה מאד מתאימה לאופי שלו. אלא הרב הדרי היה זה שהוביל אותנו. מהרגע שירדנו מהאוטובוס, אני זוכר אותו עם מגפון, הולך לפני כולם בשירה של "עוצו עצה ותופר", שמחה נסוכה על פניו. הרב הזקן והשקט פתאום הופיע באופן משעשע ומפתיע.

כך הלכנו ורקדנו ושימחנו את התושבים.

בהגיענו לבית אחד – אם אני זוכר נכון זה היה ביתו של אחד מתלמידיו – האווירה השתנתה. הרב עמד באמצע הבית, השתיק את כולם, וביקש לקרוא פרק תהילים. חרף האווירה השמחה, חדורת האמונה והחיזוק, מתוך הפסוקים הרב פרץ בבכי, שחתך כסכין חד את הגיל, והפך אותו לרעדה.

זה הדהים אותי, המעבר החד הזה שצייר את הרגש הנורא שהיה בתוכו. הקשר העוצמתי כל כך שחווה לארץ, ולעם ישראל עד כדי התפרצות כזו.

לאורך השנים הבאות למדתי להכיר ולהעריך את הבכי של הרב, אם זה היה בראש השנה לפני תקיעות, או ביום כיפור בכניסת היום. לרב  הייתה חוויה אמיתית ועמוקה של הדברים, שלא מוצאים אצל כל אחד.

שיעור נוסף למדנו ממנו מתוך ריקודי פורים באחת השנים. תזמורתה של הישיבה ניגנה, וביקשה להקפיץ את התלמידים. אך לרב הדרי היה עדיין מוקדם מדי. הוא הרגיע את התלמידים, הפציר בנו להתחיל לאט, ולעורר נכון את השמחה והריקודים. נדמה שלא הצליח להעביר וליישם את המסר, אך כך למדנו שגם אצלו השמחה  הייתה אמיתית.

רום מעלתו תחסר לנו מאד, יהי זכרו ברוך.

'הרב דפק על השולחן ופרץ בקול בכי חנוק' / יונה בנימין בודו

ברצוני להזכיר מעשה, מעשה שהותיר בי רושם מאוד עמוק, ואני נזכר בו באופן תדירי. בבין הערבים של שמיני עצרת בשנת תשע"ה התכנסנו בבית רבינו להיפרד מקדושת חודש האיתנים, בליווי דברי תורה וניגונים, כדרכו בקודש. הימים הם תחילת שנת תשע"ה, בעוד שהצלקות ממבצע צוק איתן עוד היו טריים. בית הישיבה שכלה את ידידי ורעי לשיעור, אביתר תורג'מן הי"ד. תוך כדי שהרב מבשם את החדר בדברי תורתו, שאינני זוכר עתה את תוכנם, עבר לדרוש על נוסח תפילת הימים הנוראים. "ובכן תן כבוד ה' לעמך, תהילה ליראך, תקוה טובה לדורשך ופתחון פה למיחלים לך. שמחה לארצך וששון לעירך". כשהגיע הרב לתיבות "שמחה לארצך", דפק על השולחן, ופרץ בקול חנוק בבכי, ודרש שגם בבית שאן תהיינה שמחה ונחמה.

הרב כל כך אהב את כלל ישראל וליבו היה כל כך רגיש לצערם של המשפחות השכולות. הרגשתי, שהרב הרגיש, כאילו אביתר הי"ד היה נכדו, והשכול היה שכול אישי ממש. כאן ראינו את הלב הרגיש והעדין, האהבת ישראל העמוקה, שבכל צרותיו לו צר, הן לכלל, הן לכל פרט, ובפרט לבני הישיבה.

תורה שבכתב / הרב אלעד ברנד^[5]

בנוהג שבעולם, אדם המבקש להוציא לאור את כתביו, מגיע עם תכנית ברורה, תכנית שיש בה שיטה וסדר. וכשבמהלך גיבוש התכנית מתעוררות אצלו התלבטויות, והוא ניצב בפני אתגרים לא מעטים הוא נותן דעתו על כך ומגיע לידי הכרעה בעניינם. אולם, מה ניתן לעשות כשאותו אדם כבר אינו בין החיים ואילו על שולחנו מונחים אוצרות מחשבה, אוצרות של תורה, כתבים ומאמרים, שיחות ושיעורים.

השאלה הזו ניקרה בראשנו עם פטירתו של ראש משפחתנו, הרב הדרי.

שאלה זו התעצמה לאור שתי עובדות מרכזיות. האחת היא היקפם של התכנים שהותיר הרב הדרי, הן אלה שבכתב והן שבע"פ, אוצרות דעת של ממש. עשרות קלסרים ורבבות דפים של כתביו, עשרות מאמרים שכתב ואלפי שיעורים ושיחות שחלק נכבד מהם, העביר כאן בבית המדרש מעל במה זו.

והעובדה השנייה היא כתיבתו הייחודית, דייקנותו המופלאה ויחסו אל המילה הכתובה. הרב הדרי ראה במילה הכתובה ערך עליון, כלי ייחודי שכדי להשתמש בו עליך לענות על השאלה האם נצרכה כתיבתך לדורות. לא פעם התנסח באוזניי, שעה בה שקדנו על כתיבת ספר היובל לישיבה, כי הוא רואה בכך הזדמנות מיוחדת ליצור מסמך היסטורי שישמש את הדורות הבאים ללמוד ולהכיר כיצד נוצר נדבך נוסף בעולם התורה המתחדש בארץ ישראל. שעות אלו במחיצתו היוו עבורי שיעור גדול בענווה, שכן לאורך כל כתיבת הספר טרח להדגיש ולהבליט את פועלם של אחרים תוך נתינת המקום הראוי להם, ואילו את שלו ביקש למעט ולהצניע.

דייקנותו לא הסתכמה רק בכתיבה, אלא אף ביצירת השיטה, באדריכלות של המבנה המחשבתי שעמד מאחורי תורותיו. וכן גם בצורתו החיצונית. כך למשל, מי שיעיין בעמוד הראשון בספר היובל, יגלה קטע ספרותי הנוגע להתחדשות התורה בארץ ישראל כהמשך ישיר לעולם התורה הקדום, כשתמונות של ישיבות פאר כוולוז'ין, טלז, גרודנא וחכמי לובלין מעטרות את הפסקאות השונות. המתבונן עלול לחשוב בטעות כי מעצב מוכשר עומד מאחורי בחירה זו, אלא שאת העמוד הזה עיצב הרב הדרי. אני זוכר את הדף שהגיש לידיי, שבמרכזו הפסקאות הכתובות, ומסביב רשם בכתב ידו – כאן תופיע תמונה של ישיבת וולוז'ין, כאן תמונה של ישיבת טלז וכן הלאה. אגב, גם אחרי ששיבצנו את התמונות, ידע להצביע על תמונה לא מדויקת של אחת הישיבות, שכן הוא התכוון להציג את תמונת המבנה המקורי ואילו התמונה שמצאתי הייתה תמונת המבנה החדש.

באומנות רבה ובגאונות היה כותב את מאמריו, חורז את מקורותיו וביסודיות שאין שני לה, מביא מקורות נוספים להרחבה ולהעמקה. וכל זאת ללא הכלים המודרניים של היום בתחום מאגרי המידע התורניים. כל מקור היה צריך להיות מדויק ואם נפלה בו טעות היה טורח לתקן.

באחת מפגישותינו כשהרגיש כי אולי תיקונים אלו מקשים עלי, סיפר לי על החפץ חיים ובנו, בתקופה בה עבדו על כתיבת ה"משנה ברורה". פעם אחת הבחין החפץ חיים כי בנו, רבי אריה לייב, מראה סימנים של קושי מהעבודה הרבה על כל סעיף קטן, והמשיל לו משל. בתקופתם נבנתה הרכבת הטרנס-סיבירית. אמר לו החפץ חיים וכי יודע אתה כמה עמל ועבודה משקיעים הפועלים בהנחת פסי המסילה בכל קטע דרך? מביאים הם עפר וחצץ ועל גביהם מניחים קרשים כבדים במרחקים שווים ועל גביהם מניחים את מסילת הפלדה המסיבית. תהליך שכזה יכול להימשך שנים אך בסופו של דבר הרכבת נוסעת לה בבטחה ובמהירות. אלו הנוסעים ברכבת לא נותנים את דעתם לעמל הרב שהושקע בהנחת כל פרט מפרטי המסילה, אך אין ספק שהדבר מאפשר את נסיעתם הבטוחה, וחלילה אם היה חסר משהו בתהליך, התוצאות היו יכולות להיות הרות אסון.

אהבתי את הסיפור הזה, שבו הוא ניסה לעודד את רוחי גם בשלב התיקונים וההגהות של הספר. וכך, בפעמים נוספות כשחש שהתיקונים אולי מלאים אותי, שאל – האם כבר סיפרתי לך את הסיפור על החפץ חיים ובנו, ואני עניתי לו – "כן סבא, אבל אשמח אם תספר אותו שוב", והוא היה מספר הכל מחדש לפרטי פרטים.

אם שמעתם במשפט האחרון שקראתיו סבא, אל יקל בעיניכם דבר זה, שכנוע רב היה נצרך בכדי לגרום לי להפסיק לכנותו "הרב", שכן תלמידו אני, ולעבור ל"סבא". מיד אחרי אירוסי החל לתקן אותי בכל פעם שקראתיו "הרב". היה אומר "סבא, בשבילך אני סבא" ולא הרפה עד שהתרציתי.

אסיים בציטוט כמה שורות שכתב הרב, שורות הממחישות היטב את תרומתו הגדולה לשרשרת התורה הבלתי פוסקת בעם ישראל:

"אנו ראינו עוד בעינינו את אפס קצהו וגם אבותינו סיפרו לנו – עולמות גדושי תורה בהיכלי הישיבות מלפני שנת ת"ש, חווינו, אומנם במרחקי מקום, את העלמם וחורבנם כשנפגשנו עם פליטת בית סופריהם, וזיכנו העליון לראות את ראשיתו של עולם הנבנה מחדש לעינינו כשנעשינו שותפים לימי העלומים של התחדשות התורה בציון. יְהִי ה' אֱלֹהֵינוּ עִמָּנוּ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם אֲבֹתֵינוּ אַל יַעַזְבֵנוּ וְאַל יִטְּשֵׁנוּ".

'ישבתי עמו ולמדנו שעות רבות' / עטרה ג'ייקובס

כשהייתי בכיתה ט' כתבתי עבודה בתנ"ך על המלכות מלכים. ולמי פונים לעזרה? כמובן, לסבא! ישבתי עמו שעות רבות, והוא פותח לי ספרים, מצטט לי בעל פה, ועם זאת דואג שנפתח את הפסוקים ואת המפרשים. מלמדני בדרכו המיוחדת – לא נותן לי רק לשמוע ולכתוב, אלא שואל אותי שאלות ומצפה לתשובות – באמת רוצה לשמוע מה יש לי לומר! ודואג שלא רק אשמע, אלא באמת אלמד. וכך ישבתי עמו ולמדנו שעות רבות, בביתו בנוף איילון ובביתו בירושלים. (ולצד בקיאותו בראשונים ואחרונים, הוא גם פתח לי את ש"י עגנון… שום דבר לא נעלם מנגד עיניו).

'והרי ארץ ישראל זקוקה לגשמים' / דוד גרוסברג

באחת הפעמים שהייתי בנוף אילון אצל סבא, ירד גשם שוטף. אני הייתי צריך ללכת, וחיכיתי תחת הגגון בכניסה לבית עד יגמר הגשם. סבא ניגש אלי וסיפר לי על אחד מגדולי ירושלים, שנהג לא לעמוד ככה, בצפייה דרוכה עד שיגמר הגשם, שמא ישתמע שהוא מצפה שיפסק הגשם כתפילת עוברי דרכים, והרי ארץ ישראל זקוקה לגשמים.

שבת אחרונה לצד סבא / דוד גרוסברג

אשתף אתכם שבשבת האחרונה, לפני ארבעה ימים, הייתי אצל סבא וסבתא. הגעתי לסעודת שבת בבוקר. סבא היה במיטבו. סיפרתי לו שהתפללתי בישורון. וכדרכו, סבא הפליג בסיפורים על ירושלים של פעם, ותיקי ישורון, תוך שהוא משלב סיפורים מכלי ראשון על גדולי ישראל ונכבדי הדור. מהרב אברמסקי ועד ביאליק.

בצהריים, אחרי הסעודה, תכננתי כרגיל לחזור לדירה. אך משום מה, נשארתי אצלם. מעולם זה לא קרה לי קודם לכן. נשארתי בדירה, קראתי, נמנמתי, ואחה"צ שוב ישבתי עם סבא ושמעתי מקורות הדור. כולל זיכרונות מסיורים עם בן גוריון ליד יסודות הישיבה. מפה לשם נשארתי גם לסעודה שלישית.

במוצאי שבת לאחר הסעודה נפרדתי, ואמרתי לסבא שאני הולך להתפלל ברמב"ן ומשם אמשיך לדירה. זו לא פעם ראשונה שאני נוהג כך. ובכל פעם עד עכשיו סבא היה מהנהן והיינו נפרדים לשלום. אך הפעם סבא באופן מפתיע ביקש שאחזור, ואמר לי: "אורח בא למלוני וכך אפרד ממנו"? והפציר בי לחזור לאחר התפילה להבדלה. וכך אכן היה. הבדלנו, סידרנו את הבית.

וכשבאתי לצאת סיפרתי לסבא שכעת אני מתחיל את החלק השני של הקורס, ואצא יותר שבתות. סבא ענה לי: "נו, אז תבוא אלינו יותר", וכך סיכמנו שאעשה. וכעת אני אומר, ודאי שנפגש, גם אם בממד אחר. כנראה הנשמות הרגישו מה שלגוף לא ניתנה רשות לדעת.

"מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה".

סבא פרץ בבכי / הרב יוחאי גרוסברג

אחד הדברים שהיו בולטים אצל סבא בהיבט המשפחתי היה העברת המסורת ולימוד תורה לנכדים. מבחינתו זה לא היה מובן מאליו. אני זוכר שבאחד המועדים קיימנו טיול של הנכדים, וסבא בא לבקר. אחד הנכדים עשה 'סיום', ואני זוכר שבאמצע הקדיש סבא פרץ בבכי. הרגשות שלו פרצו על השמחה, על שהנכדים שלו המשיכו את המסורת, מה שלא מובן מאליו. בהקשרים אחרים הוא היה מזכיר את סבא דוד שלא זכה 'ואני זוכה'.

ההוד וההדר / דוראל גדוד

קבוצת בחורים עשינו את דרכנו להלווייתו של הרב אלישיב, בדרכנו הבחנו, עולה מהשוק הערבי, הרב הדרי עם מקלו באיטיות. עטנו על המציאה, והצענו להתלוות אליו ללוויית הרב אלישיב. מיד אמר לנו הרב בקולו הקולח, שעדיף ללוות את הרב אלישיב מאשר אותו, חייכנו והמשכנו.

*

כמדי ערב שבת הרב היה מסדר את שעון השבת. לשם כך היה הרב מטפס על סולם ואני תומך בו כבקשתו. למרות הטרחה שבכך, חשבנו, שיהיה יותר אמין שהוא עצמו יכוון את השעון על פי רצון המשפחה. מוצאי שבת אחת, הצעתי לרב שאפשר שאני עצמי אנתק את שעון השבת, שהרי אין בכך שום תיכנון מלבד הורדת המפסק. לקחתי את הסולם וטיפסתי, והבחנתי לפתע שהרב, משגיח ותומך בי, בחורצ'יק בן 25, שמא אמעד, מידה כנגד מידה כפי שאני תמכתי בו.

*

בבית הרב גביע הקידוש לא שימש להבדלה, ובטח שגביע ההבדלה לא שימש לקידוש. הסברתי לעצמי שגביע של שבת איננו גביע המשמש לחול. מסובב הסיבות סיבב שהבדלה זו – הבדלתו האחרונה, הבדיל הרב על גביע הקידוש. גביע של שבת לשבוע שכולו שבת – 'ומנוחה לחיי העולמים'.

"ההוד וההדר – לחי עולמים".

אצלו הכל היה שקול / מאיר דורפמן

יש מחלוקת בפוסקים הם המתפלל תפילת לחש ישמיע לאוזנו (ורק לא לציבור) או שגם לאוזנו לא ישמיע. נהג הרב הדרי כנטיית משנה ברורה (לזיכרוני) להשמיע לעצמו. כשהייתי עובר לפני התיבה בישיבה ועומד לידו, הייתי שומע כיצד מתפלל לעצמו, אפילו הביטוי הרגשי יש לו סדר ושליטה כפי שלמדנו, מגדולי המוסר. מילה במילה, בדיוק באותו הקצב. בנוהג שבעולם, אדם מדגיש במקום אחד, מתעכב עליו, ורץ במקום אחר, אצלו הכל היה שקול, מדוד, ומודגש באותה מידה. נושא השליטה וההנהגה המושכלת היה בולט בכל אורחותיו, מלכות האצילות.

הרב הדרי עיצב את חיי / הרב שמואל הלברשטט

אני מרגיש שהרב הדרי עיצב את חיי, נתן לי זווית הסתכלות והתייחסות לחיים. חינך אותי מחדש ב"שבת של החיים" – שנותיי בישיבה וגם אחריהן.

הרב הדרי, מבחינתי, אינו ניתן להגדרה. רציתי לומר לעצמי ואח"כ גם לתלמידי מי הוא הרב הדרי, אך אני לא מצליח להגדיר. הדבר מזכיר לי את הסיפור שסיפר הרב על הפריץ ששאל את היהודי מהו "שופר"? היהודי החל לגמגם ולגמגם … שופר… שופר… עד שאמר "כמין טרומפייטו (=חצוצרה)". שאל אותו הפריץ: מדוע לא אמרת מיד טרומפייטו? ענה היהודי: אדוני הפריץ, שופר זה טרומפייטו?![6].

בכל זאת אביא כאן מספר סיפורים:

*

הגעתי לשבוע ישיבה ומיד הוקסמתי מדמותו של הרב ובחרתי ללמוד בישיבה. גם כאשר הגעתי לישיבה ניסיתי להתקרב ולשמוע כל שעור אפשרי. כמו שסיפרו הנכדים, גם אני הרגשתי כמו רבים אחרים כ"בן יחיד". בסוף שעור א', כאשר כל חברי התגייסו, בקשתי להישאר בישיבה לשנה ב', במטרה להתגייס לשלוש שנים כעבור כמה חודשים. אמרו לי שהרב הדרי לא מאשר, אך ניסיתי. הרב אישר לי להישאר בישיבה ואמר שהוא מסכים ויודע שאשאר שנה ואתגייס במסגרת ההסדר עם השיעור הבא. אני עמדתי על כך שלא אעשה זאת (הרב אמר – חכה ותראה, כרצונך) וכמובן שצדק והתגייסתי לאחר שנה במסגרת ההסדר.

בשיעור ב' ביקשתי אישור מיוחד להיכנס לשיעוריו של הרב ב"מורה נבוכים", שכמדומני מיועדים לשיעור ד' ומעלה והרב אישר.

*

באחת השנים דאגתי לאירוח משפחות ביום כיפור בישיבה ובסביבתה והגעתי עצבני ומזיע כולי, באיחור, לתפילת כל נדרי. הרב ראה אותי ואמר לי שזיעה זו היא המקווה הטוב ביותר מבחינתי להיכנס איתו ליום הכיפורים, ושינה את כל הרגשתי.

*

יחס הרב לאלמנות ויתומים היה מיוחד מאד. לאחר פטירת אבי אמר לי הרב להיות בכל שבת בבית על-מנת לא להשאיר את אימי לבד (אך היא לא הסכימה). בכל הזדמנות שראה אותי עד השנה האחרונה – דרש בשלומה. מקובל היה שהרב רוקד במיוחד בחתונות של יתומים ואכן כך היה גם בחתונתי.

*

הרב שלח אותי ללמוד הוראה. אמרתי שאני לא מתכוון להיות מורה והרב בכ"ז אמר שכדאי שאלמד, "אפילו אם תהיה מדריך בקייטנה כבר המשכורת תעלה אם יש לך תעודה" וכד'. למדתי ובינתיים אני כבר מלמד למעלה מעשרים שנה!!

*

בכל שנה מאז צאתי מהישיבה התקשרתי לאחל שנה טובה. בפעמים שלא הצלחתי לדבר עם הרב – קיבלתי גלויה אישית של ברכות.

*

כשלושה ימים לפני חתונתי הודיעו לי שהרב לא מוכן לערוך את החופה אם אגיע ללא חליפה. לקחתי את העניין קשה, ביקשתי לקבל את מספר הטלפון בנוף איילון ודיברתי עם הרב. הרב אמר שלא עושה תנאי ולא מחייב אותי בכלום אך ניסה לשכנע אותי לעשות זאת לכבודה של אמא (ה'אלמנה'), ובכל מקרה הרי בתוקף עבודתי מן הסתם אלך עם חליפה בשבתות כמו שאר הרמי"ם בישיבה. אמרתי שאמא לא צריכה זאת וגם שהרמי"ם לא הולכים בחליפות, והרב השאיר בידי את הבחירה.

לפני חתונתי אמרתי לרב שאני רוצה שהחופה תהיה בזמן, הרב אמר לי שאתכונן לכך שהיא לא תהיה בזמן, אך לא יהיה לו חלק בעיכוב, הרב יגיע בזמן. ואכן, עוד בטרם הזמן הנקוב הגיע הרב לאולם ואמר לי "אני כאן". הרב סייע לי במצוקתי בסידור הכיבודים בברכות.

*

הרב ראה את אחייניתי, כבת 15, בוכה בחתונה וניגש לברר את הסיבה. היא הסבירה את בכייה בכך שלא יכולה לרקוד משום שאין מחיצה סביב ריקודי הבנות (שרקדו בפינת האולם). הרב הבטיח לה שאם תזמין אותו – יגיע לרקוד בחתונתה.

*

התקשרתי להודיע לרב על בריתו של בני שתתקיים בירושלים. הרב אמר שלצערו לא יוכל להשתתף כי יש לו שיעור. אמרתי שחבל משום שרציתי שהוא יהיה הסנדק. הרב אמר לי שלא אומרים זאת כדרך אגב וכל העניין משתנה והוא בע"ה יגיע, וכך היה.

*

הרב נכח וממשיך להיות נוכח בחיי.

אבא מיד נעמד / חנה הנדלר

הברית של אחד הנינים התקיימה במצפה יריחו. כל המוזמנים כבר הגיעו והכל היה מוכן, אולם כאשר הגיע המוהל הוא ראה את התינוק ואמר שהוא לא מוכן למול אותו עד שיעשו בדיקת צהבת, כי הוא חשש שהוא צהוב מדי. אין צורך להכביר בתדהמה שאחזה בציבור. הסבתא והאם נסעו יחד לבית החולים הר הצופים והקהל היה נבוך, היה ברור שזה יקח כמעט שעתיים עד שתהיה תשובה. מיד אבא נעמד על הבמה והתחיל לתת שעור, נדמה לי על אליהו הנביא מבלי דפי מקורות ובלי הכנה, וכך דיבר כמעט שעתיים עד שהגיע תשובה שהברית נדחית…

ואיך הוא הודיע את זה לקהל? הוא סיפר על הדפסת הספר 'שם משמואל', שהתעכבה כי האדמו"ר אמר שיש מכתב מאביו שחייב להיכנס לספר, אך לא מצאו את המכתב. אחרי הרבה זמן נמצא המכתב. הוא נשלח ליהודי שהרופאים אמרו שהוא חייב לצום ביום הכיפורים, אך הדבר היה קשה לו. שלח לו האדמו"ר לחזקו – כי אותו הקב"ה שציווה לצום ביום הכיפורים, הוא שציווה שלא לצום אם יש חשש של פיקוח נפש. כך סיים אבא את דבריו – אותו הקב"ה שציווה עלינו למול, ציווה שלא למול כשיש חשש לתינוק…

לא הייתי תלמיד שלו בישיבה – אך הוא היה מעין רב שלי / גדעון הנמן

לא הייתי תלמיד שלו בישיבה – אך הוא היה מעין רב שלי.

לא הייתי מבאי ביתו הקרובים – אך הוא היה כמו חבר בשבילי.

לא נכנסתי לשעורים שלו (והיו הרבה) – אך הוא היה המורה שלי.

לכאורה לא למדתי אצלו כלום, אך הוא לימד אותי הכל.

זה פלא בעיני איך ביקור קטן/שיחה מזדמנת/מפגש קצר (שאינני זוכר את תוכנו) או אפילו מבט קצר, משפיעים ומותירים חותם עמוק שלא ימחה. ועוד יותר מכך – מלמדים אותנו מהו אדם ומהם מידות טובות ומהי אצילות. כל זה ללא שיעורים, דרשות, ספרים או סתם הטפת תוכחות.

כששמעתי את הבשורה המרה, הרגשתי שאיבדתי משהו אצלי…

הדאגה והאכפתיות שלו לכל תלמיד, אני משער בעצמי, לא ידעה גבולות (יעידו על כך תלמידים שלמדו אצלו שנים רבות, לא אני). אבל כמובן מה שמפתיע אותי ביותר, היה הזכרון הפנומנלי שלו, העצום.

דוד שלי למד בישיבה, כשהגעתי למשתה פורים (שנת תשע"ז) וסיפרתי לרב מי אני ושדוד שלי למד אצלו. הוא מיד שאל לשם משפחת אשתו ללא כל שהות. אם לזה התכוונתי. זה דבר מדהים. לראשונה בחיי התוועדתי שרב הוא בעצם גם כמו אבא אוהב. לא אתבייש לכתוב שממש קינאתי בכל מי שזכה ללמוד אצלו.

מפגשים קצרצרים וכל כך הרבה למדתי ממנו ואני כל כך זוכר אותם כמו עכשיו כנראה שהם עדיפים על פני שיעור או היכרות של שנים.

כמובן המרץ והחיוניות כאדם צעיר, הרגשתי זאת כל פעם שהיה בבית המדרש, בחתונות של מכרים וכדומה. לא אשכח איך הוא ערך חתונה לחבר שלי ואת ההדרכות לעדים לפני ותוך כדי החופה. נצבט לי הלב שכנראה הרב זצ"ל לא יערוך את חופתי.

מי יתן ובעל הנחמות יברך אתכם ותזכו להמשיך את המורשת הנפלאה הזו.

טוּב ירושלים / חברה של אחת הנכדות

לעיתים הזדמן לי, כחברה של אחת הנכדות, ללון בביתו של הרב הדרי. לא אשכח שבפתק שהוא שהשאיר לנו ובו כתוב היכן לשים את המפתח הוא היה חותם: "וראו בטוב ירושלים"…

זיכרונות וסיפורים קטנים / הרב אפרים כהן

אני מתכבד להעלות סיפורים קטנים על אדם גדול. חז"ל אמרו, אין אדם עומד על דעת רבו עד 40 שנה. הגעתי לישיבה – לשבוע ישיבה בתחילת זמן חורף תשל"ח – פרשת נח. יום חמישי בצהרים – הגענו ארבעה תלמידים מבני ברק לירושלים שבין החומות. הפגישה הראשונה הייתה בשעה 6:30. הרב נכנס לשיחה השבועית שעסקה בדמותם של התנאים. הכניסה הדרמטית, הספרים, ומכאן יומיים שאתה מסתכל, ולומד.

שבת ראשונה בירושלים, החוויה לרדת לכותל בשירת "ישמחו במלכותך", סעודה שלישית. אנחנו תלמידים בישיבה ללא פנימייה [באותה תקופה בין הישיבות הבודדות], אנחנו לא מכירים את רבותינו בשבתות, ולפנינו הנהגה חדשה.

לעצב דור של בעלי-בתים תורניים

א' אלול תשל"ח, החל הפרק הירושלמי שלי. נכנסתי בשערי בית המדרש, בבתי מחסה, ולפנימייה במושב זקנים. הרב מכיר כל אחד בשמו ומקומו, הרב מסדר לכל אחד את מקומו בפנימיה, הפגישה שלנו עם הרב הייתה ביראה. יראת כבוד בפני הרב, מושג שבכל אלול יהיה נוכח בישיבה "וגילו ברעדה", צורת הדיבור, עמידה בפני הרב, יראת כבוד, הרב לא מדריך שלנו אלא רב שלנו. שיחות ארוכות התנהלו בין הבוגרים על ההנהגה שהייתה בתקופתנו, תשל"ט-תשמ"ד, ובין הנהגת הרב בשנים המאוחרות. בתקופתנו כידוע, הרב הקפיד שנלך בצורה מוכבדת, להיות ולהיראות בן-אדם ואחר כך בן-תורה. הרב הכיר וראה את התקופה, חלק מחברי, ומחזורים לפני ואחרי, הגיעו ממשפחות אשכנזיות דתיות, מה שנקרא כיום "מזרוחנקיות". ההורים ידעו לכבד את הרבים, וראו בהם השליחים שלהם, כך בישיבות התיכוניות וכך בישיבות ההסדר, חלק מההורים יוצאי שואה, לדעתי. הרב ידע לכוון להורים, לתת להם תחושה שהוא השליח הנאמן; המראה החיצוני, הדאגה לבית, העזרה בבית, הכל להבנתי נבע מדרך חינוכית שלמה. במחזור שלי היו גם בני מושבים, ולהם הרבה "הרשה" ללכת כמו שהיו רגילים ללכת.

במרחק של שנים, אני מרגיש שהדרך המסודרת של הרב תרמה לי אישית להיות מסודר במחשבה, בהתנהלות היום-יומית. ההקפדה של הרב הייתה מכוונת, לרב היה חשוב לעצב דור של בעלי-בתים תורניים ולא רק תלמידי חכמים.

הרב הכיר את השבת והחג בבתים, בכל הישיבות התיכוניות נשארו התלמידים בראש השנה וביום כיפור, הרב ידע והכיר את האווירה הדתית הרופפת שישובים ובערים ולכן הרב ראה את הישיבה כבית יוצר לבתים שנקים בהמשך.

אני זוכר שיחה שהייתה לי עם הרב בסוכה בהושענא רבה בסעודת הושענא רבה, הרב הקפיד שנבוא לסעודת החג בהו"ר לבושים בבגדי חג, חולצה לבנה. בשולחן שלנו הרב התעכב, ושאלנו אותו בתמיהה על ההקפדה, הרב השיב מיניה וביה – אצלך בבית אתה רגיל לשבת לסעודת חג [אני הייתי רגיל מהבית לסעודת ערב יום כיפור, מוצאי יום כיפור והושענא רבה]; אני דואג לכל אלו שלא יודעים שצריך לשבת לסעודת חג. כאן נפתח פתח מדהים להנהגות של הרב. הרב מחנך, בונה בתים. לרב היה חשוב איך יראה הבית שלנו בעתיד, איך תראה סעודת שבת, סעודת פורים, הרב הכיר את הבתים וידע מהיכן כל אחד הגיע, הכיר את מנהגי הבית, ומתוך ראיה זו ודאגה זו הרב הקפיד לכוון אותנו.

השתיקה הייתה אמירה חדה וברורה

כידוע, לרב הייתה אמירה ברורה, והנה יום אחד בשנה הרב לא דיבר ולא הגיב. ליל יום הזיכרון תשל"ט, בשעה 8 בערב, פתיחת טקס יום הזיכרון ברחבת הכותל המערבי. שעה 8 – סדר ערב, ציפינו לאמירה, איזכור, הודעה, אין קול. ירדנו לרחבת הכותל המערבי, הטקס קצר, והאכזבה עצומה. לא שמענו כלום, לא ראינו, לא הרגשנו, הרעש מסביב, חזרנו מה רר לבית המדרש. ועדין הרב לא הגיב. לאחר זמן, הנושא עלה לדיון, לפנינו משנה חינוכית: אם הרב היה מדבר הרי היינו יורדים, מתקוממים. כאן אנחנו הבנו לבד, השתיקה – הייתה אמירה חדה וברורה.

פשטות

ישיבת הכותל התאפיינה בפשטות. התנאים שלנו היו פשוטים, בית מדרש, חדר אוכל, פניות, הכל פשוט. כך הרב חינך. אני לא זוכר שיחה או שיעור על כסף ודוגמאות מכסף ודולרים. אני זוכר את הסיפור שהשפת-אמת שמע מהקוצקאי לא תגנוב… שמעתי גם את הסיפור על ההוא שבא לבית המדרש של הקוצקאי והציע כסף וכו'; המסר היה ברור – הכסף לא מהווה מעמד בישיבה, את המעמד שלך תקבל על פי מידותיך, על פי לימודך.

הראשון שפתח את הישיבה לאינטגרציה מלאה היה הרב ומדובר על שנות ה70-80. לא דיברו אתנו על תשלום לישיבה, מי שהוריו יכלו לשלם – שילם, אבל לא הייתה אמירה לתלמידים בנידון, כך הרב הנהיג את הישיבה. ברור שהיו ויכוחים על כך אבל יד הרב הייתה על העליונה.

כשהרב סיפר במסיבת חנוכה [תשמ"א] כיצד יראה חדר בפנימייה, הוא דיבר על מיטה שולחן בחדר וארון ולא מעבר לכך, תנאים רגילים.

הכרת הטוב

הכרת הטוב היא נושא ששמענו עליו. הכרת הטוב להורים, לעובדים בישיבה, לרבנים.

הפוליטיקה לא הייתה בישיבה, הא הייתה מחוץ לדלת. לא הייתה תעמולה ולא דיבורים או שכנועים, הרב עודד אותנו לשיבה עצמאית ולכן הרב לא נקט עמדה. הדבר היחיד שנאמר, בבוקר הבחירות, אחרי תפילת שחרית, נשמעה קריאה "הכרת הטוב". המבין הבין, ומי שלא רצה להבין לא הבין. הכרת הטוב למפד"ל שמסייעת לישיבה, אבל מעבר להכרת הטוב לא היה עיסוק בפוליטיקה.

הרב לא קיבל כיבודים

רבות דובר על ענייני כבוד בישיבה. בישיבה הייתה הנהגה ברורה. הרב – ראש הישיבה. אולם הרב עצמו מסר את הכבוד לאחרים. בתקופתי, חתן תורה – הרב בינה ז"ל [לנו, תלמידים שלא למדנו בנתיב מאיר, זה לא היה מובן…], ולאחר מכן – לרב כ"ץ שליטא. הרב לא קיבל כיבודים. כגבאי, הייתי שותף לכך, הרב עלה לתורה לפי הצורך כנהוג, אבל לא בכל שבת, מאידך בזמנים שהיה ברור שזהו כבוד הישיבה – הרב עמד על כבוד הישיבה.

בבית המדרש התקיימו בריתות רבות, בישיבות רבות כולל ישיבות ההסדר היה מקובל שבבית בישיבה ראש הישיבה יהיה הסנדק, אחרת הברית לא תתקיים בבית המדרש. בבית מדרשנו האבא יכל לכבד את הרב, והרב הציע תמיד את סבא רבא, סבא, הרב לא חיפש ולא הקפיד על כבודו.

וכך בסידור חופה וקידושין. הרב כמובן חיתן את רוב התלמידים, אבל הרב חקר וברר האם יש מרא דאתרא, האם יש רב למשפחה, הכל נעשה בדרך חינוכית. אצלי, כשביקשתי מהרב לסדר חופה וקידושין יצאתי מהפגישה במפח נפש. הרב שלח אותי לברר האם הרב של הסבא יסכים לערוך חופה, והרב התחייב לסדר את הכל.

הרב זצ"ל והרבנית תבל"א שידכו בינינו. הרבנית הכיר את חמותי ע"ה, הן התפללו בכותל בכל שבת בבוקר. אשתי, ממשפחות הירושלמיות הותיקות, וסבא של אשתי ר' אליהו הומינר ז"ל היה מחבורת 'תפארת בחורים' בית המדרש של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, סבא היה מלומדי השיעור היומי, בעל מוסף בימים הנוראים בבית מדרשו של הרב אלישיב. הרב שלח אותי לברר האם הרב אלישיב מסכים לערוך את החופה. לאחר בירור הרב ערך את החופה. זכינו שמרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל יגיע לחתונה לאחר שיעורו היומי.

ראינו כל פעם שבא אורח חשוב לישיבה, רב חשוב – הרב מושיבו במקומו. כשהרב ערך חופה ולידו עמד אחד מרבותיו ראינו כיצד הרב מקפיד על כבוד רבו.

רגישות

הרב היה רגיש לזולת. אכתוב על כך כמה דוגמאות.

1.       יחסו למשפחות השכולות.

2.       יחסו לתלמיד יתום – הרב היה מגיע לחתונה בכוחות עצמו, ולאחר החופה עוזב, תלמיד יתום הרב היה נשאר ורוקד.

3.       רגישותו במצבים רגישים – הרב ערך את חתונתי. אני חושב שהייתה זו אחת החופות המהירות בישיבה. התחתנתי כשנה וחצי אחרי פטירתו הפתאומית של חמותי ז"ל, הכאב והצער היו גדולים, מאידך אבא שלי ז"ל היה חולה והגיע לחתונה לאחר טיפול רפואי. הרב ידע מהכל, היה ברור שצריך לסדר חופה בזמן ובמהירות, הכל סודר ואורגן כדי שהשמחה תהיה שלמה.

4.       באחת השנים נכנסה למבוא של בית המדרש בחורה, ראינו מיד שמצב קשה על סף התייבשות, הבחורה לא היה לבושה כנדרש. הרב מיד הושיב אותה, הוא טיפל בה, הוא נתן לה לשתות ולנוח ומיד כשהיא התאוששה – הוא הורה לה לצאת מבית המדרש ואותנו הרחיק מהמקום.

'אנשים באו לשמוע'

זכיתי, בקיץ תשע"ז, הייתי מבאי השיעור בבית החולים בהר הצופים. הרגשתי חזרה לתקופת הישביה, ראינו את הרב מתגבר כארי בשיעור, וגם כאן ראינו הנהגה. באחד השיעורים הרב לא הרגיש טוב, ביקשנו מהרב להספיק, הרב סרב והתאמץ לדבר 45 דקות, ראינו את הכאב אבל הוא לא הסכים: "אנשים באו לשמוע".

איככה ישוב הבשר החי? / שמואל לונדנר

הכרתי את הרב הדרי בשנת תשס"ח כשהייתי בן 16. נכנסתי לשיעורים שלו, ואני זוכר בחיבה יתרה את השיעור בשבת בבוקר, לפני תפילת שחרית בישיבה. במוצאי שבת הינו יושבים, עם עוד כמה חברים, משחזרים את השיעור, את הסיפורים שהוא סיפר, מנסים להבין, ולהיזכר על איזה אדמו"ר דיבר הרב – הוא היה מורה דרך, רך כשצריך, וקשה כשצריך.

פעם שאלתי אותו האם ללכת לאוניברסיטה. הוא ענה לי: "מותר לך בזמן שהוא לא מן היום ולא מן הלילה". לא שזה צריך להיות רק בבין השמשות, אלא בחינת בין השמשות. עליך להתייחס לזה, ללימודי חול, כאל דבר טפל את העיקר, התורה. אפילו אם דברי החול למעשה תופסים את רוב היום.

לפני כמה שבועות התקשרתי אליו כדי להודיע לו שהתארסתי. הוא מיד זכר מי אני, ושמח והודה על הבשורה. כאב לי מאוד שהסרתי אותו מרשימת המוזמנים לחתונה (עקב פטירתו).

הוא היה מחבב מאוד את המנגינה של חסידות ברסלב לפיוט של אבן עזרא "צמאה נפשי". פעם, בשבת אחת, הרב ישב עוד עם התלמידים, דומני שזאת היה שבת תשובה, כנראה תשע"ב או תשע"ג, והתחלנו לשיר את הזמר. הרב זיהה, קם במקומו ואמר: בית בית, "אל אחד בראני ואמר חי אני כי לא יראני האדם וחי" וחזרנו אחריו כל פעם: "לבי ובשרי, לבי ובשרי, לבי ובשרי ירננו לא-ל חי…"

אבי אבי, רכב ישראל ופרשיו.

איככה ישוב הבשר החי?

'שלכם, הדרי' / הרב לירון כהן

עצם העיכוב בכתיבה נובעת מכך שכמו שהרב תמיד היה מלמד אותנו שאירועים גדולים מצריכים פרספקטיבה של זמן לקלוט אותם, וכל מעשה טעון הכנה ראויה, ועדיין תחושות המועקה הכבדות והחיסרון כבדים הם מנשוא.

מאידך, תחושות הכרת הטוב על עצם היותי מי שאני, על חיבור לעולמות של נצח אינם מאפשרים להמתין יותר. הסיפורים רבים הם, ומציפים בי רגשות עזים של געגוע לאיש של תבונה ועצה הרואה למרחוק, איש שדווקא מתוך שנשאר איתן בעולמו העליון הצליח לרומם.

שמעתי ממנו פעמים רבות שסיפר על הראי"ה קוק זצ"ל בשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל: "שלעולם לא ראו אותו למטה מעשרה", והיה רגיל לומר בכוונת הדברים שגם הדברים הקטנים של העולם נעשו בגדלות.

מתוך כך כמה סיפורים קצרים.

זכתה הישיבה לשלוח 2 נציגים: גרשון פורוש ואנוכי, למחזור הראשון של הכוללים הציוניים בתפוצות. היה זה בשנת תשנ"ה ונסענו לעיר הולדתי קייפטאון שבדרום אפריקה. הייתי בחור צעיר בתחילת שיעור ד' ושמרתי במהלך השליחות קשר של מכתבים עם הרב. לקראת שיעור שהייתי צריך להעביר בין יום הכיפורים לסוכות נזכרתי בשיעור שהעביר ר' יעקב שליט"א במהלך כנס בוגרים באחד השנים הקודמות, בנושא הקשר בין יוהכ"פ לסוכות. שלחתי פקס למשרדי הישיבה בבקשה אם מישהו יכול לשלוח לי את דף המקורות. תוך כשעה קיבלתי את המענה הבא:

"לירון וגרשון היקרים!

זה עתה קיבלתי את מכתבו של לירון, ועדיין לא קראתיו. תוך כדי דיבור הגיע הפקס ואני מזדרז לשלוח כבקשתך. תזכו לגמח"ט ושמחת החג מתוך התחזקות בתורת ירושלים. ברכות בשם העומד אחר כתלנו.

שלכם, הדרי."

הטירחה והזריזות שלו עצמו ותוספת הברכה השרו בתוכנו תחושה טובה ומרוממת. אך בזה לא מסתיים הסיפור. היו אתנו בחורים מישיבה גדולה אחרת שהתפלאו מאוד על הזריזות והיחס האישי הנלבב. הם אף הוסיפו ואמרו שאצלם בישיבה זה כנראה לא היה קורה.

כאשר הרב כבר לא היה ראש ישיבה, עמדתי פעמיים בצומת דרכים ביחס לעתידי. מילאתי תפקיד מסוים בישיבה, אך אילוצים כאלה ואחרים לא אפשרו תגמול ראוי בצורה של משכורת. לרב, אמנם לא היה כבר השפעה רבה על קבלת ההחלטות המעשיות, אך בשני מקרים תמך בי בצורה מעוררת השתאות.

בפעם הראשונה בא אלי ולחברותא שלי שהיה במצב דומה לשלי נתן לשנינו סכום כסף מכובד ביותר וציווה עלינו לפתוח באופן מיידי קרן פנסיה, "זה יהיה הספתח, ותמשיכו לעשות הפקדות חודשיות". מאז יש לי קרן פנסיה.

בפעם השנייה, הישיבה כבר סיכמה איתי על משכורת חודשית בתלוש, אך נאלצה לחזור בה. כשהתייעצתי עם הרב מה לעשות, הוא אמר שיבדוק מה יוכל לעשות בנדון, חשבתי שבכוונתו לדבר עם מקבלי ההחלטות. באותו ערב קיבלתי טלפון לביתי בו הוא בישר לי כי הישיבה תשלם מה שהיא יכולה בצורה שהיא יכולה, ושהוא ישלים לי כל חודש את הסכום כדי שיהיה בבחינת "שכר הולם". גם לאחר נפילתו בערב פסח בשנה שעברה חזר על התחייבותו אלי מבית החולים, ואמר שהוא זוכר ושלא אדאג.

זכיתי ללמוד חברותא עם הרב ב15 השנים האחרונות את השיחות שהיה מוסר לפני התקיעות. גם בשנים שלא הייתי בישיבה והייתי מגיע מביתי בקדומים, הרב תמיד היה מתאמץ להתאים את מועד החברותא שלנו עם הזמן שר' יעקב שליט"א היה מוסר את השיחה שלו לקראת ראש השנה, שלא להטריח אותי לעלות פעמיים לירושלים.

בהזדמנות אחרת, קבענו יום בשבוע באחד הבקרים לפני הסדר, ללמוד את השיחות שלו שמסר בשנים הראשונות להקמתה של הישיבה. בתחילת לימודנו, הוא מסר לי קלסר עב כרס שאבחר מהשיחות מה אני רוצה ללמוד, ושאחזיר לו בשבוע שלאחר מכן. כשהחזרתי לו את הקלסר, הוא שאל אותי במילה אחת: "נו?!" השבתי לו שברור שצילמתי לי את כל הקלסר. חייך ואמר: "יש לך שכל!"

חבל חבל על דאבדין.

החבורה הסודית של הרב הדרי / איילת מבורך

זכורה לי אותה חוויה נעימה זמן היותי תלמידה במדרשת הרובע. מחזה מיוחד היה לכל יום שני בשעה 16:50 כשהיינו מחכות לשיעורו של הרב הדרי. היינו דרוכות, מחכות ומצפות. כל פעם שלוש בנות אחרות היו מחכות לרב לאורך רחוב חב"ד – אחת ליד המדרגות, שנייה באזור הקרדו ושלישית בכניסה למדרשה, וכל זה מכיוון שברגעים אלו אמור להגיע הרב הדרי. בנות 19, שמחכות שבעו שלם לשעה אחת בשבוע, ממש כמו ילדות קטנות שמצפות.

הרב הדרי לימד במדרשה כשמית את ספר יחזקאל – אך בפועל קיבלנו בעיקר – ישעיהו. היו תוכחות, אך גם הרבה נחמות.

ישנן בנות שהלכו לשיעורי אמונה/מחשבת/תפילה ואנחנו, החבורה בלתי רשמית חוזרות לשביל הנ"ך יחד עם הרב. כל שבוע העמקנו יותר, פתחנו ספרים שלא חשבנו שנפתח – כהכנה לשיעור ולאחר השיעור מתוך סקרנות. הרב ממש נטע והצית בנו את אהבת התנ"ך, לדעת, לזכור, לחבר וכמובן שיטות מופלאות.

היה לפעמים מצחיק להיזכר שהשיעור הוא על ספר יחזקאל, כשתמיד הגענו לישעיהו ותהילים. היה חשוב לרב שנדע ונזכור מי היו ארבעת הנביאים שהתנבאו באותו הפרק? מי יותר זמן ומי פחות זמן? מדוע נעו אמות הסיפים? מה ההבדלים בין ישעיהו ב למיכה ד', וההבדלים בין תהילים קלה וקלו…

הרב הצית בנו את האהבה לתנ"ך, ולא היינו מפספסות אף שיעור.

זכורה לי חוויה אישית. עקב פגישה עם בעלי לעתיד הפסדתי שיעור, חברותיי באו אלי לאחר מכן וספירו לי שהרב שאל היכן אני, אז בשיעור שלאחר מכן הבאתי לרב דיווח מדויק על הפגישה. בפעם השנייה שפספסתי באותה סיבה הר רק חייך ושאל אם הכל עדיין בסדר… וגם אחרי שש שנים כשכל אחת בדרכה, כשרובנו נשואות עם ילדים, בשעת נחת, נשב ונפתח תנ"ך.

במשך הזמן גילינו שכל שנה, בכל שנתון יש מן 'חסידות של הרב' שעוקבות מתי יש שיעורים. חשוב לי להדגיש שלא מדובר על לפני שלושים שנה שעה שאמי למדה ב'מכללה', אלא ממש לפני כמה שנים, כשהרב היה קרוב לגיל שמונים. גם אז, הצליח דרך השנינות, החריפות, החדות וההקפדה לתפוס את תשומת ליבנו.

ועכשיו בנימה אישית – זכיתי ואבי למד בישיבת הכותל, וסיפר לנו סיפורים רבים מהרב, מגיל אפס. הרב הדרי זה מושג בבית הוריי, הרב ערך את החופה שלהם ושל חמי וחמותי. אצלנו במשפחה צריך כישרון בניהול חופות, כי ב"ה יש לנו קרובי משפחה מכובדים שאוהבים 'לנאום' בחופה ארוכות, והוריי חששו שהחופה תהיה ארוכה, אך הרב 'ניהל' את החופה ברגישות ונחישות – מי שצריך היה לזרז או 'להוריד', הוא עשה זאת. כך הוריי היו רגועים ועד היום זוכרים את זה. כשאחותי התחתנה עם בוגר ישיבת הכותל והרב ערך את החופה, הוריי ידעו שהחופה תתנהל כראוי. כשמישהו מהמשפחה שאל למה הרב לא עם הפנים לקהל, אז הרב ענה: "זוהי אינה הצגה!"

תמיד הרב היה שואל בשלום בסבתי, וכמובן שהיה זוכר את הכתובת המדויקת. אני זוכרת שהתחתנתי ועברנו לשעלבים, וראיתי את הרב באירוסין של יראת הנדלר ולא אמרתי שלום, כי חשבתי לעצמי שדמות ציבורית צריכה מנוחה כשהיא עם משפחתה. בבר מצווה של אלקנה הנדלר, לאחר מכן, אמרתי לרב שלום וגם סיפרתי לו שעברנו לשעלבים וראיתי אותו באירוסין… אז הרב ענה לי – חשבתי שראיתי אותך, אבל אמרתי שאם זו את הייתי אומרת שלום….

ברגע שחזרתי מהלוויה, לאחר שהילדים נרדמו, פתחתי ספר ישעיהו…

תפילת נשים / מתפללת בישיבת הכותל

לאחר פטירת הרב הדרי הבנתי שהוא זה שדאג שעזרת הנשים של ישיבת הכותל תהיה גדולה ומוכבדת, מתוך ההכרה בחשיבות תפילתן של נשים. בתור בחורה הייתי מגיעה שנים לתפילות בראש השנה ויום כיפור בישיבת הכותל, גם בהקפות שניות בשמחת תורה. זה היה מדהים כל פעם מחדש, ואני עד היום מרגישה ששם נוצקה בי החוויה של התפילה, של הקשר לקב"ה, לירושלים (הנוף המדהים מהחלונות), של דבקות ושמחה. כאילו כל הלימודים והשיעורים שעברתי בחיים לא צרבו בי את בלב את האהבה לתפילה, ואת הקשר לה' בכלל, כמו התפילות בעזרת נשים של ישיבת הכותל. בשנים הראשונות אחרי החתונה היה לי ממש קשה שאני לא יכולה לבוא לשם.

אז עכשיו אני יודעת למי להודות…

'אתה תלמיד חכם – בך אסור להשתמש' / נעם נתיב

אני שיעור א' בישיבה. שנה שעברה חבר טוב שלי סיים את הש"ס בראש חודש ניסן בהיותו בכיתה י"א. מספר ימים לאחר מכן התפללנו ותיקין בכותל, ולאחר מכן הסתובבנו ברובע. כחלק מהסיור עברנו ליד הכניסה לישיבה, ובדיוק בזמן הזה ראיתי את הרב יוצא מהישיבה. ניגשנו אליו לברכו בברכת בוקר טוב. בתשובה הרב שאל האם נוכל לסייע לו מעט לסחוב דברים מהבית למכונית. הסכמנו, ובזמן שעזרנו לרב ללכת לכיוון הבית, אמרתי לרב בדרך אגב, שהחבר שאיתי סיים לפני מספר ימים את הש"ס. הרב התלהב מכך ובמשך הזמן שהיינו עם הרב, כחצי שעה להערכתי, דברי תורה לא פסקו מפיו. כאשר הגענו עם הרב לביתו, הרב נתן לי כמה דברים לסחוב, ולחבר שלי אמר: "אתה תלמיד חכם – בך אסור להשתמש".

במעגל הריקוד / צחי פנטון

בריקוד במסיבת חנוכה באחת השנים, כשאני סמוך לו במעגל, הרב הדרי הסתובב, נעץ בי מבט חודר ואמר לי להירגע. והוסיף: "בריקוד הרגליים צריכות להשאר על הקרקע! והמעגל צריך לחבר את האינסוף", או משהו כזה. ואז המשיך: " תבחר איזה שיר שאתה רוצה, ואני אגיד עליו משהו". התחכמתי ופצחתי בניגון: "איי ניי ניי" כדי לאתגר את הרב. כמובן שהיה לרב הרבה מה לומר.

כך קיבלתי טעם בפסח שני / הרב דוד פריימן

אני דוד פריימן, בנו של הרב ב"צ פריימן. ניחמתי עכשיו את אשת הרב הדרי זצ"ל, וסיפרתי לה איך שבזכות בעלה הרב הדרי קיבלתי טעם בעייני פסח שני. כידוע, הליטאים לא עושים ענין גדול מפסח שני פרט לאכילת מצה ותחנון שלא אומרים. אבי זצ"ל בשנים היפות של ישיבת הכותל תש"ל-תשל"ד כהרגלו מגיע יום יום לתפילה בישיבה ונשאר שם עד הצהריים. הרב הדרי, לפני שאמר שיחה היה מחלק דפי צילום שערך בעצמו, מכמה ספרים וכך שהיה לכל תלמיד קובץ דפים, והרב היה שוזר את דבריו. אבא ג"כ קיבל דפים כאלו ושמר אותם אצלו. פעם אחת עלעלתי בקבוצת דפים אצל אבא, ומצאתי חומר מצולם על פסח שני. פרי צדיק, אמרי אמת, שמאירים בדברים טובים ונחמדים את ענין פסח שני, התלהבתי מזה, התחברתי לספר אמרי אמרת, וקניתי אותו, וכך קיבלתי טעם בפסח שני. זה היה טופח על מנת להטפיח, ועד היום כשמגיע פסח שני, לא רק אני נהנה, אלא גם מפרסם דפים עם מתיקות העניינים. גם לחברי וידידי גם במשפחתי, וגם לתלמידי בישיבה הגדולה "בית שמואל". וכל זה אני מייחד לעילוי נשמתו הטהורה של הרב חיים ישעיהו בן דוד הדרי.

החוב שנסגר / יוני רוטנברג[7]

החוב שנסגר: האיש שהחזיר לרב הדרי חצי לירה מגיל 12.

במהלך השבעה הגיע אדם בשם יובל רויכמן, ובפיו סיפור מרגש. רויכמן סיפר על חיים יעקבי, שהיה מנהל כספים בחברה שבבעלות משפחתו, שסגר מעגל אחרי שנים ארוכות עם הרב הדרי.

"שייקה גוטשטלט (הרב הדרי) וחיים ברבש (יעקבי) היו חברים לכיתה. בגיל 12 הם ערכו ביניהם התערבות – האם אם שייקה ימשיך לחבוש כיסוי ראש לאחר גיל 20 חיים ישלם לו חצי לירה", סיפר רויכמן. הימים, צריך לציין, היו ימי השפל של היהדות הדתית. זו הייתה שנת תש"ו, 1946, מיד אחרי התגלות ממדי אסון השואה וחורבן עולם התורה, בזמן שבארץ היו הדתיים קומץ קטן ולא אהוד.

השניים נפרדו איש לדרכו, ושכחו מעניין ההתערבות. יעקבי הפסיק לשמור תורה ומצוות, ונעשה למנכ"ל כפים בחברת 'האחים רויכמן'. "שנים ארוכות מאוחר יותר", המשיך רויכמן לספר, "הגיע בנו של יעקבי – שחזר בתשובה – להיבחן לישיבת הכותל. הרב הדרי אהב לפענח את המקור של שמות המשפחה ה'מעוברתים', ומיד נזכר באביו ובהתערבות שלהם. הוא ביקש ממנו את מספר הטלפון שלו".

יעקבי, יקה במוצאו ומנהל כספים בתפקידו, ידע על כל פרוטה שהוא חייב ושחייבים לו. כשקיבל טלפון מאלמוני שטוען שיש לו חוב כלפיו, הוא כמעט טרק את הטלפון. רק אחרי שהרב הדרי ציין בפניו את הסכום, חצי לירה, הוא נזכר בתדהמה בסיפור ההתערבות.

"שייקה?", הוא צעק, והרב הדרי רק ציווה עליו בהחלטיות: "תבוא לישיבת הכותל להשיב לי את החוב".

"אני זוכרת את אבא חוזר באופן מאוד חריג הביתה בצהריים, ממש רץ במדרגות", משחזרת חנה הנדלר, בתו של הרב הדרי זצ"ל, את הסיפור שלא ידעה מה פשרו עד השבעה.

"שאלתי אותו מה קרה, והוא לא ענה מרוב שהיה טרוד. הוא טיפס למדפים העליונים, שבהם היו כל מיני פריטים ישנים, ושלף קופת נעליים מאובקת. מהקופה הוא הוציא פתק, וקרא בשמחה 'מצאתי!'. הוא היה מאוד נסער".

את אותו הפתק הוציא יובל רויכמן במהלך השבעה, לעיניהם הנדהמות של קרובי הרב. זהו הפתק המקורי בו נרשמה ההתערבות של השניים מגיל 12. יעקבי הגיע לישיבת הכותל כדי להשיב את החוב הפעוט, וסיפר בקול חנוק מדמעות את הסיפור. הרב הדרי, שיזם את כל ההצגה, כיוון לחנך אותם בזה ליסוד החשוב ביותר על פי השקפתו. "אבא ראה משימת חיים בחיבור שבין הדורות הקודמים לדורנו, בין הישיבות שלפני השואה לישיבות הציוניות היום", מסבירה הנדלר. "כמי שלמד והתחנך בישיבות הגדולות שהיו באירופה, הוא הקדיש את חייו להקים מחדש עולה של תורה ולחבר בין התורה ההיא לתורה שלומדים היום בישיבות שלנו. הסיפור הזה מבטא יותר מכל את 'איפה היינו ואיפה אנחנו היום', וזה המסר שהיה הכי חשוב לאבא להעביר".

'הסטנדר של אבא חיכה לך' / הרב אבי רט

פצע פתוח ומדמם בנשמתו של הרב הדרי היו תלמידיו ובוגריו שנפלו במלחמות ישראל. בכל פעם שהזכיר אותם היה גרונו נחנק, ובעיניו ניכרו געגועיו אליהם. הנה סיפור קצר שיש בו הכול: אחד הנופלים בקרב סולטן יעקב, היה אריה יהושע שטראוס, תלמיד הישיבה. אריה הי"ד, בן 23 מחיפה, היה נשוי לברוריה ואב לאביעד, תינוק קטן. כבר בימי האבל אמר הרב הדרי בגרון חנוק לאלמנה, למשפחה ולנו: "אנחנו שומרים את הסטנדר (שולחן הלימוד) של אריה בישיבה, עד שאביעד יגדל בעזרת השם, ויבוא ללמוד על הסטנדר של אבא". כך הוא אמר לתינוק בן שנה! חלפו השנים. ליווינו את אביעד לכיתה א', חגגנו אתו בר-מצווה ופסענו אתו בתחנות חייו. בכל פעם חזר הרב הדרי והזכיר: "אנחנו שומרים לאביעד בבית המדרש את הסטנדר של אבא". עד שהיום הזה הגיע. אביעד בן ה-18 נכנס אל בית המדרש של ישיבת הכותל, שם המתין לו הרב הדרי – שקט כלפי חוץ אך סוער ונרגש בפנים – ואמר לו: "הנה, הסטנדר של אבא חיכה לך".

הרב הדרי היה החכם הכולל / הרב שמואל ריינר

כשהייתי ב"של"ת אמצע", בין שני תקופות השירות בצבא היה לי חבר מצוין איש כלבבי שלמד בישיבת הכותל, וכל שיחה אתו הייתה מעוררת ומרתקת. כשהייתי מגיע מהישיבה לשבת הביתה, היינו נפגשים בשבת אחר הצהרים, מטיילים ומדברים. בפרשת אמור תשל"ה היה המעשה.

אותו חבר אמר לי שהוא צריך לחזור לישיבה לסעודה שלישית, והזמין אותי להצטרף איליו לסעודה שלישית בישיבת הכותל. הגעתי לסעודה שלישית, חדר האוכל היה צפוף ולא כל כך נעים יחסים לישיבת שעלבים שבה למדתי. אבל השירה הייתה מדהימה. ואז הגיע השיחה, שיחה של הרב הדרי. אגב באותם הזמנים השיחה כחלק מסעודה שלישית הייתה ייחודית לישיבת הכותל. מי שלא שמע את העברית של הרב הדרי הפסיד, השילוב המושלם בין שפה רבנית לעברית ספרותית שפה משובצת במטבעות לשון ממדרש זוהר וחסידות, כלשונו, "מעין עולם הבא!"

כל פעם שהרב הדרי אמר "שבת" היה ברק בעיניים שלו או אולי רסיס מדמעה. ואז בא הדבר: " שבת זה להיכנס להיכל, לארמונו של מלך ממש! אוכלים לפני המלך שרים לפני המלך מדברים עם המלך….. נו כשנמצאים בבית המלך אז לא חבל על הזמן לקרוא עיתון בבית המלך…." תמה הרב הדרי. דו"ק. נדמה לי שאז שמעתי ממנו ביטוי שהיום הוא מצוי ושגור "מקדש הזמן"! איזו מתיקות!

לפעמים כשיש לי שבת טובה או כשאני מגיע בתפילת למוסף ל"ישמחו במלכותך" – אני נזכר ברב הדרי ודרכו אני נזכר שאני נמצא בתוך השבת.

אני רוצה לשתף אתכם בכמה "מעיישלך" (מי שלא מבין את המילה שיתקשר..), כלשונו.

בישיבתנו, "שבת ירושלים" איננו נוהגים אותה בכ"ח באייר, לא מסיבות אידיאולוגיות אלא מפני הדוחק וחוסר המקום, על כן היא קצת לפני או קצת אחרי. זו הייתה שבת "שלח". פניתי לרב הדרי, שמבחינתי הוא האדם לדבר על אהבה ערגה ומחשבה עמוקה על מקומה של ירושלים בחיינו, וביקשתי ממנו שייתן שיחה לישיבה. ביקשנו גם לעשות סעודה שלישית בישיבת הכותל. הרב הדרי הסכים מיד, רק ביקש, "אני רק מתנה…" שמישהו מהתלמידים ילווה אותו לביתו אחרי השיחה.

הרב הדרי הגיע עם נכדו ואז התברר לי כי הרב מתקשה בהליכה ולהגיע לישיבת הכותל היה כרוך במאמץ משמעותי. הרב הדרי הגיע הוא דאג לכל מחסורינו כדאוג אב לבנו יחידו.

אז הגיע השיחה. הרב דיבר על המרגלים עם "גרטל", המרגלים החסידים וכטוב ליבו עבר מהקיבוץ הדתי ליבנה ולצוריאל אדמונית, שאל שאלות, קצת 'ירד' עלינו, בחן, וגם קצת החמיא, השפה הנפלאה החן ההיקף וחיוניות כבשו אותנו. זכור לי ביטוי אחד מפני שהתאהבתי ואימצתי אותו: "מרום שמים וכוכביהם לתחתיות ארץ".

אחרי השיחה לוויתי אותו לביתו ודיברנו על בית אבא, על גיסי שלמד בישיבת הכותל בשנותיה הראשונות ועוד. הרב התקשה בהליכה והוא נעזר בי מעט. חשבתי על הגאון הסלובדקאי הזקוף והנאה שפיו דובר חסידות והרהרתי על הפער שבין הרגלים המתקשות ללכת לחכמה בינה ודעת שבמיטבם. הרהרתי על כל העולמות הנבללים באחת – פילוסופיה, חסידות, מדרש, היסטוריה, השכלה ואהבת אדם וכולם מטובלים "בספר המעשים".

פגשתי חכמים רבים שהיו להם ידיעות רחבות בתחומים שונים אבל בעומק הם לא היו לא בזה ולא בזה אף על פי שידעו המון. הרב הדרי היה החכם הכולל; הוא היה לגמרי בגור ובסלובדקה, באיזביצה אחרי שהיה אצל האדמור הזקן, ושורשיו במרווח שבין הרב צבי יהודה לר' יחזקאל סרנא ראש ישיבת חברון, ומבין שניהם בקע אורו.

ליל הסדר בגדוד 429 / הרב שמואל ריינר

היה זה ימים ספורים לפני חג הפסח, שנת תשל"ה. היינו במערב סיני במעבר המיתלה, קרוב לתעלת סואץ. הימים האחרונים ממש של קורס מפקדי טנקים. כולנו חיכינו לצאת הביתה לליל הסדר, לאחר תקופה ארוכה שלא ראינו את הבית. אז הופיעה המג"ד, יהודה גלר, והודיע לנו שפרצה כוננות גדולה וכולם נשארים לליל הסדר בגדוד.

פסח תשל"ה, שנה וחצי לאחר הטראומה של מלחמת יום הכיפורים, ובאוויר הייתה תחושה שהמלחמה יכולה להתחדש בכל רגע. הנרי קיסינג'ר, שר החוץ האמריקאי, הפסיק במפתיע את 'מסע הדילוגים' שלו, שבו ניסה להוריד את המתח במזרח התיכון. היינו רגילים בכוננויות בהודעות שכאלה.

גלר המג"ד היה איש רגיש וטוב, תערובת של איש צבא קפדן ודייקן וסבא טוב. הוא ניסה לפצות אותנו. הוא הציע לנו להזמין אורח לליל הסדר. את מי שאנחנו רוצים הוא יביא, בבחינת 'עד חצי המלכות'. מישהו מחברינו משיבת הכותל הצביע שנזמין את ראש הישיבה שלו, הרב ישעיהו חיים הדרי זצ"ל. כבן של רב הבנתי שהרעיון מופרך. רב בליל הסדר נמצא בביתו, ליד השולחן שלו, עם ספריו, עם מנהגיו ועם אורחיו הקבועים והמזדמנים. רב יושב בנציבין ומצודתו פרוסה… אבל איננו גולה מביתו.

אינני זוכר איך גויסתי למשימה הזאת. באותו ערב נקראתי עם עוד חבר, תלמיד של הרב הדרי, להתקשר אליו ולהציע לו להיות עמנו בליל הסדר בסיני. לא הכרתי את הרב הדרי היטב, אבל מסיבות משפחתיות שונות הייתה בינינו היכרות מסוימת. באותם הימים התקשרות הייתה קשה עד בלתי אפשרית. שיחות הטלפון היו עוברות דרך מצ"א – מרכזיות צבאיות אזרחיות. איכות השמע הייתה ירודה מאוד והיה קשה מאוד לשוחח; לא שמעו אותנו מעבר לקו, וגם אנחנו לא הצלחנו לשמוע את הצד השני. פעמים רבות השיחות היו מתנתקות באמצע. ואם לא די בקשיים הטכנולוגיים, הייתה לי יראה מלבקש דבר כל כך מופרך מראש ישיבה.

בחיל ורעדה התקשרנו להזמין את הרב הדרי. אולי מוטב לומר שלא הזמנו אותו להתאחר בסדר שלנו, אלא הזמנו את עצמנו להסב אל שולחן הסדר של הרב, תוך בקשה שהוא ייערך השנה באוהלים צבאיים בחולות סיני. לפעמים כשאנחנו שומעים אדם מעבר לקו, מתוך כמה צלילים שאנו שומעים, אנחנו מנסים לבנות אישות: האם הוא נחמד, כועס, קורקטי…? אני זוכר את קולו של הרב נמרץ, נוקשה, עם חן וענייניות. "אני צריך לשאול את הרעבעצין (הרבנית). תתקשרו בעוד כחצי השעה". אודה, לא האמנתי שהוא יבוא. להגיע כמשפחה לסיני לחג באותם הימים היה דבר מסובך מאוד. אולם כשהתקשרנו שנית הוא אמר לנו כי כבר דיבר עמו 'מפקד הגדוד', והם יבואו בלי נדר לליל הסדר. האמת – הופתעתי.

בערב פסח בצהרים, בסופות החול של סיני, הגיעה משפחת הדרי – הרב , הרבנית, ושלוש בנותיהם – גדוד 429. זו תמונה שיכולה להיות רק בסרט.

כיוון שהיו בגדוד שתי פלוגות של בני ישיבות היה צריך לחלק את הגדוד לשני סדרים. אני לא הייתי בליל הסדר עצמו עם הרב, הפלוגה שלי עשתה סדר לעצמה. אנחנו הצטרפנו רק בסוף הסדר לשירי ה'נרצה'. תמונה אחת שמרוה אצלי בזיכרון: הרב יושב עם משפחתו, עם המג"ד הנעץ יהודה גלר בראש השולחן, ולמרות השעה המאוחרת יחסית הרב הדרי מלמד את שירה הגדה את הגדוד כולו – בני ישיבות, הפלוגה המבצעית, פלוגת מפקדה… התמונה הזאת, למי מספר ראש ישיבת הכותל הרבב הדרי את סיפור יציאת מצרים, עם מי הוא שר 'כי לא נאה, כי לו יאה' – השפיעה עלי כמו כמה סדרים יפים בבית אבא.

בבוקר החג נתן הרב שיעור ארוך על אליהו בפסח. אינני זוכר את מהלך השיעור, אבל ני זוכר את החיות, את ההתלהבות מחד ואת האיפוק מאידך, את הניסוחים היפים, את חידודי הלשון ואת ההפתעות – הכל היה מפתיעה. אמירה אחת אני זוכר מהשיעור, והיא מלווה אותי מאז ועד היום.

הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה כותב על ארבע הכוסות ועל הכוס החמישי: "ואחר כך נוטל ידיו ומברך ברכת המזון על כוס שלישי ושותהו. ואחר כך מוזג כוס רביעי וגומר עליו את ההלל, ואומר עלי וברכת השיר והיא 'יהללוך ה' כל מעשיך' וכו', ומברך בורא פרי הגפן ואינו טועם אחר כך כלום כל הלילה חוץ מן המים. ויש לו למזוג כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול והוא מ'הודו לה' כי טוב' עד 'על נהרות בבל'. וכוס זה אינו חובה כמו ארבעה כוסות…".

בלשון הזהב שלו, בקולו המתוק ובהדרת פניו אמר: "וכוס חמישי לכבודו של אליה נביאנו, יהיה מונח כמנה שלישי עד שיבוא אליהו", ברמזו למשנה בפרק 'המפקיד': "שנים שהפקידו אצל אחד, זה מנה וזה מאתים, זה אומר שלי מאתים וזה אומר שלי מאתים, נותן לזה מנה ולזה מנה, והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו".

אייני זוכר יותר, ואייני יודע אם נאמר יותר בזמן השיעור. מאז ועד היום ממש הקישור הזה בין כוסו של אליהו לבין 'יהא מונח' מרתק אותי. כמה שיעורים העבתי עליו, כמה הגיגים באו בעקבות משפט מתוק זה. הוא זרע אצלי יסודות לתפיסות עולם, שאיני יודע עד כמה הרב הדרי היה שותף לה, של התנהלות דתית בעולם שבין ספק לוודאי. הכוס החמישי, כוסו של אליהו, עומד כנגד לשון הגאולה החמישית, 'והבאתי', שהיא לשון הגאולה העתידה. מזיגת הכוס החמישי מצד אחד, אך ההימנעות משתייתה מן הצד האחר, מסמלות את האמונה השלמה בגאולה, ואת האפשרות שמציאות חיינו היא מציאות של גאולה, אך ללא הוודאות שזוהי הגאולה שלמה. אנחנו נדרשים למזוג אך לא לשתות, להיות בספר אך לפעול במציאות, להיענות לאפשרות אך לא להכריע, עד שיבוא אליהו ויתרץ קושיות ובעיות.

מאז נקשרה נפשי ברב הדרי.

כדאי לו לאדם לנדוד משולחן אביו ואפילו בליל הסדר, להיות במרחקים בלב המדבר, רק בשביל לשמוע את המפשט הנפלא הזה. אילו היינו קוראים את המשפט הזה, דיינו. עכשיו כששמענו…

בנוהג שבעולם בנים מתכנסים לשולחן אביהם בערבי פסחים. יש וכדאי לו לאדם לגלות משולחן אביו אפילו בליל הסדר, ולנדוד למרחקים, ללב המדבר, רק כדי לראות בעיני הבשר אהבת רב לתלמיד.

מי יגלה עפר מעיניך, הרב הדרי, שמעשיך ודבריך עדיין מהדהדים בליבנו!

בניין ירושלים / אליסף שומרון

בתוך ימי הצער והפרידה ממו"ר זצ"ל, (שבצילו גדלתי במידה רבה, למרות המרחק הגיאוגרפי, והרבה ממה שיש לי ולמשפחתנו כולה-שלו הוא, וזכותו גם עומדת לנו בכך שקבענו ביתנו אל מול הר הקודש) נזכרתי שבסמוך ליום חתונתנו הרב מסר לנו מעטפה, ובתוכה, כמנהגו, אפר מהבית השרוף, לקיים ההלכה לשים בראש החתן כדי לזכר חורבן ירושלים.

והנה בעת החופה, אף על פי שהרב היה שם, וכן חברי המופקד על סידור העניינים- ושניהם ידעו על האפר, נשכח הדבר, ולא הניחו אפר בראשי כמנהג.

לאחר שבועיים פגשתי את הרב בחתונה אחרת, הרב התפלא עלי-איך ייתכן שאני נמצא בערב מחוץ לבית, ותשובתי שאשתי הסכימה לא סיפקה אותו. שאלתי אותו על כך שהאפר נשכח בחתונה. אמר לי הרב בחיוך ובתנועת ידו המרגיעה -'אל תדאג, התאבלנו הרבה שנים, עכשיו הזמן לבנות את ירושלים'.

יהיו הדברים לעילוי נשמתו הטהורה. 'בונה ירושלים ד' נדחי ישראל יכנס, הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם'.

לכלול את כל הזרמים / הרב יצחק שילת

פגישתי הראשונה עם מו"ר הרב הדרי זצ"ל הייתה בעת שלמדתי כנער צעיר, תלמיד שלא מן המנין, בישיבת מרכז הרב, בבניין הישן ברחוב הרב קוק. בוקר אחד הופיע אברך זקוף-קומה ומעוטר בזקן קטן אדמדם, עם גמרא בידו, והתיישב ללמוד בפינה הימנית הקדמית של בית המדרש, וכך בוקר אחר בוקר בהתמדה במשך "זמן" שלם. הבחורים התלחשו שזהו הרב הדרי, שהתמנה להיות המשגיח של ישיבת כרם ביבנה, והוא מכין עצמו לתפקיד בשקיעה בלימוד. אולי התכוון גם לקלוט מרוחו של מרן הראי"ה זצ"ל השורה בבית מדרשו.

ימים לא רבים אחר כך הגעתי אני לישיבת כרם ביבנה. הייתי אז בן 16. ה"ראש ישיבה", הגאון הרב גולדויכט זצ"ל, נהג נשיאותו ברמים, ולעיתים היה זורק מרה בתלמידים, כהוראת רבינו הקדוש בכתובות. המשגיח, הרב הדרי, היה קורא לי יצחק'ל (כך הוא קרא לי גם שנים רבות אחר כך), ויחסו האבהי היה לי מתוק ונעים. הוא הבין שאני עדיין שתיל רך, ואפשר לי ללמוד מה שליבי חפץ, לאו דוקא את המסכת של הישיבה. למדתי רוב היום "בקיאות". דומני שממנו שמעתי לראשונה את השם "אורות הקודש", ונמשכתי גם אליהם. כעבור שנה בכרם ביבנה חזרתי למרכז הרב. אחרי פגישות ראשונות עם מו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל מיהרתי לבשר לרב הדרי שמצאתי את שאיותה נפשי. לא ידעתי שלרב הדרי עצמו היה קשר אישי גם עם הרב צבי יהודה וגם עם "הנזיר". הוא כמובן שמח, ואיחל לי הצלחה.

לאחר שנים בישיבת מרכז הרב, שכללו את הימים הגדולים של מלחמת ששת הימים, גמלה בלבי ההחלטה ללמוד מתמטיקה באוניברסיטה, כדי שאוכל להתפרנס ממקצוע חול ולא מהתורה. הרצי"ה זצ"ל, שהייתי קרוב אליו מאד, אמר לי בפסקנות שאם אלמד באוניברסיטה לא אוכל להמשיך בה בעת ללמוד בישיבה. קיבלתי את הדין ועזבתי את הישיבה. כסטודנט היה חסר לי מאד בית מדרש. סרתי לישיבת הכותל הצעירה, שבראשה עמד הרב הדרי, וביקשתי בבושת פנים רשות ללמוד בישיבה סדר אחד ביום. הרב הסכים במאור פנים וללא היסוס. כך זכיתי להתקשר לישיבת הכותל, וללמוד בה גם אחרי תקופת האוניברסיטה, עד חתונתי. בה זכיתי לשיחותיו ולשיעוריו העמוקים של הרב הדרי, לתורתם הבהירה של ר' יעקב כץ שיאריך ימים ור' חגי איזירר זצ"ל יבדלו לחיים ארוכים, ובה ישבתי בסדר וכתבתי את ספרי הראשון, 'זכרון תרועה' על ראש השנה. כל זאת בזכות הקירוב שקירבני הרב הדרי.

גם כשחזרתי אחרי החתונה למרכז הרב (והרצי"ה בגדלות רוחו קיבלני ברצון), המשיכה תקופת ישיבת הכותל להוות נדבך משמעותי מאד בחיי. ביחד עם עמיתי הצעיר מישיבת הכותל, הרב חיים סבתו שליט"א, ובעידודו של הארי החי ר' אריה בינה זצ"ל, זכינו להקים את ישיבת ההסדר במעלה אדומים. לא זו אף זו: אחרי מספר שנים זכינו להביא אחר כבוד למעלה אדומים את החברותא שלי מישיבת הכותל, ידי"נ הרב יהושע כץ שליט"א, לכהן פאר כרבה של מעלה אדומים לאי"ט. על כל אלה שש ועלז לבו של הרב הדרי.   

הרב הדרי היה גאון ביחסי אנוש. היו שאמרו שהוא ידע "להלך בין הטיפות". חושבני שהביטוי הנכון הוא שהוא ידע לכלול את כל הזרמים ואת כל הטיפות, של העבר ושל ההווה, באהבה ובשאר רוח.

יהי זכרו האהוב ברוך, חקוק בלב תלמידיו.

ברכה / תלמיד

בהיותי בשיעור ב', נסעתי ביום חמישי למסיבת 35 שנות נישואים של הורי בגליל. כיוון שזו הייתה שבת ישיבה, חזרתי ביום שישי לירושלים. בכניסתי לביהמ"ד לתפילת מנחה של ערב שבת, ראיתי את הרב מסמן לי ממקומו לגשת אליו. "לא היית בשחרית אז חשבתי שנסעת לשבת, איפה היית"? סיפרתי לו על המאורע שחגגנו, "וכמה נכדים??" הוא שאל, השבתי לו, שאף אחד מאחי ואחיותיי לא התחתן, ואני הקטן. הוא הופתע לשמוע, ואמר מיד: "שיהיו להם נכדים עוד לפני שתתחתן". מיותר לציין, שברכת הצדיק התקיימה במלואה.

---

[1] כמו כן, חוברת ההספדים שיצאה ליום השנה הראשון לא נכללה בקובץ זה.

[2] הסיפור עצמו: ר' לייבלה איגר, נכדו של ר' עקיבא איגר, היה חסיד קוצק, ואם היה מתכבד בסנדקאות הוא היה מאריך מאד בהכנות למצווה, עד לאחר חצות היום. גדולי לובלין פרסמו שלא לכבדו כי הוא מבטל את "זריזין מקדימין למצוות". הוא פנה לבן דודו, הרב שמעון סופר, שגיבה את מנהגו והשיב שאם אדם עוסק בהכנה למצווה זה לא סותר את זריזין מקדימים למצוות, כי ההכנה היא חלק מהמצווה.

[3] "חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים, ולספר בניסים ובנפלאות שעשה הקב"ה לאבותינו, עד שתחטפנו שינה" (שו"ע או"ח תפא ב).

[4] מלכים א יח כא.

[5] נאמר באזכרה ביום השנה הראשון בהיכל ישיבת הכותל.

[6] אגב, כאשר העביר הרב בשבתות שעורים נפלאים בענין הקשר בין ההפטרה והפרשה וביקשנו אותם בכתובים, אמר הרב שאינו כותב. אנו ישבנו במוצאי השבתות שחזרנו וכתבנו את מהלכי השעורים ונתנו לרב להגהה. בכל זאת הרב סירב להדפיס את הדברים וטען בצדק כי אינם דומים הסיכומים לחוויית השיעור עצמו…

[7] פורסם בשבועון 'שביעי'.