מעשה אבות סימן לבנים
הפתגם המקובל – 'ההיסטוריה חוזרת על עצמה', מופיע בתורה בניסוח "שאל אביך ויגדך"[1]. חקר הקורות בימי הזקנים יעזור לדור להבין את דרכו, ובניסוח ישראלי מיוחד – 'מעשה אבות סימן לבנים'[2]. זהו אחד מהסימנים המובהקים של ספר בראשית, אם לא המובהק ביותר; סימן לבנים במובן היסטורי של קורות העיתים, וסימן לבנים במובן מוסרי של התנהגות מופת.
עקרונות, נסיבות, מאורעות – אלו דברים החוזרים על עצמם. המקרא מלא מיסודות הנזכרים בעבר ונשנים בתקופות מאוחרות יותר, כשם שהחיים מלאים מהם. אלא שבשטף החיים לא מרגישים בכך, אולם כשהסיפור מרוכז ניתן להבחין בגוון אחד, הנעלם וחוזר ומאיר מאוחר יותר. לא רק בתולדות ישראל נכון הדבר, אלא אף בתולדות העולם – כך בא הדבר לידי ביטוי בפרשיות בראשית ונח, הסוקרות את עידן ראשית תולדות העולם.
למך ולמך – סוף והתחלה
עתה נעקוב אחר תולדות שושלות האנושות: מאדם הראשון השתלשלו שתי שושלות – שושלת קין ושושלת שת. הבל נעלם מן ההיסטוריה בלא המשך ושושלת, בעקבות הריגתו על ידי קין, ולאחר מכן נולד שת. נמצאו קין ושת – שני ראשי בתי האב שהאנושות מתייחסת אליהם.
בעקבות הריגת הבל נגזר על קין: "שבעתיים יוקם"[3], וכלשונו של רש"י: "לסוף שבעה דורות אני נוקם את נקמתו"[4]. אגב כך, מספרת לנו התורה על שבעת דורותיו של קין: חנוך, עירד, מחויאל, מתושאל, למך ובנו הנולד לו תובל-קין[5]. כאן נקטעת שושלתו של קין, אשר מכאן והלאה אין לה המשך בסיפורי התורה[6].
במקביל לשושלת זו ישנה שושלתו של שת: אנוש, קינן, מהללאל, ירד, חנוך, מתושלח, למךובנו הנולד לו – נח[7].
נמצא כי בקצה שתי השושלות, ניצבים שני אישים בעלי שם זהה – למך, ויש להעמיק במשמעות ההשוואה ביניהם[8].
בניו של למך משושלת קין מפתחים את האנושות; יוצרים אומנות אוהל ומקנה, תרבות ותעשייה. אך למרות כל זאת בסוף השושלת משורר למך את שירת האפס, שהמסר שלה הוא שאין תכלית לאנושות, הבנים יוצרים ומפתחים אך אביהם רואה בכול פצע וחבורה: "כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי"[9], הנושאים את אותה קללה קדומה: "כי שבעתיים יוקם קין ולמך שבעים ושבעה"[10]. למך זה רואה את עצמו כסיומה של תקופה, כסוף שאין אחריו המשך.
בהשוואה אליו, גם למך משושלת שת רואה עצמו סוף לתקופה. אך לא סוף של הבל וריק אלא של נחמה, הנולדת עם לידת נח בנו. דבר זה גם מתבטא בניסוח התורה המתאר את לידתו של נח – בעוד שאצל כל הדורות כתוב: "ויולד את", בלידת נח כתוב: "ויולד בן"[11], ודרשו חז"ל: "שממנו נבנה העולם"[12]. למך של קין רואה את העתיד באפסותו, ואילו למך של שת רואה את העתיד בנחמה, בבניין. לא ילדים מתים אלא חיים ובונים, ממשיכים את שהתחלנו, משפרים ומנחמים.
ההיסטוריה חוזרת על עצמה: למך חוזר על למך, כמקביל לו, אך בשינוי מהותי המהפך את פני הדברים. זה אומר חזון וזה אומר חזון, אך זה אומר חזון של אפס וזה של נחמה מאותה קללה קדומה. אותו החידלון המבהיל את למך אבי תובל קין, ממנו מבקש למך אבי נח נחמה.
'זה ינחמנו'
נחמה זו שהביא נח לעולם – יסודה בשינוי המסתתר בה. הוראת היסוד של השורש 'נ.ח.ם' היא שינוי, שינוי תודעה. מכאן השימוש בשורש זה בהקשר של חרטה על העבר ובהחלטה של שינוי עתידי. כיוצא בזה אדם המצטער מקבל תנחומים, והם משנים את דעתו על אותו מאורע מצער שחווה.
בזמנו של נח התרחש שינוי בתולדות העולם; שינוי, חרטה וניחומים מצד ד' על תוכניתו בעולם: "וינחם ד' כי עשה את האדם בארץ"[13]. זו הייתה השקפת עולמו של למך משושלת קין, נחמה שיש בה חורבן. אך מאידך גנוזה בנחמה גם שינוי ותקווה להסרת הקללה, וזו הייתה הפרספקטיבה של למך משושלת שת.
מכאן באה המנוחה, הקרובה באותיותיה לשורש זה של נחמה, שאליה מוביל השינוי המבורך. זוהי משמעות שמו של נח, אשר אצלו התעצמה הנחמה, עד שבעקבות קורבנו הבטיח ד': "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה"[14]. זוהי נחמתו של נח החיובית, הסמוכה ובאה לאחר אותה נחמה שלילית: "וינחם ד' כי עשה את האדם בארץ… ניחמתי כי עשיתים. ונח מצא חן בעיני ד'"[15].
הניחומים של נח נגעו גם לפן המעשי, כדברי רש"י: "'זה ינחמנו'… עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרישה והוא הכין להם"[16], אולם מתרוממים אף למעלה מכך. לא רק מקללת האדמה ניחמם נח אלא מקללת הקיום, מאבדון המבול; למך אביו של נח ניבא ולא ידע מה ניבא.
לכן כאשר יוצא נח מן התיבה, שעל ידה הציל את החיות מן המבול, הוא מקריב מהן לד'. ולכאורה הדבר תמוה – וכי זו הצלתם? להמיתם כקרבן לאחר שניצלו ממימי המבול?! אלא שקורבן זה הוא הצלה ונחמה מן הקללה הפנימית, קללת הקיום. פעם יחידאית מופיעה בתורה הביטוי: 'ריח הניחוח', וזאת אצל קורבנו זה של נח: "וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו ולא אסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי"[17]. ריח הניחוח הוא ריח המנוח, המנוחה, הנחמה שהביא נח[18]. ריח זה מתואר במדרש ככזה הכולל בבשמו את ריחות כל הדורות, כריח ניחוחו של אברהם, חנניה מישאל ועזריה ודורו של שמד[19]; נח, אבי האנושות, נתן משמעות של מנוחה וניחומים לעולם[20].
מנוחת ירושלים
אולם עדיין רחוקה הדרך אל המנוחה השלמה, היא המנוחה בבניין המקדש וירושלים, מקום המנוחה כדברי הנביא: "אי זה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי"[21]. זה הוא מקום המנוחה הקדום, שבו הקריב נח את קורבנו כמסורת חז"ל: "ומסורת ביד הכול, שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארוונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל"[22].
ליסוד זה של בקשת מנוחה, מצטרף סיפור מגדל בבל, שהיה למעשה ניסיון נפל למציאת מנוחה; בבל תחת ירושלים. ההיסטוריה חוזרת על עצמה, ומנוחה זו אכן תימצא לאחר אלפי שנים בבניין המקדש בירושלים, המקום שממנו החל לעלות לראשונה ניחוח המנוחה, בימי נח.
תיבות נח ומשה
רק פעמיים מוזכרת במקרא המילה: 'תיבה', אצל נח שבנה תיבה ואצל משה שהושם בתיבה. המכנה המשותף לשניהם הוא הצלת העולם – אצל נח במישור הפיזי, ואילו אצל משה במישור הרוחני. תיבת נח הגנה על יושביה מפני מי המבול, ותיבת משה הגנה על הנתון בה מפני המים הזדוניים. מי המבול שטפו את כל העולם הגשמי, זה שתקוות עתידו נתונה הייתה בתוך תיבת נח, ומאוחר יותר המים הזדוניים של הרשע המצרי איימו להטביע את תקוותו הרוחנית של העולם; בתיבת נח ניצל העולם החומרי ובתיבת משה ניצל זה הרוחני[23]. ללמדך שכשהמים מקיפים מכל עבר – נמלטים אל התיבה, מתוך אמונה שאפשר לשנות.
קומה ד' למנוחתך
שייכות מיוחדת יש ליושבים ליד הר הבית. ההיסטוריה כולה מקופלת בהר עליו אמר ד': "מקום מנוחתי"[24], ומעשה אבות בתקופתו הראשונה של העולם – סימן לבנים בדורות האחרונים.
מכאן נישאת התפילה והבקשה העמוקה: "קומה ד' למנוחתך"[25]; למנוחת ירושלים השבתית, שהיא תכלית ההיסטוריה כולה ואשר אליה היא שואפת – "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"[26].
נמצאנו למדים:[27]
ההיסטוריה חוזרת על עצמה. שתי השושלות היוצאות מאדם הראשון מובילות ללמך, זה של קין וזה של שת. אולם בעוד למך של קין רואה את עצמו כסיום טראגי של תקופה מקוללת, למך של שת רואה את התיקון העתיד ובא, וקורא את בנו על שמו – נח; 'זה ינחמנו'. שתי השקפות אלו כלולות בשורש 'נחם', נחמה של חרטה על בריאת האדם: 'ניחמתי כי עשיתים', ונחמה המבשרת תיקון ועתיד חדש: 'ונח מצא חן'. נחמתו של נח הביאה לעולם מזור במישור הגשמי והרוחני, הן בהתקנת מחרשה והן בהעלאת ריח ניחוח שהביא תקווה לעולם. ראשיתה של המנוחה אצל נח, בהקרבתו במקום המקדש, ואחריתה ב'איזה מקום מנוחתי', בריח הניחוח של קורבנות ירושלים; דרך ניסיון הנפל של מגדל בבל. מעשה אבות סימן לבנים, ומכאן נישאת התפילה על מנוחת ירושלים השבתית, שאליה שואפת ההיסטוריה כולה: 'קומה ד' למנוחתך'; 'ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים'[28] .
[1] דברים לב, ז.
[2] ראה מדרש תנחומא לך לך ט. רמב"ן בראשית יב, ו ד"ה "ויעבור אברם בארץ".
[3] בראשית ד, טו.
[4] רש"י שם.
[5] שם פסוקים יז-כג.
[6] אמנם במידה מסוימת יש המשך לשושלת זו והוא דרך ביתו של למך, אחות תובל קין – נעמה. נעמה זו הייתה לאשת נח (רש"י ד, כב), ועל ידה מתערבת למעשה שושלתו של קין עם זו של שת. ראה 'העמק דבר' ד, כב: "ידוע המדרש נעימה במעשיה עד שזכתה להיות אשתו של נוח… ונמצא מחלק טוב שבקין הושתת העולם מצד האישה, וזכה להתחבר בקיום העולם עם זרע שת אשר הוא וזרעו תכלית הבריאה כאשר יבואר".
[7] שם ה, ז-כט.
[8] ראה רש"ר הירש שם ד, כז, שהרחיב על השוואת השושלות עם דרישת שמותם.
[9] שם, כג.
[10] שם כה. וראה דברי רש"י: "עשה למך קל וחומר בעצמו – אם קין שהרג את הבל במזיד שהיה צעיר לימים נתלה לו העונש עד שבעה דורות, אני שלא הרגתי כך לא כל שכן שיתלו לי לשנים הרבה? וזהו קל וחומר של שטות" (רש"י שם ד, כד).
[11] בראשית ה, כח.
[12] רש"י שם.
[13] בראשית ו, ו.
[14] בראשית ח, כא.
[15] בראשית ו, ו-ח.
וראה רש"ר הירש בראשית ה, לא, שם מונחים יסודי הדברים.
[16] רש"י בראשית ה, כט.
[17] בראשית ח, כא.
[18] כדברי הרש"ר הירש שם ח, כא: "ניחוח הוא שם עצם משורש נח".
[19] ראה בראשית רבה לד, ט-י.
[20] וראה רש"ר הירש בראשית ח, כא.
[21] ישעיהו סו, א.
[22] רמב"ם הלכות בית הבחירה ב, ב.
[23] ראה שמועות ראי"ה נח תרצ"א.
[24] ישעיהו שם.
[25] תהילים קלב, ב.
[26] פרקי דרבי אליעזר פרק יט.
[27] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[28] שיחה זו נערכה משיחה שנאמרה בשנת התש"ל.