תוספת שבת
בין הדברים המייחדים את השבת מתבלט יסוד ההכנה אליה; כמידת ההכנה כך ההשגה, ומכאן המושג 'קבלת שבת', והיציאה לקראת שבת[1].
אלא שיסוד זה תלוי במושג נוסף – 'תוספת שבת'. מקורו בדברי הגמרא הלומדת שכל מקום שיש שבות יש תוספת:
"מוסיפין מחול על קדש מנא ליה… תלמוד לומר 'תשבתו'"[2].
במדרש רבה למדו זאת מלשון הכתוב 'יום השישי':
"'יום הששי' – אמר ר' יודן זו שעה יתירה שמוסיפין מחול על הקודש"[3].
וכיוצא בזה במכילתא:
"זכור ושמור – זכור מלפניו ושמור מלאחריו, מכאן אמרו מוסיפין מחול על הקדש, משל לזאב שהוא טורד מלפניו ומלאחריו"[4]; "זכור ושמור זכרה עד שלא תיכנס ושמרה משתיכנס, מכאן שמוסיפין מחול על קודש בכניסתה וביציאתה"[5].
בעצם המושג 'תוספת' ישנן כמה חקירות הלכתיות: החילוק בין תוספת שביעית, שחלה ב'חפצא', בקרקע, לבין תוספת שבת ומועדים שחלה בגברא, באדם[6]; האם התוספת חלה ממילא או שעל האדם להוסיפה[7]; האם התוספת היא כקדושת המועד עצמה או כקדושת תוספת בפני עצמה[8], ועוד.
חיבת קודש
במעלתה של התוספת אמרו בתיקוני זוהר – שכפי הוספת האדם מוספים לו משמים נשמה יתירה[9].
בעל 'בני יששכר' עמד על החיבה המתגלה בתוספת שבת:
"חיוב תוספת שבת… הוספה מן שיעור הראוי לו מיקרי הוספה. והנה גם אנחנו עם הקודש בעשייתינו המצות באהבה ובחיבה יתירה הנה היתרון הוא תוספת חלק ל"א יותר מן הציווי, ובזה חיבה יתירה נודעת לנו שאין אנחנו עושים המצוה דרך משא רק אנחנו עוד מבקשים להוסיף, ע"כ שיעור השביתה בתוספת חיבת הקודש הוא ל"א שעות כדברי מרן האר"י ז"ל"[10].
חיבת הקודש נודעת דווקא מן ההוספה, המעידה על החיבה היתירה למצווה.
אפשר שמפני זה התוספת היא ב'שב ואל תעשה', בהוספת שביתה, מפני שבמצוות עשה הרי עצם המעשה הוא החביבות.
בריאת זמן חדש
מלבד חיבת הקודש המתגלה בתוספת השבת, יש בה אף בחינה של בריאה חדשה. כך ממשיך להעמיק בעל 'בני יששכר':
"הנה כתיב 'ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו' וכו'… ובשבת אין מבואר שום מלאכה, רק אף על פי כן לא כלו כל המלאכות רק ביום הז'. כי הזמן הוא גם כן נברא כשאר הנבראים, ואם כן כיון שנברא העולם להתנהגות הזמן בז' ימים כיון שלא יצא לפועל עדיין יום הזמן של יום השביעי לא נגמרו עדיין כל המלאכות, כי הי' העולם חסר בריאת יום הז' וכשנברא הזמן יום הז' כלו כל המלאכות. וזה יש לרמז בדברי רז"ל ג"כ באמרם מה הי' העולם חסר מנוחה באה שבת בא מנוחה היינו שהי' העולם חסר עדיין בריאת יום המנוחה.
ולפי"ז תשכיל ותדע גם כן ענין תוספת שבת, כי זה ענין והלכת בדרכיו, דהנה השי"ת שבת מכל מלאכתו ביום השביעי רק ברא ועשה את יום השבת שלא הי' עדיין בפועל. כן מחוייבים אנחנו לשבות מכל המלאכות רק מצוה עלינו לעשות את יום השבת היינו לעשות שבת חדש. מתוספת ימי החול שאנו מוסיפין על השבת הנה היא לנו עשי' בזמן את יום השבת. וזהו ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת וכו' ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים וכו' הבן הדבר, אשר השבת העיקרי כבר הוא נברא ומה שאנו מוסיפין אנחנו בוראים זמן מחדש[11].
מלאכת הבריאה לא כלתה עד היום השביעי – אז נבראה המנוחה השבתית, שהיא חידוש שיצר הקב"ה. כיוצא בזה מחויבים אנו ליצור זמן שביתה מחודש, מידי שבת, בתוספת שאנו מוסיפים מחול על הקודש.
דבקות בתוספת
תוספת ייחודית במינה אנו מוצאים ביום הכיפורים, שנתחייבנו לאכול בערבו. באכילה זו ראה השפת אמת תוספת מחול על הקודש, שדווקא בכוחה מתאפשרת הדבקות בהארת יום הכיפורים:
"איתא וכי בתשעה מתענין כו' אלא האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כו'. ותו למדו מכאן תוספת מחול על הקודש. והענין הוא כי יוה"כ הוא מעין עוה"ב שאין בו אכילה ושתיה. והוא באמת יום שמחה מאוד לבנ"י. אך שאין יכולין להתדבק בשמחה זאת כראוי בעודנו בעוה"ז. וצריכין להתדבק בהארת היו"כ לפניו ולאחריו בתוספות מחול על הקודש. ובשמחת התשיעי יכולין להתדבק בהארת יו"כ אח"כ. וכמ"ש הרבינו יונה ז"ל בטעם הסעודה שאין יכולין לשמוח ביום הכפורים מקדימין השמחה ע"ש והוא כנ"ל"[12].
הארת יום הכיפורים הוא מעין עולם הבא, וכיצד זה נתדבק בהארה שאינה מעולמנו? לכך באה תוספת יום הכיפורים ושמחת האכילה בתשיעי. דהיינו, על ידי ההיתפסות בתוספתו של יום הכיפורים, בהוספת הקדושה מחול על הקודש בתשיעי – מאפשרת הדבקות בהארת העשירי.
כל עניין השביתה – בשבת שבזמן ובשבת הארץ – אינה מעניין עולמנו. העולם הזה יסודו ביצירה, בעשייה, וכיצד זה נתדבק בשביתה? לכך באה ההוספה, הן בזמן והן במקום, שעל ידה נדבקים במה שלמעלה מהעולם הזה.
אשר ידבנו לבו
הוא שמלמדת אותנו פרשתנו:
"מאת כל אשר אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי"[13].
ההידבקות בשכינה נראית כבלתי-אפשרית לבני אנוש, שכן לגשמי אין יכולת תפיסה ברוחני. לכן התנאי להשראת השכינה הוא התרומה, ההתנדבות של ישראל למחנה השכינה משלהם – שעל ידי כך יש לישראל תפיסה בממד הרוחני[14].
התנדבות זו היא שעמדה לישראל בימי המן:
"אתא המן ויתיב ליה קמייהו ואוריך עד דסליק מרדכי לצלותיה. אמר להו במאי עסקיתו? אמר ליה בזמן שבית המקדש היה קיים מאן דמתנדב מנחה מייתי מלי קומציה דסולתא ומתכפר ליה, אמר להו אתי מלי קומצי קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי"[15].
משכן שנבנה בהתנדבות יעמוד לעולם[16].[17]
נמצאנו למדים:[18]
לקדושת השבת הקבועה מתווספת 'תוספת שבת', אשר בצדדיה ההלכתיים דנו הפוסקים, ובמעלתה הפליגו בזוהר. בעל 'בני יששכר' עמד על חיבת הקודש המתגלה דווקא בתוספת, והוסיף להעמיק שיש בה מעין בריאת זמן חדש על ידי ישראל, מידי שבת, מעין בריאת השבת על ידי הקב"ה במעשה בראשית. מדברי 'שפת אמת' בעניין האכילה בערב יום הכיפורים אנו למדים על הדבקות ברוחני, המתאפשרת דווקא על ידי התוספת. הוא שמלמדתנו פרשתנו בנדבת ישראל ותרומתם למשכן, על ידה יש לישראל תפיסה בהשראה השכינה, והיא שעמדה להם בימי המן.[19]
[1][1] וכן הוא ברמ"ק (הורצדקי, ועולה אף מחלוקת שמאי והלל) עמ' רפד.
[2] ראש השנה ט ע"א.
[3] בראשית רבה ט, יד. וכן שם על הפסוק 'ויכל ביום השביעי'.
[4] הובא ב'תורה שלמה' כרך טז, עמ' 65, וראה עוד שם במילואים עמ' 241.
[5] שם. וראה ברכות כז על יסודות התפילה בערב שבת.
[6] ראה 'כרם ציון', שביעית. אין שייכות ל'בל תוסיף' – אנצ. תלמודית 'בל תוסיף'. 'משיב צדק' לר' צדוק.
[7] ראה 'המועדים בהלכה' יוה"כ. חילוק התניא סמוך ליום או מופלג ממנו.
[8] ראה 'כרם ציון' שביעית. וראה ב'לאור ההלכה' שבת מה שפלפל בזה, שהיא חובה על האדם.
[9] הובא בזמירות שבת. ובשבת כג ע"ב על נר שבת שלא יקדים ולא יאחר: "אמר רב הונא הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים… דביתהו דרב יוסף הות מאחרה ומדלקת לה, אמר לה רב יוסף תניא 'לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה', מלמד שעמוד ענן משלים לעמוד האש ועמוד האש משלים לעמוד הענן. סברה לאקדומה, אמר לה ההוא סבא תנינא ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר". ומיהו אותו 'ההוא סבא'? אליהו הנביא, ראה ב'חידושי אגדות' למהר"ל ובעולת ראיה ח"ב (אליהו בערב שבת).
[10] 'בני יששכר' מאמרי השבתות דף ב ע"ב.
[11] שם ד ע"א.
[12] 'שפת אמת' יום הכיפורים, תרמ"א.
[13] שמות כה, ב.
[14] הרי לנו קשר נוסף בין שבת למקדש – התוספת, וכעין זה ב'פרי צדיק' תרומה.
[15] מגילה טז ע"א (בא המן וישב לפניהם וחיכה עד שיסיים מרדכי לתפילתו. אמר להם במה עסקתם? אמר לו בזמן שבית המקדש היה קיים מי שמתנדב מנחה מביא מלא הקומץ סולת ומתכפר לו, אמר להם בא מלא קומץ קמח שלכם ודחה עשרה אלפי ככר כסף שלי).
[16] ראה שיחה לפרשת תרומה שנערכה בשנת תשע"ט.
[17] על ההתנדבות והתוספת ראה שיחה לפרשת יתרו שנערכה בשנת תש"פ; תרומה תש"פ; תרומה-זכור תשפ"א.
[18] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[19] שיחה זו נאמרה בשנת התשכ"ט.