בפרשתנו מופיע ראשית התהליך של הפיכת אישים פרסונליים בהיסטוריה לדמויות של עמים; במשלחת משה לאדום:
"וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום כה אמר אחיך ישראל אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו"[1].
במקרא עצמו מוצאים במקומות שונים את הרחבת המושג של אדום ממלכה מסוימת לשם נרדף לגוים, ולמֵצרים לישראל[2].
"נעברה נא בארצך"
בניסיונותיו של משה רבינו לעבור דרך ארץ אדום – ראה בעל 'מאור ושמש' את הניסיון לסלול את הדרך להכנעת אדום בעתיד:
"וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום כה אמר אחיך ישראל… מהראוי להתבונן מה ראה משרבע"ה להכניע א"ע ולבקש ממלך אדום מה שלא נאמר לו מפי הגבורה… ומה גם מה שקראו אח שאמר לו כה אמר אחיך ישראל וכו'…
הנראה לנו הענין הוא כך דהנה כבר נאמרו הרבה טעמים מפני מה גלות מצרים הוא נמשך יותר מכל הגליות ויש לומר הטעם לפי דעתי לפי שבמצרים קודם ירידת אבותינו לשם היו שם אברהם ושרה ע"ה והם ראו ברוח קדשם את הגלות מצרים והתפללו על הדבר… גם בבבל היו שם אברהם ושרה ובוודאי הרגישו ברוח קדשם מהגלות שיהי' שם והתפללו על בניהם, וכן בגלות יון בא"י היו שם האבות.
אכן בארץ אדום לא הי' בו מדרך כף רגלי האבות הקדושים. לזאת עתה בבואם לקדש מקצה גבול אדום ראה משה רבינו ע"ה ברוח קדשו את גלות אדום ולבעבור זאת רצה לעבור דרך ארצו להתפעל עי"ז להקל כובד הגלות וכל זאת היתה מגמת פני משה רבע"ה, ונתקרב אליו בבקשה גדולה וקראו אח כדי לקרב דעתו ולפייסו שיוכל לעבור דרך ארצו ויתפלל על בני ישראל על כובד הגלות ועל אריכתו… וזה רמז משרע"ה בדיבורו שאמר וירדו אבותינו מצרימה כו' ונצעק וכו' וישלח מלאך כו' והוא רמז על הנסיעה של אברהם אבינו ושרה למצרים… אבל וימאן אדום נתון את ישראל כו' על כן בעו"ה נתארך גלות אדום על שלא ניתן לאבותינו הקדושים ולא למשה רבינו ע"ה שום מדרך כף רגל עבור בגבולה עד שיעלו מושיעים וכו'"[3].
בצר – בצרה
והנה על שרה של אדום דרשו בגמרא:
"אמר ריש לקיש שלש טעיות עתיד שרו של רומי לטעות דכתיב 'מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה', טועה שאינה קולטת אלא בצר והוא גולה לבצרה, טועה שאינה קולטת אלא שוגג והוא מזיד היה, טועה שאינה קולטת אלא אדם והוא מלאך הוא"[4].
בפשוטם של דברים דן האברבנאל, והביאו המהרש"א שם:
"ג' טעיות עתיד שרו של רומי כו'. פרש"י הוא סמאל והוא מלאך ושרו של אדום כדמייתי קרא מי זה בא מאדום וגו'. וכבר האריך בזה הר"י אברבנאל בס' משמיע ישועה שמלכות רומי נקרא ע"ש מלכות אדום, שהמלך הראשון שמלך בו היה צפו בן אליפז ואמר שטעה כו' והוא גלה לבצרה. דאל"כ מאי בעי בבצרה שהיא עיר מואב שנא' על קריות ועל בצרה ובפי' רש"י בספר ישעיה אמרו רבותינו ב' טעיות כו' שבצרה הוא בצר וכו'"[5].
וכנראה ששני בצרה היו – זו הקרויה 'בצר', במואב האמורית בנחלת ראובן, מקבילה בערך לחברון בקו הרוחב, והיא אשר שמשה כעיר מקלט; וזו הקרויה 'בצרה', ומקבילה לעין יהב שבערבה, והיא היתה בירת אדום[6].
קיצוץ, קליטה ומידת הדין
על עומק העניין עמד המהר"ל, על דרך הקבלה:
"דע כי המאמר הזה הוא מסודי התורה. דע כי התורה נתנה להורג בשגגה שיגלה לערי מקלט… ומפני שהמיתה הוא קצוץ והפרדה כמו העץ שנקצץ מן השורש, אמרה התורה שיהיה הרוצח גם כן נקצץ ממקומו ויגלה ולא יחזור אל מקומו… ואמרה תורה שיגלה אל עיר מקלטו, כי הוא צריך קליטה אחר שנטה אל הקציצה וההפרדה.. והש"י הוא שקולט את הכל…
ומפני זה בחרה התורה באלו שלושה מקומות בצר במדבר בארץ המישור… כי המישור מיוחד למדת הדין, שהרי כך ענין המדת הדין, וזה שאמר את בצר במדבר בארץ המישור וידוע ענין המדבר שמתיחס מדבר למדת הדין כאשר ידוע. ויורה שם המקום שנקרא בצר מלשון חוזק… ואמרה תורה כי אשר היה נוטה אל הקצוץ ואל הפירוד יגלה אל אחרת מן המקומות האלו אשר הם ראוים לקליטה, כי אלו הם מתיחסים מצד עצמם כל אחת ואחת אל מדה מיוחדת, אשר אלו שלשה מדות הם הקרובים אל הש"י כי בהם מנהיג את עולמו. ולפיכך הם קולטות את הרוצח, כי הוא יתברך ויתעלה קולט הכל.
ומעתה תבין את אשר אמרו חכמים עתיד שרו של אדום לטעות ג' טעויות, כי שר של אדום הוא סמאל המיוחד לקצוץ ופירוד… וכח זה אשר הוא לאדום נמשך מן מדת הדין החזקה… ועל זה אמר שלשה טעויות יטעה שרה של מלכות רביעית, כי אם שבצר במדבר הוא קולט מפני כי מצד מדת הדין יש קליטה אצל הש"י, אין זה רק מדת הדין אשר אינו כל כך בחוזק, וכחה של מלכות הרביעית כחה מדת הדין החזקה, ונקרא מפני זה בצרה שכל תוספת מורה על חוזק יותר… ומצד מידת הדין החזקה הזה אין קליטה אצל הש"י, ומכל מקום מתדמה כח זה שהוא שרה של אדום שכחו מדת הדין אל ענין קליטה במה… אבל האמת הוא שאין קליטה מצד מידת הדין החזקה אשר הוא כח אדום, רק הקליטה הוא מצד בצר ואין זה מדת הדין שיש לאדום שהוא יוצא מן השיעור ואינו קרוב אל הש"י, ולפיכך בצרה אינו קולט"[7].
הרוצח קיצץ בחיים ועל כן עליו להיקצץ ממקומו, ומקום קליטתו הוא רק בעיר מקלט, שד' קולט הכל. אחת מערי המקלט היא העיר בצר, המסמלת את מידת הדין שהיא אחת מן המידות שמנהיג בהן ד' את עולמו, ולפיכך היא קולטת את הרוצח. אמנם שרו של אדום, אשר מידתו הקיצוץ והפירוד, הנמשכת ממידת הדין בעוצמתה – אין לו קליטה, משום שהיא יוצאת מן השיעור, והיא המסומלת בעיר 'בצרה'.
מקום תורה ולוייה
הרחבה ביסוד המקום, ביחס לעניין זה, אנו מוצאים ב'שפת אמת':
"אא"ז מו"ר ז"ל הגיד הטעות בצרה תקלוט כבצר. כי ההורג נפש בשגגה אין לו מקום בעצמו [כמ"ש ולארץ לא יכופר כו'] אך השי"ת נותן לו מקום לגלות שמה. וזה בצר. היא החיזוק והתוקף שנותן השי"ת ויוכל לחזק בזה. וכ"כ כי התורה קולטת כמ"ש בגמ' בצר במדבר כו' וזאת התורה כו'[8] וג"כ מי שיודע שחטא ואבד מקומו ושב להשי"ת יוכל להנצל ע"י התורה. אבל אם עולה על דעתו שיש לו מקום אינו קולט כלל, כי כל מה שקולט הוא זה שיודע שאין לו מעצמו מקום. ובצרה היא שלוקח העוז והחיזוק לעצמו ולכך אינו קולט עכ"ד ז"ל"[9].
ההכרה וההפנמה של החוטא כי אין לו מקום בעצמו – היא היא שמעניקה לו את המקום והחיזוק האלוקי, וזאת המסומל ב'בצר'. אולם הסבור שיש לו מקום מעצמו, הרי ששומט בכך את מקום הקליטה והחיזוק האלוקי, וזהו המסומל ב'בצרה'.
משום כך ערי המקלט הן ערי הלויים, כך ב'בית יעקב':
"והנה איתא גמרא שלש טעויות עתיד שרו של אדום לטעות. דכתיב מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה. טועה שאינו קולטת אלא בצר והוא גולה לבצרה. כי באמת עיקר מקלט בישראל אינו אלא מקום עבודה. כי ערי הלויים הם מחייבים עבודה. ואחר שיארע מכשולו חס ושלום לנפש מישראל אז בורח למקום עבודה. אבל באומות העולם אינו כן כי אחרי שידמה לו הפסיד. אז יאמר איזיל ואתהני בהאי עלמא… ובצרה הוא קליפת אדום בגודל זדון…"[10].
דהיינו אין עיר המקלט קולטת באופן שרירותי, אלא מטרתה שיתקן האדם מכשולו. זו 'טעותו' של שרו של אדום, הרואה ב'ערי מקלט' מקום מפלט שאינו מקום עבודה.[11]
אדום – גאוה ורציחה
מכיוון נוסף, על דרך המוסר ונפש האדם, כתב הרב דסלר ב'מכתב מאליהו':
"למדות ישנם שני שרשים: התאוה והגאוה. ויש הבדל גדול ביניהם, התאוה היא מוגבלת בהתאם לגבולי כוחות הגוף, אבל לגאוה אין גבולות. כשהאדם מתאוה לאכול, תאותו נפסקת כשבא לידי שביעה… אבל הגאוה לעולם לא תבא על סיפוקה…
והנה האומות שעבדו בישראל הינן שני מיני סוגים: היו בהן כאלה כגון מצרים, בבל, פרס, ישמעאל, ששלטו בהם לצורך עצמם, לרכוש אותם לעבדים להנאותיהם ולסיפוק תאוותיהם; כלומר שרי הטומאה שלהם היו מצד התאוה. אבל מלכות הרביעית – עשו – מדתה הגאוה והממשלה, תאות הרציחה כשלעצמה, והיא בחינת 'אני ואפסי עוד', פירוש שמעיקה לו מציאות כל אדם שמחוצה לו. וע"כ שרו של עשו הוא סמ' בעצמו – שורש הרע"[12].
יעקב ועשיו – הנכונות להשתלם
'עשיו' – מלשון עשוי. הוא שנולד עם אדרת שיער, ערוך ומוכן. לעומתו יעקב, הנולד חלק, קרוי על שם העקב – המסמל את ההליכה וההתקדמות, את ההשתלמות[13]. עשיו אינו מוכן לעבודה, לתיקון, וזו טומאתו-גאוותו, עד כדי שסבור שאף עיר מקלט מוכנה לו. וזוהי טעותו. מחמת הרצח הטבוע בו, הוא מתייחס לעיר המקלט כביכול שוגג הוא. סבור שיש לו מקום, ודווקא משום כך – אין לו, כדברי ה'שפת אמת'. בצר סמוכה ל'זאת התורה' ולכן קולטת[14]; בצרה – באדום, אינה קולטת.
נמצאת למד שהנכונות להשתלם, לתקן – היא היא התקנה.
נמצאנו למדים:[15]:
בפרשתנו מופיע ראשית התהליך של הפיכת אישים פרסונליים לדמויות של עמים, כך בפנייתו של משה רבינו לאדום בבקשה לעבור בארצו. פניה זו התבארה ב'מאור ושמש' כניסיון להתגבר על גלות אדום העתידית, בבחינת מעשה אבות סימן לבנים. על שרו של אדום דרשו בגמרא שטעה בעניין עיר מקלט והחליף בין 'בצר' ל'בצרה'. המהר"ל העמיק בעניין וביאר שכיוון שהרוצח נטל חיים – עליו להינטל ממקומו. ומה תקנתו? קליטתו אצל האלוקים בעיר המקלט. את זאת מסמלת, בין יתר הערים, העיר 'בצר', המכוונת כנגד מידת הדין שבה מנהיג ד' את העולם. אמנם אדום, שורשה במידת הדין העוצמתית, היוצאת מן השיעור, המסומלת ב'בצרה', ולה אין היא מקום מפלט. העמקה ביסוד זה אנו מוצאים ב'שפת אמת', המלמד כי קליטתו של הרוצח מתאפשרת דווקא מכוח הבנתו כי אין לו מקום משל עצמו, והיא שמקנה לו קליטה וחיזוק אלוקי. זו פשר היחס של ערי מקלט אל התורה ואל הלוויים – ערים אלו הן מקום עבודה ותיקון, ובכך נעוצה טעות שרו של עשיו. מכיוון נוסף לימד הרב דסלר על מידת הגאווה – מידתו של אדום. עשיו רואה עצמו כעשוי, וזו טומאתו-גאוותו, שסבור שעיר מקלט מוכנה לו. לעומתו יעקב, הקרוי על שם התיקון וההתקדמות, מעמיד עיקר את ההשתלמות; משום כך בצר קולטת ובצרה באדום אינה קולטת. נמצאת למד שהנכונות לתקן – היא היא התקנה.[16]
[1] במדבר כ, יד.
[2] ראה 'חזון המקרא' פ' וישלח; אנציקלופדיה מקראית ועברית.
[3] 'מאור ושמש' חוקת, אות יד.
[4] מכות יב ע"א.
[5] מהרש"א חידושי אגדות שם. 'משמיע ישועה' בסוף פרושו לכתובים עמ' תנט, תצב.
[6] ראה אנציקלופדיה מקראית.
ובירמיהו מח הכונה כנראה לבצר (חוזק, חתוך בסלע, עיר מבצר, בציר, תהילים ס' קח) ערים קדומות – בראשית לו ושם ברש"י ובב"ר, תו"ש בשם מנח"י.
וכן בפיוט 'ברוך ד' יום יום' ובהערות בן-מנחם.
[7] 'חידושי אגדות' מכות שם.
[8] ראה מכות י ע"א.
[9] 'שפת אמת' מסעי תרל"א. וכיוצא בזה בשנת תרל"ד: "במדרש על ערי מקלנו טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך. בגמ' דייקי בפ' יתמו חטאים מן הארץ חוטאים לא כ' רק חטאים כו'. וכמו כן יש לדייק בפסוק זה יורה חטאים. כי החטא עושה רושם כמ"ש ז"ל שנברא משחית מכל חטא והוא להורות שאין עונש החטא ע"י שמורד בו ית' בלבד רק שגוף החטא בורא משחית לכן אף שוגג צריך תיקון והוא ע"י גלות כמ"ש אא"ז מו"ר ז"ל על מ"ש בצרה תקלוט כבצר כי השי"ת נתן ערי מקלט למי שיודע שאין לו מקום ע"י שנזדמן לו חטא גדול כזה להרוג נפש. וזה עצמו נותן לו מקום שהשי"ת נותן מקום למי שאין לו אבל כשסומך עצמו על זה המקום אינו נותן לו כו' ודפח"ח. נמצא כי עיקר מקומו מה שיודע שאין לו מקום. וזה עצמו תיקון החטא כפי מה שהוא מתחרט לפני השי"ת ואינו מוצא לו מקום כמו כן חטא שלו ומלאך המשחית אינו מוצא לו מקום והשי"ת נותן לכולם מקום וז"ש יורה חטאים כו'. ובס' תומר דבורה מהרב הרמ"ק כתב שזה חסד גדול מהשי"ת שנותן מקום להמשחית שבא ע"י חטא האדם כו' ע"ש".
ושם על השבת: "אמרו חז"ל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים כמ"ש נחלת יעקב אביך כו'. כי מצד שפעו ית' אין הפסק ומצר. רק ע"י שכל ההשפעה אל האדם צריך לבוא ע"י עוה"ז. כי האדם בגופו נדבק בעוה"ז לכן מצד הקבלה יש מצרים. ובשבת קודש שכל הנבראים יש להם עלי' למקומם כמ"ש אל יצא איש ממקומו פי' בזוה"ק מקומו של עולם והוא השי"ת שבשבת קודש מתבטלין הכל אליו ית' ממילא הוא נחלה בלי מצרים והוא נשמה יתירה שיש לבנ"י בשבת קודש כי השגת האדם היא במדה בכל הימים. אבל בשבת קודש הוא בלי מדה ושיעור. והוא ע"י האבות. שכשהאדם מבטל עצמו לשורשו באמת מסייע לו זכות האבות…".
[10] 'בית יעקב' מסעי.
[11] וראה עוד ב'שם משמואל' שופטים תרע"ו: "כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד בטעם קליטת ערי הלוים, משום דרוצח שחטא בחיים אין לו חיים מצד עצמו ואבד את חיותו, אלא בהסתפח אל הלוים שואב חיים באמצעות הלוים עכ"ד". וע"ע שם באריכות.
[12] 'מכתב מאליהו' ח"ב עמ' 51. וע"ע שם, וכן בחלק ג' עמ' 209-210.
[13] ראה שיחה לפרשת בשלח שנערכה בשנת התשע"ט.
[14] ראה מכות י ע"א: "א"ר יוחנן מנין לדברי תורה שהן קולטין שנאמר 'את בצר במדבר' וגו' וכתיב בתריה 'וזאת התורה'.
[15] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[16] שיחה זו נאמרה בשנת התשל"ו.