כתונת פסים
בפרשתנו מתחילות פרשיותיו של יוסף הצדיק. ובמה הן פותחות? בכתונת הפסים:
"וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו ועשה לו כתנת פסים"[1].
כמובן שהאחים, שהיו אז כבר בעלי משפחות, יכלו לקנות בכספם כתונת פסים, אלא שהכתונת סימלה את גישתו של יעקב. כך, לדוגמה, דרשו במדרש את ראשי התיבות של 'פסים':
"פסים – על שם צרות שהגיעוהו: פ"א פוטיפר, סמ"ך סוחרים, יו"ד ישמעאלים, מ"ם מדיני"[2].
איזה מסר ביקש יעקב להעביר ליוסף? את יכולת הכיסוי. יעקב לימד את יוסף לכסות, להסתיר; זוהי מורשתו הרוחנית, שאף הוא נלחם וכיסה על מאבקיו.
ויעזב בגדו
בכסות, בלבוש, נבחן יוסף במצרים:
"ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי"[3].
ומה עשה יוסף? התגבר על טבעו, עזב את בגדו ונס:
"ויעזב בגדו בידה וינס ויצא החוצה"[4].
בזכות מנוסה, לאחר שנים, ינוס הים מפני ארונו:
"'וינס ויצא החוצה'. אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה נסת ויצאת חוצה, חייך הים ינוס מפני ארונך, שנאמר: 'הים ראה וינוס'"[5].
יוסף עשה רצון ד', כנגד טבעו, וכך הים עשה רצון ד' כנגד טבעו. יוסף עזב את לבושו, וכנגדו הים, שהוא כלבוש ליבשה – "תהום כלבוש כסיתו"[6] – נסוג.
לבושי בית רחל
בפרספקטיבה רחבה יותר אנו מוצאים את שורשם של הלבושים כבר בבית רחל, אימו של יוסף, שהיתה "יפת תואר ויפת מראה"[7]; היופי הגופני הוא כלבוש חיצוני ליופי הפנימי.
את הלבושים אנו מוצאים גם אצל בנימין, אחיו של יוסף לבית רחל. בשלוח יוסף את אחיו חזרה ליעקב אביהם, לאחר התוודעו להם, הוא מכביר בלבושיו של בנימין, יתר על שאר אחיו:
"לכלם נתן לאיש חלפות שמלת ולבנימן נתן שלש מאות כסף וחמש חלפת שמלת"[8].
לבושים אלו מתגלגלים במהלך ההיסטוריה אל מרדכי, איש ימיני, היוצא אף הוא מלפני המלך בחמישה בגדים:
"ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן"[9].
בהגיעו למצרים מוריד יוסף אמנם את לבושו העברי, מחליף שמלותיו ומגלח את זקנו לקראת פגישתו עם פרעה, ומשנה את שמו מעברי למצרי, מ'יוסף' ל'צפנת פענח'[10]. אלא שעם זאת אין הוא מכחיש את יסודותיו העבריים, ומודה בארצו: "גנב גנבתי מארץ העברים"[11], ובעבור כך זכה שייכנס ארונו לארץ:
"אמר רבי לוי, אמר לפניו: ריבונו של עולם, עצמותיו של יוסף נכנסו לארץ ואני איני נכנס לארץ? אמר לו הקב"ה: מי שהודה בארצו נקבר בארצו ומי שלא הודה בארצו אינו נקבר בארצו. יוסף הודה בארצו מנין? גבירתו אומרת: 'ראו הביא לנו איש עברי לצחק בנו' ולא כפר, אלא: 'כי גנב גנבתי מארץ העברים' נקבר בארצו… אתה שלא הודית בארצך, אין אתה נקבר בארצך, כיצד? בנות יתרו אומרות: 'איש מצרי הצילנו מיד הרועים' והוא שומע ושותק"[12].
לבושים משיחיים
אלא שהלבושים לא מתגדרים בבית רחל בלבד; אף יהודה מתעטף בהם. כך אנו למדים בפרשתנו, בפרשייה המיוחדת המספרת על יהודה:
"ויהי בעת ההוא וירד יהודה מאת אחיו"[13].
וברש"י בשם חז"ל:
"למה נסמכה פרשה זו לכאן והפסיק בפרשתו של יוסף? ללמד שהורידוהו אחיו מגדולתו"[14].
יהודה יורד מאחיו וגדולתו מתכסה בלבושים, אולם דווקא מתוכם אורו זורח ועולה:
"'ויהי בעת ההוא'. רבי שמואל בר נחמן פתח: 'כי אנכי ידעתי את המחשבת', שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ותעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק לקח לו אשה, והקדוש ברוך הוא במה היה עוסק? בורא אורו של מלך המשיח"[15].
ההתעלות מתוך הירידה, ההתגלות מתוך סתר הלבושים – זו היא מידתו של בית דוד, מזרעו של יהודה:
"'מצאתי דוד עבדי', היכן מצאתי אותו? – בסדום"[16].
התעלות זו חרוזה בכל שרשרת דורות בית דוד – החל מלוט, דרך יהודה ותמר, בועז ורות, וכלה בדוד ובת שבע; שכך היא דרכו של אורו של משיח להתגלות – מתוך הלבושים הרבים בהם הוא גנוז; האור יוצא מן החושך, הנגלה מהנסתר. מדוע? כדי להביא לגאולה את כל המכוסה, כי רק מי שמכוסה בלבושים הוא היכול לגאול את כל הטמון.
ליוסף לבושים – כתונת פסים, ואף ליהודה לבושים:
"הכר נא למי החתמת והפתילים"[17].
לשון זו – 'הכר נא' – מוכרת לנו מלבושי יוסף:
"הכר נא הכתנת בנך הוא"[18].
ללמדך שלבושים יש בבית יוסף ובבית יהודה, כי המכנה המשותף אינו רק בלשון, אלא אף בתוכן הפנימי – באור המשיחי היוצא מתוך הכסה.
נמצאנו למדים:[19]
פרשיותיו של יוסף פותחות בכתונת הפסים, המוענקת לו על ידי אביו. הכתונת מסמלת את מורשתו הרוחנית של יעקב, שאותה הוא מבקש להוריש ליוסף – הכסות. ואכן, בכסות נבחן יוסף בהגיעו למצרים לבית פוטיפר, שם הוא עומד בניסיון, עוזב בגדו ונס החוצה. בזכות זאת זוכה הוא שינוס הים מפני ארונו, שהצד השווה שבהם הוא שינוי הטבע ועזיבת הלבוש מפני רצון ד'. שורשם של לבושי יוסף נטועים בלבושי אימו, שהייתה יפת תואר, ואותם אנו מוצאים אף באחיו לבית רחל – בנימין, המקבל מאתו חמש חליפות. יוסף היורד מצרימה מחליף את לבושו העברי החיצוני, אך לא מתכחש ליסודו הפנימי – 'גנב גנבתי מארץ העברים', ובזכות כך זוכה להיכנס לארץ. אלא שהלבושים לא נותרים רק בית רחל; אף יהודה מתעטף ויורד – 'וירד יהודה מאחיו', וכך היא דרכו של בית דוד. דווקא מתוך ירידה זו נגלה אורו של משיח, הזורח מתוך החושך – כי כך היא הדרך להביא גאולה לכל המכוסה. ליוסף וליהודה לבושים, ומתוכם – יוצאת גאולה לעולם.
[1] בראשית לז, ג. על כך אמרו חז"ל (שבת י, ב): “לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים”.
[2] בראשית רבה פד, ח.
[3] בראשית לט, יב.
[4] שם.
[5] תנחומא וישב, ס' ט. ובתהילים קיד: "'הים ראה וינס'. מה ראה? ראה ארונו של יוסף יורד לים. אמר הקב"ה ינוס הים מפני הנס מן העבירה, שנאמר 'וינס ויצא החוצה', אף הים נס מפניו שנאמר 'הים ראה וינס".
[6] תהילים קד, ו.
[7] בראשית כט, יז. ואף אצל יוסף מציינת זאת התורה, בהיותו בבית פוטיפר: "ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה" (שם לט, ו).
[8] בראשית מה, לב.
[9] אסתר ח, טו. ויש להאריך על עניין הלבושים במגילת אסתר, כ'אסתר מן התורה מנין? ואנכי הסתר אסתיר', וכן 'ותשלח בגדים להלביש את מרדכי', אך אכ"מ (ראה ב'שם משמואל').
[10] . יוסף מתחבר עם האומות, כפי שדרשו חז"ל: "'בלע' – שנבלע בין האומות… 'וארד' – שירד לבין האומות" (סוטה). וראה עוד בשיחה לפרשת וישב שנערכה בשנת תשע"ט.
[11] בראשית מ, טו.
[12] דברים רבה ב, ח. אצל משה לא נשארו לבושים, ולכן ארץ ישראל לא קולטת אותו (ראה אברבנאל, מהרש"א – לא נשאר מה לקבור).
[13] בראשית לח, א.
[14] שם. ראה תנחומא ח, וסוטה יג ע"ב. קידושין מ ע"א: "אמר רבי אלעאי הזקן אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו… וילבש שחורים ויתכסה שחורים".
[15] שם פה, א.
[16] בראשית רבה, נ.
[17] בראשית לח, כה.
[18] בראשית לז, לב.
[19] תוספת זו הינה מדברי העורך.