אנחנו פותחים היום את ימי בין המצרים, ובמקומנו סמוך למקדש הרגשת הימים גדולה יותר.
המשנה בתענית[1] מונה חמישה דברים שאירעו לאבותינו בי"ז תמוז, והם מקבילים לחמשת הדברים שאירעו בתשעה באב, אלו פותחים ואלו מסיימים[2]. הדבר הראשון שקרה ושנמנה במשנה הוא שבירת הלוחות, אירוע שהטביע את חותמו על כל השאר.
נשתברו הלוחות
אמרו חז"ל שאילו לא נשתברו לוחות הראשונים, התורה לא הייתה משתכחת[3]. אמנם עם כל הגדולה של הלוחות הראשונים, התורה שבעל פה נתנה דווקא עם הלוחות השניים. לנו נראה שהלוחות השניים היו בדיעבד, לא לפי התכנית, ואילו כל חלקנו בתורה בא דווקא מהלוחות השניים. כך שגם אם על פי הלוחות הראשונים היה עולמנו טוב יותר, עולם המביא לידי תיקון – הרי שתכניתו של הקב"ה מתבצעת עד הסוף, למרות שהיא מזוגזגת.
כאשר משה בושש לרדת מן השמים עם הלוחות, קרא אהרון "חג לד' מחר"[4]. רש"י מבאר שכוונתו של אהרון הייתה לדחות בכך את בני ישראל מלעבוד את העגל לפחות בזמן מה, עד שיבוא משה, ודבריו היו כאמתלה שאין בה ממש. לעומת זאת האר"י מבאר, שאמת הייתה טמונה בדבריו של אהרון, ואכן חג לה' היה צריך להיות למחרת. ארבעים היום שמשה שהה בהר נגמרו בי"ז תמוז, ואם כן היה אמור להיות אז חג על קבלת הלוחות. 'יש מחר לאחר זמן', ודבריו של אהרון הם כנבואה על שם העתיד אז עתיד להיות היום הזה חג ויום טוב לישראל[5]. אמנם מתן תורה היה התגלות חד פעמית, אך ההתגלות בלוחות הייתה קבועה – הכתב היה חרות על הלוחות[6], כשם שהחומר ממנו הן היו עשויות – אבן, הוא קבוע ויציב.
כלל אמרו חז"ל[7] שהקב"ה מודד מידה כנגד מידה, והנותן לעני צדקה מלא חופנים אף הקב"ה נותן לו מלא חופנים ברכה. אך יש לעיתים שהקב"ה רוצה לתת במדתו שלו, במידת שמים, אך אי אפשר לקלוט את זה וכתוצאה מכך בא משבר מרוב עוצמה של כוח ואור. כליו של האדם אינם מתאימים לכלי שמים וכך בא משבר לעולם, מאי היכולת לקלוט את מתנת הבורא מלא חופניים. במצב כזה אין לנו אלא ללקט השברים כדי לנסות ולבנות משהו על פי מדתנו. בזה התיקון הגדול – בקיבוץ השברים ובנייתם מחדש.
כך היה במעשה העגל שגרם לשבירת הלוחות. על פי ביאורו של ריה"ל[8], החטא נבע מכך שישראל רצו לעבוד את הקב"ה לפי מידותיהם ואילו הקב"ה רצה לפי מדתו, והוא אשר גרם למשבר. אם כן מעשה העגל ושבירת הלוחות הם שני צדדים לאותה המטבע, וביום זה טמונה חגיגיות על שם העתיד שבו יש עוצמה רבה שאנו מתחילים לקולטה בליקוט השברים. בהווה הוא צום ומיצר ומוגבלות של 'בין המצרים', אך בעומקו נמצא האלוקים כפי שדרשו "כל רודפיה השיגוה בין המיצרים" – כל רודפי י-ה השיגוהו כשהוא בין המיצרים[9]. דווקא אז, בצמצום, אפשר לתפוס את שברי הלוחות מכל הבחינות, הצבאית, המדינית ועוד. כפי שראינו שצריך היה המקדש להישאר בנוי אך הוא נחרב למרות הכול, כי כך היא דרך התיקון.[10]
החורבן והתיקון המשיחי
יוסף בן מתתיהו מספר על מה שאירע בי"ז תמוז כשבטל התמיד[11], והוא מצטט את טיטוס – "כלום לא אתם הצבתם שלטים באותיות רומיות שזר לא יכנס, מדוע אתם מטמאים בגופות נכרים?". מתבטאת בזה קדושת המקום של הר הבית, שנשמרה אף על ידי הגויים שלא נכנסו מהחיל פנימה. טיטוס מעיד את אלילי אבותיו – ומשהוא בא להר הבית הוא מרגיש שאין אלוהים. ערבים מקללים היום את מי שנתן את ירושלים בידינו, יש בזה מן האמונה. טיטוס לקה באמונתו באלילי רומי ביקש להשאיר את המקדש, אבל אם נגזרה גזרה לא יועיל אפילו טיטוס. סקרן אותו לדעת מה יש בפנים שעבורו הם נלחמים במסירות כזאת.
בזמן החורבן ישנה פגישה עם רומי, עם העולם האירופאי. כשצעק טיטוס שעכשיו נדמה לו שאין אלוה – הרי שדווקא בכך התקדמנו צעד קדימה בביטול עבודה זרה בעולם. הוא שאומר הרמב"ם על ישו ומוחמד, הנצרות והאיסלם, שהם סוללים דרך למשיח[12]. מה שהתחיל בטיטוס שאמר שאם אין אלוהי רומי היכן אלוקי היהודים שלא מצילים – וע"כ באה תשובת מלך המשיח. ישראל נתפזרו בין האומות, להרבות גרים ומאמינים[13], ואכן כיום מאמינים הרוב בבורא יחיד.
אז אמנם נשתברו הלוחות והכל רואים באובדן המתנה, אך לעומת זאת לדורות המתנה חוזרת, כפי שאמרו חז"ל על עתניאל בן קנז שהחזיר כל ההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה[14]'. כוחנו בתורה. ההטבה הגדולה ביותר של הבורא היא לתת מתנה, אך בכליו אי אפשר כי אין אנו יכולים לקבלה כך. משום כך הם נשברים, ועמדתם לאחר המשבר היא ההטבה הגדולה. שבירת הלוחות והמקדש – יביאו את התוצאה הטובה ביותר. זוהי ההקבלה בין י"ז בתמוז לט' באב – השבירה, בתמוז נשתברו הלוחות ובאב נשבר המקדש, ובשניהם דווקא השבירה היא המביאה לתוצאה הטובה ביותר. זוהי הלשון 'פורענות' – תרתי משמע, מלשון 'פורעים', ומלשון 'פירעון שכר', שלילי וחיובי. יחזקאל הולך לגולה בשמחה וראה מראות אלוקים בחודש תמוז. אור של תיקון ירד לעולם בזמן טיטוס, והעולם לא יכול היה לקולטו, על כן השכר נהפך לפורענות אך עתיד הוא להפוך שוב לשכר של מראות אלוקים.
בזמן החורבן התגלתה הזיקה האינטימית שבינינו לבין הקב"ה, בה אין חלק לזרים. הוא שמספרים חז"ל על שעת הוצאת הכרובים שהיו הם מעורים זה בזה, וזלזלו בזה הנוכרים[15]. דווקא שעת החורבן הייתה השעה לאינטימיות זו, כי אז קבלו ישראל את כוח היצירה להראות הקשר עם הקב"ה. אך חיבה יתירה זו התנפצה בגלל שהעולם לא היה מוכשר[16]. מובנים דבריו של טיטוס – שאין אלוהים – אך העולם לא היה ראוי. יצאנו לדרך עם רסיסים, ויש צורך לדבק. כשם שהלוחות השניים מראים לנו את פרצוף העולם שבא לו עבודה זרה, כך חורבן המקדש – למרות שדווה לבנו, יכול לתת לנו את כוח תיקון העולם – ראו חיבתכם לפני המקום, בנסותנו להחזיר עטרת המקדש ליושנה על ידי דיבוק הרסיסים. הכול הינו דרך למלך המשיח, אפשר להרגיש על ידי זה בצער השכינה, ועל ידי זה להניח יסוד ונדבך לבניין ירושלים.
נמצאנו למדים:[17]
השורש לכל מה שאירע בי"ז בתמוז בפרט, וב'בין המיצרים' בכלל, הוא שבירת הלוחות ששורשם בחטא העגל. יסוד הדבר בפער שבין המתנה האלוקית הבלתי מוגבלת לכליו המדודים של האדם, שכאשר מתנה זו מושפעת על האדם כליו עלולים להישבר. במתן תורה ה' התגלה לישראל באורו האינסופי ואילו הם נותרו בגדריהם המוגבלים, מה שגרם לשבירת הלוחות. אמנם האור הזה לא התגלה לריק, והוא נותר גנוז בעומקו של י"ז בתמוז. לאחר השבירה אנו אוספים את השברים אט אט ומדבקים אותם זה לזה, וכך נקלט האור האלוקי בכלים שלנו. אלו הלוחות השניים לעומת הראשונים, התורה שבעל פה לעומת זו שבכתב.
התהליך הזה מתרחש גם ביחס למה שאירע בסופם של ימי 'בין המיצרים', עם חורבן המקדש שבתשעה באב. טיטוס בחללו חורבן, גרם לתמיהה על 'העלמותו' כביכול של האלוקים[18], אך דווקא בשעה זו נגלית חיבתם של ישראל ויחזקאל רואה בה מראות אלוקים. נטהר העולם מטומאת העבודה הזרה, ונסללת הדרך לאור המשיחי ובניין ירושלים. כך עתיד להפוך יום זה לששון ולשמחה, כדברי אהרון הכהן 'חג לה' מחר', במהרה בימינו[19].
[1] ד, ו.
[2] ראה מהר"ל 'נצח ישראל' פ"ח: "ושבעה עשר בתמוז הוא התחלת הקצה, וט' באב הוא תכלית הקצה".
[3] עירובין נד.: "א"ר אליעזר מאי דכתיב 'חרות על הלוחות', אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל".
[4] שמות לב, ה.
[5] ראה לקוטי תורה תשא סח: ובני יששכר מאמר בין המצרים.
[6] ראה שבת קד.: "אמר רב חסדא מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין".
[7] ראה סנהדרין צ. וסוטה ח:.
[8] כוזרי מאמר ראשון, צז.
[9] ראה עבודת ישראל מקוז'ניץ.
[10] ראה שפת אמת בלק תרמ"ח: "ואיתא שברי לוחות מונחים בארון. והיינו כי בוודאי המתנה שנתן לנו הקב"ה לא היה למגן ואם כי אז לא היינו ראויים לקבל ונגנז בארון ונשברו הלוחות בי"ז בתמוז וצריכין לתקן כל אלה השברים וזה היא באמת כמו פיזור וגלות בני ישראל בכל הארצות כדי ללקוט אותן השברים, וכשיתוקן הכל נוכל לקבל הלוחות הראשונים. ולכן איתא בשם האר"י ז"ל חג לה' מחר שלעתיד יהיה י"ז בתמוז יו"ט כי מצד נתינה הלוחות בוודאי היה יו"ט גדול, ורק מצד שאין יכולין לקבל נהפך לנו לאבל מחולנו. וכשיותקן הכל יהפוך לנו שבעה עשר בתמוז לששון ושמחה וכמ"ש צום הרביעי כו' יהיה לששון".
[11] פרשת הקרבות, צפון לדרום. העיר העליונה נכבשה רק בח' באלול.
[12] משנה תורה ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמותיהם יא, ד (דפוס רומי, שאינו מצונזר).
[13] ראה פסחים פז:: "אמר ר"א לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים".
[14] תמורה טז.: "אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו".
[15] יומא נד (א-ב): "אמר רב קטינא בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להן ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה… אמר ריש לקיש בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה הוציאון לשוק ואמרו ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה יעסקו בדברים הללו מיד הזילום שנאמר (איכה א, ח) כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה".
חייב אדם לפקוד את אשתו קודם שיוצא לדרך, כך פקד הקב"ה את ישראל קודם שיצאו לדרך הגלות (ראה 'בני יששכר' תמוז אב ג, א).
[16] כדברי הרמב"ן על הפסוק: "השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" – עד שתעשו לה כלי וחפץ (כתבי הרמב"ן, 'תורת אדם' סוף טו).
[17] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[18] את דברי טיטוס והנקשר בזה לא מצאתי במקורם, על כן הבאתים בגוף השיחה כמעט כלשונם.
[19] נ.ב נאה שיחה זו לי"ז בתמוז שנזדמן לשבת. מואר הוא באורה של השבת, הצופה לעומקם העתידי של ימים אלו.