לאחר שחתמנו את ספר בראשית – ספרן של יחידים[1], אנו ניגשים אל ספר שמות – ספרה של אומה[2]:
"ואלה שמות… את יעקב איש וביתו באו"[3].
במילה אחת שבראש הספר – 'שמות' – נתנו חכמים ביטוי לכל מהות הספר, וראו בו הקדמה לרעיון כולו. אולם מה פשרה של ההדגשה הבאה בהמשך הפסוק: "את יעקב", כרוצה לומר 'אגבו של יעקב'? בדבר זה התקשו בעלי המדרש, וביארו על פי דרכם – יש שפירשו שבני ישראל באו מכוחו של יעקב, ויש שפירשו שישועתם באה בזכותו[4].
במדרש רבה באה בעקבות כך דרשה ארוכה על חינוך הבנים:
"ספר ואלה שמות. כתיב: 'חושך שבטו שונא בנו ואהבו שחרו מוסר'. בנוהג שבעולם אדם שיאמר לחבירו: פלוני הכה בנך יורד עמו עד לחייו, ומה תלמוד לומר: 'חושך שבטו שונא בנו'? ללמדך שכל המונע בנו מן המרדות לסוף בא לתרבות רעה ושונאהו. שכך מצינו בישמעאל… כיוצא בו 'ויאהב יצחק את עשיו'… כיוצא בו דוד שלא ייסר את אבשלום…
'אהבו שחרו מוסר' – זה הקדוש ברוך הוא, על שאהב את ישראל, שנאמר: 'אהבתי אתכם אמר ה", הוא מרדם בייסורין. את מוצא: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, ולא נתן אותם להם אלא על ידי ייסורין, ואלו הן: תורה… ארץ ישראל… עולם הבא.
את מוצא באברהם שיסר את יצחק בנו ולמדו תורה והדריכו בדרכיו… כיוצא בו היה יצחק משחר מוסר ליעקב ולמדו יצחק אביו תורה ויסרו בבית תלמודו… ואף יעקב אבינו יסר את בניו ורידה אותם ולמדם דרכיו שלא היה בהם פסולת, שכן כתיב: 'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב' – השוון הכתוב כולם ליעקב שכולם צדיקים כיוצא בו, הוי: 'ואהבו שחרו מוסר'"[5].
בפשטות, כוונת המדרש להסביר את השלימות בבית יעקב הרמוזה בביטוי: 'את יעקב', אבל מכאן נפתח פתח להבנת עניין הגלות בכלל. לאמור: השלימות בבית יעקב – היא היסוד המחשבתי של הגלות, כפי שנראה להלן.
גלות מצרים – עונש
לידתן של אומות באה, דרך כלל, מתוך מאבק לעצמאות, ואילו לידתו של עם ישראל באה מתוך השעבוד למצרים[6]. בסיבת הדבר ישנן מספר שיטות[7].
הרמב"ן ראה בגלות מצרים עונש על ירידת אברהם לשם בזמן הרעב:
"'ויהי רעב בארץ'"… ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלקים כח לעזור ולהציל. גם יציאתו מן הארץ שנצטווה עליה בתחילה מפני הרעב עון אשר חטא כי האלקים ברעב יפדנו ממות, ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה"[8].
זיכוך בכור הברזל
פעמיים במקרא מכונה גלות מצרים בלשון 'כור', במשמעות של כלי לזיקוק וזיכוך:
"ואתכם לקח ד' ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה"[9]; "הנה צרפתיך ולא בכסף בחרתיך בכור עני"[10].
תפיסת גלות מצרים כניסיון המביא לזיכוך רוחני – עולה גם מדברי רס"ג ב'אמונות ודעות':
"אין לנו ספק שאבותינו במצרים היו בהם צדיקים רבים ועמדו בנסיון עד שנשלם אותו הקץ, ולכן אל יאמר אדם אלו היה בכם צדיק הייתם נושעים, כי אדונינו ועטרותינו משה ואהרן ומרים כבר היו בשעבוד יותר על שמונים שנה עד שנשלם הקץ, וכמוהם רבים מן הצדיקים"[11].
כעין רעיון זה, אם כי ביחס לגלות אחרת, הובא בסמ"ג, בטעם החובה ההלכתית שלא להטעות גוי:
"כבר דרשתי 'לגלות ירושלים אשר בספרד ולשאר גליות אדום' כי עתה שהאריך הגלות יותר מדאי יש לישראל להבדיל מהבלי העולם ולאחוז בחותמו של הקב״ה שהוא אמת ושלא לשקר לא לישראל ולא לגוים ולא להטעותם בשום עניין, ולקדש עצמם אף במותר להם שנאמר 'שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית'. וכשיבא הקב״ה להושיעם יאמרו הגוים בדין עשה כי הם אנשי אמת ותורת אמת בפיהם, אבל אם יתנהגו עם הגוים ברמאות יאמרו ראו מה עשה הקב״ה שבחר לחלקו גנבים ורמאים"[12].
דהיינו, חובת הדבקות במידת האמת, בזמן הגלות – יש בה מעין זיכוך.
יגעת ומצאת – גלות וגאולה
בעל 'שפת אמת' עסק במדרש זה במהלך השנים, במספר פנים. דרשת הפסוק: 'חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר' – מלמדתנו שאין הגלויות עונש אלוקי לישראל, אלא הכנה לגאולה שתבוא לאחר מכן:
במדרש 'אוהבו שחרו מוסר'… ולכן כתב במד' ג' מתנות נתן הבורא ית' לבני ישראל התורה וארץ ישראל ועולם הבא, וכולם על ידי יסורים. שלא להעלות על הדעת ח"ו כי הגלות מצרים ושאר הגליות הוא רק עונש בלבד. אבל הוא עצה איך שיהיה אחר כך גאולה שלימה וחכמה שמתגלה אחר הגלות כמ"ש 'ומלאה הארץ דיעה' ושיהי' קיים לעד.
'שחרו מוסר' הוא ההתחלה שיהיה ההתחלה על ידי יסורים שהוא בחינת יראה ואמונה כנ"ל, כמ"ש חכמים יגעתי ומצאתי תאמין ואם לאו אל תאמין, שהחכמה הבאה בלי יגיעה חולפת ועוברת ואינו דבר המתקיים. לכן הקדים הבורא ית' הגלות שיאמינו בני ישראל בהשי"ת מתוך החושך. שהיה זה הכנה למתן תורה שיהיה מתקיים אחר כך לעד"[13].
ייסורי הגלות, המקדימים לגאולה, הם כיגיעה המובילה למציאה בת קיימא, בבחינת 'יגעת ומצאת תאמין'[14]. האמונה בד' מתוך המציאות המצרית החשוכה – היא שהובילה להארת מתן תורה שתתקיים לעד.
הכנה לכל הגלויות
בשנה אחרת, ראה בעל 'שפת אמת' בייסורי גלות מצרים הכנה לגלויות כולן:
"במד' אוהבו שחרו מוסר כו'. בא לתת טעם גלות מצרים שנגזר על אבותינו, בתחילת שורש בני ישראל, שהיה זה לטובה והכנה לכל הגליות. ופירוש שמות בני ישראל הבאים לשון הוה, כי השמות הללו הם הכוחות המסייעין לבני ישראל בכל זמן ועת צרה. וכמו שמרמז במדרש ע"ש גאולתן נקראו כו'. ובזוה"ק מבואר בהדיא ע"ש. ואם הי' התחלת הגלו' בזמן אחר. לא היו ראוין להמשיך עמהם כוחות הקדושים הללו. לכן סיבב הש"י להיות הגלות מצרים בשורש בני ישראל. וממילא נשאר הבטחה זו בכל עת צרה כמ"ש אהיה בצרה זו אשר אהיה כו'. פירוש שעל ידי צרה זו נמשך להיות עמהם בכל הצרות. וז"ש 'הבאים ישרש יעקב' כו' שהיה זה הכנה ושורש כנ"ל"[15].
מכאן תשובה לכל הסוציולוגים שאינם מונים את גלות מצרים כחלק מגלויות עם ישראל; אולי מבחינה היסטורית היא אכן אינה חלק מגלויות העם, אולם היא-היא המכינה לכל אותן הגלויות.
שבת – זכר ליציאת מצרים
בכוח יסוד זה, המניח שייסורי הגלות הם המובילים להארת הגאולה, ניתן להסביר את היות השבת זכר ליציאת מצרים; כך האדמו"ר מגור בשנה נוספת:
"במדרש חושך שבטו שונא בנו לכן הרשעים יש להם שלוה בעולם ובני ישראל יש להם יסורים, וג' מתנות ניתן לבני ישראל תורה וא"י ועוה"ב וכולן על ידי יסורים… ומכל מקום מכל אלו המתנות יש הארה בעולם הזה. לכן שבת מעין עוה"ב. וזכו לזה אחר יציאת מצרים. לכן שבת זכר ליציאת מצרים. דאי אפשר לקבל הארה מעין עוה"ב רק על ידי יסורים…"[16].
המתנות להן זוכים על ידי הייסורים, הן בבחינת שבת, מעין עולם הבא, ולכך זכו ישראל דווקא לאחר ועל ידי ייסורי גלות מצרים.
לידה מחודשת
במשנתו של ר' צדוק הכהן אנו זוכים להעמקה נוספת – ייסורי גלות מצרים מהווים את יציקת יסודות האומה:
"ענין גלות מצרים הוא הכנה למתן תורה, כמ"ש בשמות רבה ובפרק קמא דברכות שלש מתנות טובות כו' על ידי יסורין… וההכנה לזה גלות מצרים… ובעת מתן תורה נקנו בשם זה להיות אומה ישראלית מובדלת מלידה מבטן ומהריון נקיים וקדושים.
וההכנה לזה יסורי מצרים והם התחילו מלידת יצחק וכמו שאמרו ז"ל. כי יצחק הוא הראשון הנולד מלידה מבטן קדוש מרחם. מה שאין כן אברהם אחר כך הכיר בוראו ולכך נקרא אב המון גוים… ונודע שגלות מצרים נגד אברהם והוא נתבשר בו ידוע תדע וגו' ואמרו ז"ל בשביל שאמר במה אדע כו'. ושאלת במה אדע פירשו בתענית דרצה לומר שמא יחטאו בניו. ורצה להגיע למדרגה זו להיות קדושים מבטן ואף על פי שחטא ישראל ולא יסור תומתו הימנו באמת וזהו במה אדע כו'. על זה אמר לו ידוע תדע כו' שגלות מצרים יהיה הכנה לזה שיהיו אומה שלימה מיוחדת להשם יתברך…"[17].
שאלת אברהם "במה אדע כי אירשנה"[18] – טומנת בחובה שאיפה למדרגה של קדושה מבטן, ועל כך באה התשובה בדמות גלות מצרים, המכינה את לידתה של 'אומה שלימה מיוחדת לד' יתברך'.
עילוי למדרגת יעקב
קו מחשבתי זה, הגורס שאין בייסורי הגלות ממד של עונש, כי אם העלאה בדרגה רוחנית – אנו מוצאים אף בדברי בעל 'שם משמואל':
"ונראה דאברהם ויצחק לפי שיצא מהם פסולת ישמעאל ועשו, אם כן בדק היה להם אברהם ליצחק ויצחק ליעקב לרדות אותם שמא נשתאבה גם בהם פסולת מעט, ועוד שידוע שקרובים רשעים מפגמים וצריכים שמירה. אבל יעקב שלא נמצא פסולת בזרעו והיו צדיקים מלידה ומבטן ומהריון, אע"פ כן ייסר את בניו להעלותם במדריגה עוד יותר עד שכולם היו צדיקים כיוצא בו. ובזה מיושב אגב אורחיה הלשון 'את יעקב', שנראה לכאורה מיותר"[19].
כך מתפרשת הלשון 'את יעקב', שבה פתחנו: מטרת ייסורי הגלות להעלות את בני ישראל כולם עד כדי מדרגתו של יעקב אביהם.
על פי דרכנו למדנו שגדולה מעלת היגיעה להשגת תורה ואמונה[20], ויקר הוא העמל בהקמת העם ובבניין האישיות; 'יגעת ומצאת – תאמין'.[21]
נמצאנו למדים:[22]
בפרשתנו נפתח ספר שמות, ספרה של האומה. בלשון הפסוק הפותח – "את יעקב איש וביתו באו" – עסקו בעלי המדרש, וב'שמות רבה' הובאה בעקבות כך דרשה על חינוך: 'חושך שבטו שונא בנו ואהבו שחרו מוסר'; מכאן נפתח הפתח להבנת גלות מצרים בפרט, והגלויות בכלל. בסיבת גלות מצרים, שהיא ערש לידתו של העם הישראלי, נאמרו הסברים רבים: הרמב"ן פירש שהיא משמשת עונש על מעשה אברהם, ובלשון התורה היא נקראת בלשון 'כור', דהיינו זיכוך וזיקוק, ובדרך זו הלכו כמה מהראשונים. ה'שפת אמת', בעקבות דברי המדרש הנ"ל, לימדנו שאין יציאת מצרים עונש אלא הכנה לשלימות הגאולה, כיגיעה המובילה למציאה, ולא זו בלבד אלא שיש בה משום הכנה לגלויות כולן. יסוד זה אף מסביר את היות השבת 'זכר ליציאת מצרים', שכן יש בה מהארת הגאולה, מעין עולם הבא, לה זוכים דווקא לאחר הייסורים. ר' צדוק ראה בייסורי הגלות משום לידה מחודשת ויציקת יסודות האומה; בשאלת אברהם 'במה אדע' טמונה בקשה לשלימות הקדושה הישראלית, וזו הגיעה בעקבות גלות מצרים. לדברי ה'שם משמואל', זהו פירוש המילים הפותחות: 'את יעקב', דהיינו ייסורי גלות מצרים רוממו את כל ישראל לדרגת צדיקותו של יעקב אבינו. על פי דרכנו למדנו על מעלת היגיעה בהשגת תורה ואמונה, בבניין האישיות ובהקמת העם, בבחינת 'יגעת ומצאת – תאמין'.[23]
[1] כהגדרת אברבנאל.
[2] ובין אם מסיים ב'ויגש' כדברי 'אדרת אליהו' (ופרשת ויחי מהווה כעין סוגריים) ובין אם פותח בפרשתנו, מובנת קושיית רש"י, על החזרה, וכן ברמב"ן ועוד.
[3] שמות א, א.
[4] ראה תנחומא שמות ג: "ואלה שמות… כל אלו מכוחו של יעקב" (ראה 'עץ יוסף', מירקין), וראה עוד שמות רבה א, ד. וראה לקח טוב: "את יעקב – מלמד שבזכות יעקב אבינו נושעו". וראה עוד מדרש הגדול, שמות.
[5] שמות רבה א, א. ולא תמיד אפשר לגלות את המקורות הקדומים לדרשות אלו. וראה פירוש הלוי עמ' לו.
[6] ראה 'חזון המקרא' ח"ב.
[7] ראה אנציקלופדיה עברית – גלות. 'למדעי החברה'.
[8] רמב"ן בראשית יב, י. וראה הערות שוועל שם, המביא מקורות מן הזוהר לכאן ולכאן.
[9] דברים ד, כ.
[10] ישעיהו מח, י.
[11] 'אמונות ודעות' מאמר ח'. וראה עוד בראש המאמר: "שרש הגאולה הוא חייב מפנים רבים… ומהם שנקיש המועדים האלה למועד הראשון שיעדנו בהיותנו במצרים, שיעדנו שידין את לוחצינו ומעבידינו, ושיתן לנו רכוש גדול בלב'. והוא אמרו (בראשית ט"ו) וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. וכבר ראו עינינו מה שעשה לנו מקריעת ים סוף והמן והשלו, ומעמד הר סיני ועמידת השמש והדומה לזה. כל שכן שיעדנו בדברים הגדולים העצומים מהטובה וההצלחה והגדולה והנצח והכבוד, אשר שמם כפל מה שהגיענו מן העוני והשפלות. כאמרו (ישעיה ס"א) תחת בשתכם משנה וכלמה ירונו חלקם לכן בארצם משנה יירשו. ודמה מה שעבר עלינו לרגע קטון, ומה שיגמלנו עליו רחמיו הגדולים. כמ"ש (שם נ"ד) ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך. ועל הנסיון והבחינה במה שעבר, הוא עתיד לעשות לנו כפלים על מה שיעדנו, מה שלא יוכל לספרו מהרה. כמו שאמר (דברים ל') והטיבך והרבה מאבותיך. ובעבור זה שונה לנו זכר יציאת מצרים במקומות רבים מהתורה, ומזכירנו מה שראינוהו. ואם נשאר דבר ממה שעשה לנו בגלות מצרים שלא הזכירו בפי' בגאולה הזאת, הוא נכנס תחת מאמרו, (מיכה ז) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. ועל כן אנחנו סובלים ומיחלים מה שיעדנו, לא נקוץ ולא נקצוף אך נוסיף חוזק ואומץ, כמו שאמר חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים ליי' וגו'…".
[12] סמ"ג עשין עד.
[13] 'שפת אמת' שמות תרל"ט.
[14] מגילה ו ע"ב.
[15] 'שפת אמת' שמות תרל"ו.
[16] וראה עוד שם תרמ"ב: "במדרש אוהבו שחרו מוסר. היינו ממש בכל יום כמ"ש ותוכחתי לבקרים. וכמ"ש חז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום וכל זה לטובה שע"י היגיעה שיש בראשיתו מקבל אח"כ הטובה בשלימות. וזה שכתוב ואלה שמות כו' להודיע חיבתן בשעת הירידה להגלות. להודיע כי לא מצד שפלות הי'. רק ואוהבו שחרו מוסר. ועל הכל קיבלו שכר. וכמ"ש ויעבידו כו' בפרך שמלבד העבדות היו עובדין עמהם בלב רע ובשנאה גדולה. כן הי' אח"כ הגאולה וקורבת הקב"ה אותם בחיבה יתירה. כמאמר כאשר יענו כן ירבה. ויש לכל איש ישראל מאלה הדרכים בכל יום לכן מזכירין יצי"מ ותיקנו קודם ק"ש ותפלה שיש בכל יום התחדשות מ"ב בכח עשרה מאמרות. רק שיש ג"כ התנגדות וצריכין לגאולה. ואח"כ מרגישין התחדשות עשרת הדברות והתורה כמ"ש במד' שא"י להשיג התורה רק ע"י יסורים כו'…". וראה עוד שם תרמ"ה.
[17] 'אור זרוע לצדיק', והשלמת הדבר ב'פרי צדיק' שמות.
[18] בראשית טו, ח.
[19] 'שם משמואל' שמות תרפ"ב. שיחה זו נאמרה בכג' טבת, ערב יום השנה לפטירתו.
[20] ראה 'שפת אמת' שם תרמ"ח: "במדרש אוהבו שחרו מוסר. שלש מתנות ע"י יסורים כו'. וזה נוהג בכל יום דכ' ותוכחתי לבקרים פי' כדי למצוא הארת התורה המתחדש בכל יום. כמ"ש מחדש בטובו בכ"י מ"ב. בטובו זו התורה כמ"ש ז"ל אין יום שאין הקב"ה מחדש הלכה בב"ד שלמעלה. ואיש ישראל צריך לייגע עצמו להיות לו חלק בזה. וז"ש בוקר תשמע קולי בוקר אערוך לך זה סידור שבחו של מקום בכל יום בברכת השחר יוצר אור להעיד ולברר כי הקב"ה מחדש בכ"י מ"ב. ואצפה להיות לי חלק בזה ההתחדשות. ולכן יש נסיונות בכל יום כמ"ש יצרו של אדם מתגבר עליו בכ"י כדי לזכות לזאת התורה זה פי' ותוכחתי לבקרים כדי לזכות לזה הבוקר אור. ולכן בסיפור יצ"מ בכל יום יכולין לזכות לתורה כי יצ"מ הי' הכנה לכל הימים כמ"ש למען תזכור כו' כל ימי חייך".
[21] וראה עוד בחוברת גלות, תרבות תורנית. אש-דת חלק ז.
שיטת מהר"ל מפראג בסוגיה זו יריעה רחבה בפני עצמה, ראה ראש 'נצח ישראל' על מעלת ישראל וחטאם; 'גבורות ד" פרק ט על זיכוך האמונה, ובפרק יג על שלמות בני יעקב בירידתם למצרים.
[22] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[23] שיחה זו נאמרה בשנת התשל"ב והתשל"ז.