כיבוד אב ושבת – עדות
מצוות כיבוד אב נזכרת ב-ג' מקומות בתורה: במרה, לפני מתן תורה[1], בעשרת הדברות שבספר שמות ובעשרת הדברות שבספר משנה תורה.
הצורה שבה נזכרת מצווה זו מיוחדת. ראשית, מפני סמיכותה למצוות השבת – כך במרה שבה נצטוו ישראל אף על השבת[2], וכך בעשרת הדברות כאשר הדיבר על כיבוד אב ואם נסמך לדיבר על השבת. צמד זה – שבת והיחס הראוי להורים – מופיע פעם נוספת בתורה: "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו"[3]. על פשר סמיכות זו עמד המהר"ל:
"הדבור הקדוש החמישי כבד את אביך ואת אמך… כי הוא יתברך עילה לאדם שהוא עלול, ונקרא גם כן על האבות שם עילה ומשתתפים עם השם יתברך בתולדת האדם שהוא יתברך והאב עילה לאדם אשר הוא עלול, לכך כל השותפים בו נקראים בשם עילה…
ולכך אחר דבור זכור את יום השבת לקדשו שהזהיר שנדע כי הוא יתברך פועל הכל והוא העילה כללית, הזהיר לכבד האבות שם עילה פרטית לעלול זה בפרט… ואחר שהשם יתברך צווה במצות זכור את יום השבת לקדשו לומר כי הוא יתברך פעל העולם ולא נמצא העולם במקרה כמו שחשבו הרבה בני אדם כי כל המציאות הזה במקרה קרה, ולכך ציוונו בשבת כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, להודיע כי לא היה מציאותו במקרה כי אם היה מציאותו במקרה מן הפועל לא נקרא זה פועל כלל…
ואחר שציוונו שנדע שהוא יתברך פעל העולם ואינו במקרה, עדיין יש לחשוב כי אף שאין ראוי שיהיה המציאות הכללי במקרה, אבל מציאות הפרטיים יחשבו שהם במקרה ודבר זה היו אומרים החוקרים מדעתם על הנמצאים, הודיע לנו כי אף מציאות הפרטיים אינם במקרה כלל וציונו לכבד את האבות, ואם היו התולדות הפרטים במקרה קרה אין כאן כבוד אבות כי האבות הם עלה פרטית. ולכך מי שמכבד האבות מעלה אני עליהם כאילו כבדוני כי דבר זה כבוד גם כן למי שמשותף בתולדה זאת שלא באה התולדה במקרה, ואין כאן מקום להאריך, סוף סוף ראוי שיהי דברו זה עם חמישה דברות הראשונות."[4]
המשותף לשבת ולכיבוד אב ואם היא העדות שהם מקפלים בתוכם על העילה. הקב"ה הוא העילה הכוללת של העולם ועל כך מעידה השבת – שנוצר העולם בכוונת מכוון, "כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ"[5]. והאב הוא העילה הפרטית של האדם ועל כך מעידה מצוות כיבודו.
כיבוד אב ושילוח הקן – קיום המציאות
העדות על עילת האדם, שמקופלת במצוות כיבוד אב, אינה הוראה טכנית בלבד, אלא יש בה משום פעולה ממשית המביאה לקיום העולם. זה הקשר שבין מצווה זו למצוות שילוח הקן – רק בשתיהן נכתב שכרן המיוחד בצידן: "למען יאריכֻן ימיך ולמען ייטב לך"[6], וזו היא הייחודיות הנוספת שצורת הזכרת מצוות כיבוד אב בתורה. וכך ממשיך המהר"ל לבאר:
"מצות שלוח הקן ראוי שעל ידה יזכה האדם לטוב, וזה כי כאשר משלח האם דבר זה הוא קיום ישוב העולם שאין מחריב הקן לגמרי רק ישאר האם לעשות עוד קן אחר, והמקיים מציאות העולם הוא דבק בטוב… ומאחר שהוא דבק בקיום המציאות שהוא טוב ראוי לו המציאות שהוא אריכות ימים וגם ראוי לו הטוב, כי המציאות הוא טוב כמו שאמרנו לכך נאמר בזה למען ייטב לך והארכת ימים בשביל זה. וגם בשביל זה נזכר למען יאריכון ימיך אצל כבוד אב ואם, שמהכיבוד האב והאם אשר הם סיבה למציאות לכך ראוי לו המציאות גם כן שהוא אריכות ימים, מפני כי המציאות הוא טוב כמו שנזכר בכל הנמצאים במעשה בראשית כי טוב ולפיכך הוא זוכה אל הטוב.
ותדע כי אלו ב' מצות כיבוד אב ואם ושלוח הקן, המכבד אב ואם הוא דבק בדבר שהוא סיבה אל המציאות, כי האב והאם הם סיבה אל המציאות, והמשלח האם דבק בקיום המציאות שאינו נוטל האם על הבנים והיה זה חורבן הקן ובזה ששולח האם דבק בקיום המציאות, והמציאות צריך אלו שניהם דהיינו אל ממציאו ואחר שנמצא צריך אל קיום ולפיכך נאמר באלו שניהם טוב ואריכות ימים, והבן זה"[7].
הן בשילוח הקן והן בכיבוד הורים יש משום קיום העולם, שכן כאשר משלחים את האם היא יכולה לשוב ולהוליד בנים אחרים, וכאשר האדם מכבד את הוריו הוא דבק בסיבת מציאות קיומו. שכרן של שתי מצוות אלו הוא כפועל יוצא של קיומן: 'למען יייטב לך והארכת ימים' – הטוב הוא המציאות הנמשכת כתוצאה מכך, ומכאן אריכות הימים.
למען ייטב לך
אלא שהמושג 'טוב', הנזכר בקשר לכיבוד הורים, בעייתי. כך אמרו בגמרא:
"שאל רבי חנינא בן עגיל את רבי חייא בר אבא מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב ובדברות האחרונות נאמר בהם טוב? אמר לו עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב שאלני אם נאמר בהן טוב אם לאו, שאיני יודע אם נאמר בהן טוב אם לאו, כלך לך אצל רבי תנחום בר חנילאי שהיה רגיל אצל רבי יהושע בן לוי שהיה בקי באגדה. אזיל לגביה, אמר ליה ממנו לא שמעתי אלא כך אמר לי שמואל בר נחום אחי אמו של ר' אחא בר חנינא ואמרי לה אבי אמו של ר' אחי בר חנינא הואיל וסופן להשתבר. מאי הוי? אמר רב אשי ח"ו פסקה טובה מישראל"[8].
על פניו, תמוהה תשובת רבי חייא בר אבא, וכי לא ידעו האמוראים את שכתוב בעשרת הדברות?! על כך כתבו התוספות במקום אחר, וציין להם רבי עקיבא איגר כאן: "פעמים שלא היו בקיאין בפסוקים"[9]. ב'פני יהושע' וב'מהרי"ץ חיות' תמהו על כך, וכלשון ה'פני יהושע': "הנה כל הקורא ישתומם על ככה וכי גברא רבא כר' חייא בר אבא לא היה יודע חלילה מה שהתינוקות של בית רבן יודעים שלא אמר טוב בדברות ראשונות ובאחרונות כתיב?"[10], והסבירו מה שהסבירו בדברי רבי חייא, רבי תנחום ורב אשי.[11]
על כל פנים, על פי היסודות שהעמיד המהר"ל לעיל בעניין קיום המציאות הטמון במצוות כיבוד אב, מתבארת החלוקה שבין הלוחות הראשונים לבין הלוחות השניים, וכך הוא כותב:
"וביאור זה כמו שאמרנו כי הלוחות הראשונות לא היו ראויים לפי העולם הזה, ולכך לא נאמר בהן טוב, כי מלת טוב נאמר על המציאות שהוא מציאות ראוי וטוב, ולכך תמצא בכל מעשה בראשית בכל יום ויום וירא כי טוב, לומר כי המציאות הוא ראוי וטוב, ולוחות הראשונים מפני מעלתם לא היו ראויים לפי המציאות העולם הזה ולכך אין ראוי שיהיה נכתב בהן טוב".[12]
יסוד מציאות עולמנו – טוב; עולמות אחרים, קודמים, נשתברו ואינם, אין להם המשך ולכן אין בהם טוב מבחינתנו. על כן בלוחות הראשונים שבספר שמות, שאין לנו תפיסה בהם מפני מעלתם – לא נכתב טוב, ואילו בלוחות השניים שבספר משנה תורה, שיש לנו תפיסה בהם – נכתב טוב. הטוב שנכתב בלוחות השניים הוא בהקשר של מצוות כיבוד אב ואם, מפני שכיבוד ההורים מביא מציאות – טוב, ומכאן אריכות הימים: "למען יאריכן ימיך ולמען ייטב לך".
טוב המתחדש ונמשך
כאמור למצוות כיבוד אב יש יחס מיוחד אל השבת, ולו אף פן הלכתי. כך ב'שערי תשובה', שכתב על דברי הרמ"א – "ואם רגיל בשנת צהרים אל יבטלנו כי ענג הוא לו":
"…ועיין שם בשם של"ה שלא ירבה כו' אדרבה חייב אדם לחדש חדושי תורה, כמ"ש בזהר דבמוצאי שבת בחזרת נשמה יתרה למקומה שואל אותה הקב"ה מה חדוש אמרה בתורה כו'. ובמחזיק ברכה כתב בשם דעת חכמה בשם האר"י שאם מחדש בתורה מעטרין לאביו באותו עולם, לכן נסמך כבוד למצות שבת. ומי שאינו בר הכי לחדש ילמוד דברים שלא למד עד הנה."[13]
ה'שערי תשובה' עומד על החובה לחדש חידושי תורה בשבת, שבעבורם מעטרים לאביו של המחדש בעולם העליון, כדברי האר"י, ומשום כך נסמך כיבוד אב למצוות השבת.
מקור דברי האר"י הוא בזוהר שבפרשתנו:
"ואמרת צהלי ורני יושבת ציון כי גדול בקרבך וגו'. מאי גדול בקרבך דא קב"ה דאיהו אתי לגבה לאקמא לה מעפרא ויימא לה התנערי מעפר קומי שבי ירושלם ירושלם איהי וירושלם שמה ודאי. ובדא אוף הכי כמה חדו על חדו הוי לצדיקייא בגן עדן, ובגין כך זכאה איהו מאן דנשמתיה בשבת אסהידת קמי מלכא על חדושא דאורייתא דקב"ה. וכל פמליא דיליה וכל אינון נשמתין דצדיקייא דהוו בגן עדן כלהו מתעטרן בההוא מלה.
תו שמענא בוצינא קדישא דכמה יקר על יקר ועטרה על עטרה מעטרן לאבוה דההוא בר נש תמן בשעתא דאמר קב"ה אתכנשי למשמע חדושא ומלין חדתין דאורייתא משמיה דפלוני בר פלוני, כמה אינון דנשקין על רישיה כמה צדיקייא מעטרין ליה כד נחתין. זכאה חולקהון דכל אינון דמשתדלין באורייתא יומא דשבתא משאר יומין"[14].
כיבוד הורים הוא מהדברים שעליהם נאמר: "אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא"[15]; המציאות של האב, הנמצא בעולם הבא, נמשכת בבן הלומד תורה בעולם הזה.
השבת היא עדות על הבריאה, על הקיום, ולכן בה שולחים נשמות מהעולם העליון לעולם הזה, נשמות יתירות, ומבקשים מהן את סוד הבריאה – אלו אותם חידושי התורה שעליהם שואל הקב"ה במוצאי שבת; חידוש סוד הבריאה המתגלה בשבת, אשר הוא המעטר לאביו. הבן הלומד תורה בשבת מעיד על הקיום המתחדש, ויוצר מציאות מתמשכת של טובה. אולי מכאן ענייני היארצייט הנוהגים בשבת שקודם יום השנה, כעליית מפטיר וכדומה. זו היא הטובה שאינה נשברת ואינה משתכחת ונפסקת חלילה, אלא מתחדשת, נוצרת ויוצרת טוב, מכוח ההורים שנתנו את טוב החיים.
נמצאנו למדים:[16]
מצוות כיבוד אב נזכרת בתורה בצורה מיוחדת: בסמיכות לשבת, ובהצמדה לשכרה – טוב ואריכות ימים. בכיבוד הורים מקופלת עדות על מקור האדם הפרטי, כבשבת שבה מקופלת עדות על מקור העולם הכללי. כתוצאה מכך נמשך קיום המציאות – אלו הם הטוב ואריכות הימים שלהם זוכה המכבד את הוריו, כבמצוות שילוח הקן שבהם משלחים את האם כדי שתוכל להקים דור חדש. אלא שהטוב נזכר רק בלוחות השניים ולא בראשונים, כדי שלא תפסוק הטובה הואיל והראשונים סופם להישבר. הטוב הוא המציאות, הנמשכת כתוצאה מכיבוד אב, ולכן הוא רק בלוחות השניים שיש לנו תפיסה בהם. היחס המיוחד של כיבוד הורים לשבת מתבטא גם במעלת חידושי התורה של האדם בשבת, בעולם הזה, המעטרים לאביו שבעולם העליון, ואשר עליהם נשאלת הנשמה היתירה במוצאי שבת. חידוש סוד הבריאה מתגלה בשבת והוא המעטר לאב שבשמים, וזהו כיבוד ההורים אשר עליו נאמר שאדם אוכל פירותיו בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. הלומד תורה בשבת מעיד על הקיום המתחדש, ויוצר מציאות מתמשכת של טובה שאינה נפסקת, מכוח ההורים שנתנו את טוב חייהם.[17]
[1] ראה סנהדרין נו ע"ב. וצריך הסבר מה הכרח לצוות עוד לפני מתן תורה (מכאן הזיקה של בני נח לעניין), ואין כאן מקומו.
[2] ראה סנהדרין נו ע"ב: "והתניא עשר מצות נצטוו ישראל במרה, שבע שקיבלו עליהן בני נח, והוסיפו עליהן: דינין, ושבת, וכיבוד אב ואם. דינין דכתיב 'שׁם שׂם לו חק ומשפט', שבת וכיבוד אב ואם דכתיב 'כאשר צוך ה' אלקיך' ואמר רב יהודה: כאשר צוך – במרה".
[3] ויקרא יט, ג.
[4] 'תפארת ישראל' מא.
[5] שמות לא, יז.
[6] דברים ה, טו. ובשילוח הקן: "למען ייטב לך והארכת ימים" (שם כב, ז).
[7] שם.
[8] בבא קמא נד ע"ב – נה ע"א.
[9] "וכן מצינו בסוף שור שנגח את הפרה 'מפני מה לא נאמר בדברות הראשונות טוב כו' א"ל עד שאתה שואלני כו' שאיני יודע אם נאמר בהן טוב או לאו" (בבא בתרא קיג ע"א, ד"ה 'תרוייהו').
[10] שם.
[11] ראה בהגהות מהרי"ץ חיות הסביר את דברי רבי חייא בר אבא, שלא על פי פשוטם, אלא ביחס לשאלה האם הטוב המדובר בפסוק הוא טוב רוחני או חומרי:
"'שאלני אם נאמר בהם טוב אם לאו'. נ"ב התמיה עצומה מאד וכי לא ידע ר' חייא בר אבא כי בדברות אחרונות נאמר למען ייטב לך ולא בראשונות? וע' פני יהושע כאן שהאריך בה. ונראה לי דהנה חז"ל דרשו למען ייטב לך לעולם שכולו טוב והוא הטוב האמתי הנצחי, והנה אע"פ שחז"ל דרשו גם כן למען יאריכון ימיך לעולם שכולו ארוך בכל זאת כתבו המפרשים כי אין מן למען יאריכון ימיך לבד ראיה על עולם שכולו ארוך… אולם ההכפלה בלמען ייטב על כרחך מורה על עולם שכולו טוב. וע' אברבנאל שהביא עוד פירוש אחר למען ייטב לך היינו כשתכבד את הוריך ואבותיך אזי תזכה שגם בניך ייטיבו לך ויכבדו אותך, ואם כן אין זכר לגמול עולם הבא גם בקרא דלמען ייטב לך. ומפירוש זה השיב שאלני אם נאמר בהם טוב או לאו, היינו שעדיין אינו מבורר אם פירוש הקרא על טוב האמתי והנצחי. והשיב מפני שנשתברו וכו' פסקה טובה מישראל, דאמרינן אם לא חטאו במעשה עגל אזי היו כמלאכים ובלע המות לנצח אבל השחיתו דרכיהם במעשה עגל אכן כאדם תמותון עיין שם. ואם כן בדברות הראשונות שהיו עתידים לחיות חיי עולם אין אפשרות לכתוב למען ייטב לעולם שכולו טוב, כיון שלא היו עלולים כלל למיתה והיו עומדים בגולמם בעולם הזה, ורק בדברות האחרונות דכבר פסקה טובה מישראל ונשתברו הלוחות מעון העגל ועתידים למיתה הוצרך להבטיח למן ייטב לעולם שכולו טוב".
וראה עוד ב'תורה תמימה' ואתחנן על סמך המדרש ב'כי תשא'. ועיין בר' ראובן מרגליות.
[12] 'תפארת ישראל' לה, וראה עוד ב'חידושי אגדות' לבבא קמא.
[13] או"ח ס' רץ, ב. וכן הוא בנחל קדומים לחיד"א פ' יתרו.
[14] זוהר ח"ג, קעג ע"ב-קעד ע"א (וכדברי ריב"ל בסנהדרין; נביא בן נביא).
תרגום: "ואמרת צהלי ורני יושבת ציון כי גדול בקרבך וגו'. מהו גדול בקרבך זה קב"ה שהוא בא אליה להקים אותה מעפר ויאמר לה התנערי מעפר קומי שבי ירושלים ירושלם היא וירושלם שמה ודאי. ובזה כך כמה שמחה על שמחה יש לצדיקים בגן עדן, ובגלל כך זכאי הוא מי שנשמתו בשבת מעידה לפני המלך על חידוש התורה של הקב"ה. וכל פמליה שלו וכל אלו נשמות הצדיקים שבגן עדן כולם מתעטרים בדיבור ההוא.
עוד שמענו בוצינא קדישא שכמה יקר על יקר ועטרה על עטרה מעטרין לאביו של ההוא בן אדם שם בשעה שאמר קב"ה התכנסו לשמוע חידוש ומילים חדשות של התורה משמו של פלוני בן פלוני, כמה הם מנשקים על ראשו כמה צדיקים מעטרים לו כשיורדים. זכאי חלקם של כל אותם שמשתדלים בתורה יום השבת משאר ימים".
[15] פאה א, א.
[16] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[17] שיחה זו נאמרה בשנת התשל"ג והתשל"ט. בשנים אלו חל כ"ד בסיון, יום השנה לפטירת אביו של הרב הדרי – ר' דוד הדרי – בשבוע שלאחר שבת פרשת שלח, כבשנה הזו. תהי שיחה זו לעילוי נשמתו.