"תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח" (תהילים טז, יא).
על פסוק זה בתהילים דרשו חכמים: "שׂובע שמחות, אל תהי קורא כן, אלא שֶׁבע שמחות, אלו שבע מצות שבחג ואלו הן – ד' מינין שבלולב וסוכה חגיגה ושמחה" (ויקרא רבה ל, ב).
ישראל כנגד האומות בסוכות
ענייני חג הסוכות קשורים לתיקון עולם העתיד יותר מכל המצוות והערכים שבתורה ובמועדי ישראל, ומשום כך אנו מוצאים בו התייחסות לאומות העולם.
כך ד' מינים שבלולב מתפרשים בדברי המדרש שם בהקשר להמשך הפסוק: "נעימות בימינך נצח". דהיינו, הניצחון הוא בידי אלו המחזיקים בימינם את הלולב ומיניו. משל לשניים שנכנסו אצל הדיין ואין אנו יודעים מי המנצח, אלא מי שיוצא ובידו כידון הניצחון, הוא הוא המנצח. כך ישראל ואומות העולם נכנסים לדין בימים הנוראים ואין אנו יודעים מי המנצח, אלא כיוון שישראל יוצאים מלפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן בידם – בידוע שהניצחון הוא שלהם.
כיוצא בדבר סיפרו חז"ל על תקופת השכר שלעתיד לבוא, שעה שמתקבצים אומות העולם ומבקשים שכרם, הקב"ה משיב להם: "שוטים שבעולם, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת? אלא אף על פי כן מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה… מיד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא" (עבודה זרה ג ע"א).
אוניברסליות חג הסוכות
דברי חז"ל אלו נעוצים בדברי הנבואה שהיא אף הפטרת היום – זכריה פרק יד. שלוש פעמים מופיע עניין הסוכות בחזון זכריה. פעמיים בנבואה זו הוא מופיע בצורה שלילית, בהקשר של עונש על אי-קיום חג הסוכות על ידי הגויים: "וְאִם מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם לֹא תַעֲלֶה וְלֹא בָאָה וְלֹא עֲלֵיהֶם תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף ה' אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת… אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת" (פס' יח-יט); ולעומתן פעם אחת הדבר בא בצורה חיובית, כאשר רואה זכריה בחזונו את "כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת" (פס' טז).
ומכאן מה שלימדונו חז"ל ששבעים הפרים שהיו מקריבים ישראל במשך ימי חג הסוכות היו כנגד שבעים האומות (סוכה נה ע"ב)[1], כדי שיתייחד הקב"ה על כל באי עולם.
נמצא ששני כיוונים הם לגוון האוניברסלי של חג הסוכות: מחד גיסא – מבחן ופורענות לאומות העולם, ומאידך גיסא – תיקון העולם במלכות שמים. זאת לאחר אותו קרב בהר הזיתים אשר על פני ירושלים מקדם (זכריה שם, ד), וכנבואת זכריה: "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (שם ט).
חזון האחרית
והנה, על חגיגת חג הסוכות בראשית ימי הבית השני מסופר בספר נחמיה: "וַיֵּצְאוּ הָעָם וַיָּבִיאוּ וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים וּבִרְחוֹב שַׁעַר הַמַּיִם וּבִרְחוֹב שַׁעַר אֶפְרָיִם. וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד" (ח, טז-יז). וכבר בגמרא במסכת ערכין שאלו חכמים: "אפשר בא דוד ולא עשו סוכות עד שבא עזרא"? אלא שהכתוב רומז לתפילת אנשי כנסת הגדולה על ביטול יצר העבודה הזרה, והגנה זכות זו עליהם כסוכה (לב ע"ב).
חזון מופלא זה על אחרית הימים, ביטול יצר העבודה הזרה וחגיגת חג הסוכות, קשור בשלוש נקודותיו לארץ ישראל: תקופת הכניסה לארץ בימי יהושע; העלייה השנייה בימי עזרא ונחמיה; ועליית אומות העולם לחוג את חג הסוכות בירושלים לעתיד לבוא.
סוכה אחת
חזון האחרית של ה' אחד ושמו אחד נעוץ בימי בראשית.
האנושות התפלגה בימי מגדל בבל תוך כדי ניסיון לבניין איתן ויציב. הניסיון נכשל ומשם נפלגה כל הארץ. אחדותו המחודשת של המין האנושי לשפה אחת ולדברים אחדים, לאמונה בבורא ובשמו האחד – תבוא בתקופת האחרית כשסוכה אחת, מבנה שאינו מתהדר בחוזק חיצוני, חופפת וסוככת על כל גויי הארץ.
הסוכה כוללת בתוכה הכול, אינה מותירה דבר מחוצה לה. כך באדם הפרטי, וכמאמר החסידים: "גדולה מצות סוכה שאדם מישראל נכנס לתוכה אף במגפיו"[2], וכך גם בסוכה הגדולה העתידה לסוכך על ירושלים.
"וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ"
כי אכן מקום מיוחד נתבצר לארץ ישראל ולירושלים בחזון האחרית של ימי הסוכות. וכך אומר המשורר בתהלים: "וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן" (עו, ג). בשמה של ירושלים ביחס לחג הסוכות מודגשת השלמות – "בשלם סוכו", הסוכה המכניסה תחת כנפיה את כל בני המין האנושי. לעומת מגדל בבל עומד הר הבית; בבל היא אחוריים-דקדושה של ירושלים[3]. בבקעת שנער נפוצה האנושות, ובהר מרום הרים היא מתאחדת[4]. והוא מה שאמרו חכמים: "עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סוכה לצדיקים מעורו של לויתן… והשאר פורסו הקדוש ברוך הוא על חומות ירושלים וזיוו מבהיק מסוף העולם ועד סופו, שנאמר 'והלכו גוים לאורך ומלכים לנוגה זרחך'" (בבא בתרא עה ע"ב)[5].
והוא חותַם הברכה: "הפורש סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים".
[1] הערת העורך: ראה ישראל קדושים ח, ד"ה "ובסוכות מקריבין".
[2] הערת העורך: ראה 'בספר חיים' עמ' רכ.
[3] הערת העורך: ראה דובר צדק עמ' קעז: "כי בבל הוא אחוריים דירושלים וכן המגדל אחוריים דבית המקדש".
[4] הערת העורך: ראה שיחה 'יום ה' בצפניה' ושיחה 'יום ה' בזכריה'.
[5] העור הוא חיפוי חיצוני השומר על הפנים, והחומה היא המגן החיצוני הסוככת על התוך. קרב גדול ("קניגיא") עומד להתחולל בין גבריאל לבין הלוויתן (גמרא שם), ואת תוצאותיו – את פירות הניצחון – יאכלו הצדיקים. וראה מהר"ל שם.