מעשה בראשית ויציאת מצרים – האוניברסלי והלאומי
פרשתנו, כיתר הפרשות המקיפות אותה, עוסקת ביציאת מצרים. מרכזיותה של יציאת מצרים ביהדות ידועה, ואף על פי כן היא כמעט ואינה נזכרת בקשר לשבת. עשרות פעמים נזכרת במקרא הזיקה בין המצוות השונות ליציאת מצרים, אך בנוגע לשבת היא נזכרת פעם אחת בלבד, בדברות השניים: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, ויוציאך ד' אלוקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן ציווך ד' אלוקיך לעשות את יום השבת"[1]. מכאן אמרו בגמרא: "אמר רב אחא בר יעקב וצריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום. כתיב הכא 'למען תזכור את יום', וכתיב התם 'זכור את יום השבת לקדשו'"[2].
לעומת זיקת השבת ליציאת מצרים, הנזכרת בלוחות השניים, ידועה גם זיקתה למעשה בראשית, הנזכרת בלוחות הראשונים: "זכור את יום השבת לקדשו… כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ"[3]. מכאן הנוסח שלנו בקידוש, הכולל את שתי הזיקות הללו – הן למעשה בראשית והן ליציאת מצרים: "ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו זיכרון למעשה בראשית… זכר ליציאת מצרים"[4].
מעשה בראשית מבטא את היסוד האוניברסלי, בריאת העולם כולו, ואילו יציאת מצרים מבטאת את היסוד הלאומי, בריאת עם ישראל. נמצא שהשבת כוללת בתוכה כפילות של שני צירים – הקוסמי והלאומי. יציאת מצרים, בה עוסקת פרשתנו, הוסיפה וגילתה פנים חדשות בשבת – לאומיות וישראליות. מעתה השבת אינה רק זכר לבריאת העולם במעשה בראשית, אלא גם זכר לבריאת ישראל ביציאת מצרים.
זכור ושמור – עבר ועתיד
כפילות נוספת שאנו מוצאים בשבת, אף היא נתונה בתווך שבין הלוחות הראשונים לשניים, היא כפילות הלשון: 'זכור ושמור'. בעוד שבלוחות הראשונים נאמר: "זכור את יום השבת לקדשו", הרי שבלוחות השניים נאמר: "שמור את יום השבת לקדשו". הלשון 'זכירה' מתייחסת לעבר, אותו יש לזכור, ואילו הלשון 'שמירה' מתייחסת לעתיד, לו מצפים ואותו שומרים. בלוחות הראשונים, כאשר השבת מנומקת במעשה בראשית הקוסמי, בא לשון: 'זכור', מפני שהוא שייך אל העבר ואותו יש לזכור. לעומת זאת בלוחות השניים, כאשר השבת מנומקת ביציאת מצרים הלאומית, בא לשון: 'שמור', מפני שהיסוד הלאומי שייך לעתיד שאותו אנו שומרים ולו אנו מצפים.
אכן "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו"[5], והקוסמי והלאומי, זכירת העבר ושמירת העתיד משמשים בשבת כאחד.[6] כך גם עולה מדברי הרמב"ן, בפירושו לספר דברים:
"ועל דעת רבותינו בדיבור אחד נאמרו, וביאר להם זה כי הם כולם יודעים זכור, והוא יודיעם כי שמור נאמר עמו. וכן על דרך האמת בדיבור אחד נאמרו כי היה הקול בזכור ושמור, כי התורה 'ברית עולם ערוכה בכל ושמורה', והוא השומע זכור והם שמור, והמשכיל ידע זה ממה שרמזנו שם"[7].
ייתכן שכוונת הרמב"ן לרמוז על העבר והעתיד הכלולים בפסוק: "ברית עולם ערוכה בכל ושמורה". 'ברית עולם' – עבר, 'ושמורה' – עתיד.
החיבור בין שני צירים אלו, הכלולים בשבת, עולה אף מהמשך דברי הרמב"ן בנושא זה, במחלוקתו בפירוש הפסוקים עם שאר הפרשנים. האבן עזרא והרמב"ם ייחסו את הזיקה שבין השבת ליציאת מצרים – לנושא העבדות. האבן עזרא פירש שיש כאן נתינת טעם לציווי על מנוחת העבד והאמה, ואילו הרמב"ם פירש ששביתת השבת נועדה לזיכרון החסד הגדול של יציאת מצרים. לעומתם טוען הרמב"ן שזיקת השבת ליציאת מצרים נוגעת אף למעשה בראשית:
"כי בעבור היות יציאת מצרים מורה על אלוק קדמון מחדש חפץ ויכול… על כן אמר בכאן אם יעלה בלבך ספר על השבת המורה על החידוש והחפץ והיכולת – תזכור מה שראו עיניך ביציאת מצרים שהיא לך לראיה ולזכר"[8].
סור מרע ועשה טוב
השוני בין ה'זכור' ל'שמור', בין זיקת השבת למעשה בראשית לבין זיקתה ליציאת מצרים, כנראה תלוי בשוני שבין דרגות הגילוי בלוחות הראשונים והשניים. כך ביאר בעל 'שם משמואל', בטוב טעם ובאריכות:
"שכל אחד צריך שיהיו לו שתי המידות יחד – להיות שפל נגד השי"ת, וקשה וחזק ולהיות גדול בעיני עצמו נגד אומות העולם וכוחות החיצונים. ואלה הן שתי הבחינות סור מרע ועשה טוב, שלעניין סור מרע צריך להיות קשה וחזק, ולעניין עשה טוב צריך להיות נכנע לה' יתברך… וזה עניין שבת שהיא בזכור ושמור, דשמור הוא בלא תעשה וזכור בקום עשה, ותכלית הכוונה היא זכור, רק שאי אפשר לבוא לבחינת זכור כי אם על ידי שמור, כמו שאמרו חז"ל: 'כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה'. ועל כן בדברות הראשונות שהיו ישראל ברום המעלות נאמר הן זכור שהוא תכלית המכוון, אבל בדברות האחרונות שלא היו אז ישראל כל כך ברום המעלה נאמר שמור, ללמד שעל ידי שמור יבואו לבחינת זכור, והייתה כל עבודתם אז רק בבחינת שמור"[9].
בעל 'שם משמואל' לוקח אותנו למערכת זוגית נוספת של מושגים, הקשורה לדרכי הכרת הבורא: 'סור מרע' ו'עשה טוב'. התכלית היא ב'עשה טוב', המבוטאת בלשון: 'זכור', אולם הדרך להגיע אליה היא על ידי 'סור מרע', המבוטאת בלשון: 'שמור'. בלוחות הראשונים, כשהיו ישראל ברום המעלה, נאמר להם: 'זכור', שזוהי התכלית, אולם בלוחות השניים שאז הייתה מעלתם פחותה נאמר להם: 'שמור', שעל ידי כך יגיעו ל'זכור'.[10]
חיבורה של ירושלים
שני צירים אלו – הקוסמי והישראלי – המתחברים בשבת, אינם נחלתה בלבד אלא גם נחלתה של ירושלים. חיבור זה הוא מהותה של ירושלים, כפי שאומר הפסוק: "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו" – אוניברסליות וישראליות שחברו יחד[11].
אף שמה של ירושלים מעיד על כך, כאשר הוא למעשה נוצר מחיבור של הצמד 'יראה' ו'שלם'. אברהם הישראלי קראה 'יראה', ושם האוניברסלי קראה שלם, וכדי לפייס את שניהם היא נקראת – ירושלים[12].
בנוסף לביטוי הלשוני של חיבור זה – ישנו לכך גם ביטוי גיאוגרפי. מקום המזבח הוא מקומם אחד של האוניברסליות והישראליות, כפי שאומר הרמב"ם בשם הירושלמי: "ומסורת ביד הכול שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא, ומשם נברא, אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא"[13].
ירושלים היא נחלתו של יעקב אבינו, והוא שקרא להר – בית[14]. אך גם אם בנה יעקב בית לאומי, והקים מחיצות לבית ישראל – יש בו מקום אף לפן האוניברסלי, וכל העמים עתידים לקרוא: "לכו ונעלה בית אלוקי יעקב"[15].
נמצאנו למדים:[16]
הנמקתה של השבת כפולה – זכר למעשה בראשית וזכר ליציאת מצרים. הראשון אוניברסלי-קוסמי, והאחרון לאומי-ישראלי (ובו עוסקת פרשתנו). כפילות מקבילה נוספת שנמצאת היא צמד הלשונות: 'זכור' ו'שמור'. כאשר בלוחות הראשונים נאמר: 'זכור', ובאלו האחרונים נאמר: 'שמור'. הזכירה היא ביחס לעבר, ומקומה על הציר האוניברסלי, ואילו השמירה היא ביחס לעתיד, ומקומה על הציר הישראלי. אך זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, ושתי הבחינות כלולות יחד בשבת, וכך אנו כוללים בקידוש את מעשה בראשית ויציאת מצרים. הזוגיות זכור ושמור יכולה להתפרש גם בהקבלה למושגים 'סור מרע' ו'עשה טוב', כאשר הזכור הוא העשייה החיובית והשמור הוא ההישמרות מן השלילי, וגם הם מתחברים כאשר הסור מרע מוביל לעשה טוב, והשמור לזכור. חיבור זה הוא גם ממהותה של ירושלים, שהיא עיר שחוברה לה יחדיו – לאומיות ואוניברסליות כאחד. בעיר זו עתיד להיבנות הבית, שיהיה ישראלי כמובן, אך זאת לא ימנע ממנו מלהוות מוקד עליה לכל העמים. [17]
[1] דברים ה, יד.
[2] פסחים קיז ע"ב.
[3] שמות כ, ז.
[4] אמנם יש מי שפירש (ספר המנהגים) ש'זכר ליציאת מצרים' מתייחס למקראי קודש, אבל דבריו נדחים מהגמרא הנ"ל.
[5] שבועות כ ע"ב.
[6] וראה עוד 'שבת ומועד בשביעית' פרשת ואתחנן.
[7] רמב"ן דברים ה, יא.
[8] אבן עזרא (שם ה, ה): "לבאר כי הוא יצווה במנוחת העבד כמוך בעבור שהיית עבד והניח לך ד', וגם אתה תניח לעבדך". רמב"ן בשם הרמב"ם (שם שם יג-יד): "ששביתתנו בשבת היא בעבור היותנו עבדים במצרים עובדים כל היום על כרחינו ולא הייתה לנו מנוחה… ולזכור עוד החסד הגדול שעשה עמנו שאנחנו עבדיו אשר קנה אותנו לו לעבדים". רמב"ן שם.
[9] 'שם משמואל' ואתחנן תר"ע, ד"ה 'לא מרובכם'.
[10] וכעין דברים אלו נזכר ב'תפארת ישראל' פרק מד ובדברי הרב הוטנר בקונטרס השבת מאמר ט. וראה עוד בפרי צדיק ואתחנן עמ' 24, ושמות עמ' סז, הסביר על פי זה את השינויים בסגנון של הקידוש הפותח בנסתר ועובר לנוכח. נסתר על שם זכור, ונוכח על שם שמור.
וראה עוד בגבורות ד' פרק מה, ושם מכנה משותף של כל המצוות שנאמרה בהן יציאת מצרים. וראה ב'משך חכמה' ואתחנן שהבדיל בין הנהגת המדבר לבין כניסתם לארץ.
[11] תהילים קכב, ג.
[12] בראשית רבה נו, י: "אברהם קרא אותו יראה, שנאמר: 'ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה', שם קרא אותו שלם, שנאמר: 'ומלכי צדק מלך שלם'. אמר הקב"ה: אם קורא אני אותו יראה, כשם שקרא אותו אברהם, שם אדם צדיק מתרעם. ואם קורא אני אותו שלם, אברהם אדם צדיק מתרעם. אלא הריני קורא אותו ירושלים, כמו שקראו שניהם, יראה שלם ירושלים".
[13] רמב"ם הלכות בית הבחירה ב, ב. ומקורו בירושלמי פ"ז, ה"ב.
[14] פסחים פח ע"א: "ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב: 'והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב' וגו', אלוקי יעקב ולא אלוקי אברהם ויצחק? אלא לא כאברהם שכתוב בו הר, שנאמר: 'אשר יאמר היום בהר ה' יראה', ולא כיצחק שכתוב בו שדה, שנאמר: 'ויצא יצחק לשוח בשדה'. אלא כיעקב שקראו בית, שנאמר: 'ויקרא את שם המקום ההוא בית אל'".
[15] מיכה ד, ב.
[16] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[17] שיחה זו נאמרה בשנת ה'תשכ"ח.