למען ישמעו ויראו
פרשת טעמי המצוות, מטרתן ותכליתן – פרשה סבוכה ומורכבת היא. בעניין זה נאמרו דברים בספרות חז"ל, בספרות המחשבה, אצל הראשונים, ובין האחרונים מרובה העיסוק בנושא. ישנן מצוות שהתורה סתמה בהן את עניינן, ויש שנתפרש הדבר בדברי התורה עצמה בשפה ברורה ובהירה, כיוצא בזה – מצות הקהל.
ענינה של המצווה נתפרש בדברי הרמב"ם:
"מצוות עשה להקהיל כל ישראל אנשים ונשים טף בכל מוצאי שמיטה בעלותם לרגל, ולקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותן במצוות ומחזקות ידיהם בדת האמת"[1].
כאמור בתורה, תכליתה של מצוה זו:
"למען ילמדו למען ישמעו ויראו את ד' אלוקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת"[2].
ובדברי הרמב"ם:
"חייבים להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שנתנה בו בסיני. אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתירה. ומי שאינו יכול לשמוע מכוון לבו לקריאה זו שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת, ויראה עצמו כאילו עתה נצטווה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא-ל"[3].
חשיבותו וייחודו של המעמד, הבא אחת לשבע שנים, הם שהכתיבו את התנאים המיוחדים לטקס המרומם והנעלה, כפי שמצאו את ניסוחם בדברי הרמב"ם:
"אימתי היו קורין במוצאי יום טוב הראשון של חג הסכות שהוא תחילת ימי חולו של מועד של שנה שמינית והמלך הוא שיקרא באזניהם ובעזרת הנשים היו קורין. וקורא כשהוא יושב ואם קרא מעומד הרי זה משובח. מהיכן הוא קורא? מתחילת חומש אלה הדברים עד סוף פרשת שמע ומדלג לוהיה אם שמוע ומדלג לעשר תעשר וקורא מעשר תעשר על הסדר עד סוף ברכות וקללות, עד מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב ופוסק"[4].
כאיש אחד
כאמור, עניינה של מצות הקהל נתפרש – חידוש מעמד הר סיני, שאף תכליתו הייתה: "בעבור תהיה יראתו על פניכם"[5]. אלא שבשמה של המצווה – 'הקהל' – טמון עניין נוסף: אחדות העם, כזו שהייתה במתן תורה: "ויחן שם ישראל"[6] כאיש אחד, בלב אחד[7].
יסוד זה של אחדות ישראל ביחס למצות הקהל נתפרש הרבה בספרי החסידות. בעל 'מאור ושמש' העמיק לשאול על נוסח דברי התורה המצווה: "תקרא את התורה הזאת באזניהם"[8], ורק אחר כך: "הקהל את העם"[9], והרי ההקהלה קודמת לקריאת התורה? להסברת תשובתו כתב:
"השורש העיקרי משרשי העבודה הוא אהבת בני ישראל זה לזה, ואף גם האנשים הנוטים מדרך הטוב, יאהב הדברים הטובים הנמצאים בהם, וידרוש טובתם ולהתפלל בעדם על מחסורם, וילמדם להיות אוהבים זה לזה. וכאשר נמצא בבני ישראל אהבה אחווה אין מקום למסטינים להרע להם, וזהו אמרו תקרא את התורה הזאת – הקהל את העם, פירוש שדבר זה ותורה זאת תקרא באזניהם – שיקהלו ויתאחדו כאיש אחד לאהוב זה את זה"[10].
לשמוע בקול דברו
בעל 'שפת אמת' הדגיש אף הוא את יסוד הכלליות שבמצווה, אבל האיר את הנושא מצד נוסף. מצות הקהל היא גולת הכותרת של שנת השמיטה; ערכיה של שנת השמיטה, הן אלה העוסקים בשמיטת קרקעות, והן אלה המתייחסים לשמיטת כספים – מכוונים ללכוד העם. אין אדם נוהג בשדותיו ובפירותיהן כבעל-בית, והכול שווים הם אצל פרי האדמה. יתר על כן, בסופה של השביעית משמטים את חובות הכספים, ואין אדם משועבד לחברו, אלא הכול בני חורין. ובדברי בעל 'שפת-אמת':
"על ידי מצות השמיטה זכו אחר כך לבחינת התכללות, והיא הלשון שכתובה בקבלת התורה: 'הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי'[11], ונראה שזה היה שכר על שמירת שביעית שדרשו חז"ל, גיבורי כח בשומרי שביעית הכתוב מדבר, ומסיים לשמוע בקול דברו, שזכו לשמוע דבר ד' אחר כך במצות הא-ל, שהיה מתגלה להם מחדש אור התורה כפי מה שהיה צריך להם, וזהו עניין שמיטה אצל הר סיני".[12]
אותו ביטוי מדרשי – 'מה עניין שמיטה אצל הר סיני' – המכוון על פי פשוטו להקדמת התורה למצות השמיטה בראש פרשת בהר[13], קיבל פירוש מחודש בדברי בעל 'שפת אמת': בסיומו של עניין השמיטה, במוצאי שביעית, יבוא מעמד שיזכיר את הר סיני ויחדש את הברית עם ישראל.
מתנת הפרידה של שנת השמיטה היא מעמד הקהל, ויש בה כדי להשפיע על כל שש השנים הבאות. כך נתפרש לו העניין לבעל 'כלי חמדה':
"כיוון שעתה מתחילות שנות העבודה של שש השנים, שלא יטעו ח"ו כי בשנים אלה הם מתפרנסים ממעשה ידיהם, וכוחם ועוצם ידם הוא העושה להם חיל, לזאת המלך קורא לפניהם את דברי התורה, להורות להם שאע"פ שעתה יתחילו לחרוש ולזורע מכל מקום הכל הוא על ידי השגחת השם יתברך עליהם".
מורשה קהילת יעקב
במקורות אנו מוצאים רמזים לקיום מצות הקהל. בימי שלמה מסופר:
"אז יקהל שלמה את זקני ישראל… ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האיתנים בחג, הוא החודש השביעי"[14].
באבודרהם העלה סברא שלכבוד מעמד הקהל חיבר שלמה את ספרו קהלת, שאף שמו ניתן לו על שם המעמד, ומכאן מנהג ישראל לקרוא מגילה זו בימי חג הסוכות[15].
בתקופת יאשיהו נאמר:
"ויעל המלך בית ד' וכל איש יהודה וכל ישבי ירושלם אתו והכהנים והנביאים וכל העם למקטן ועד גדול ויקרא באזניהם את כל דברי ספר הברית הנמצא בבית ד'"[16].
ואחד מבעלי התוספות, בעל ספר יראים, פירש את העניין כמספר על מעמד הקהל.
ואילו בימי בית שני נשארה לנו עדות במשנה במסכת סוטה, על מעמד הקהל בהשתתפות אגריפס המלך:
"אגריפס המלך עמד וקיבל וקרא עומד ושיבחוהו חכמים, וכשהגיע ל'לא תוכל לתת עליך איש נכרי' זלגו עיניו דמעות. אמרו לו: אל תתיירא אגריפס, אחינו אתה, אחינו אתה, אחינו אתה"[17].
לאחר חורבן בית שני, נתקפלה מצוות הקהל בחגיגות שמחת תורה. סברה זו העלה אברנבאל, ובעקבותיו רבים אחרים:
"מכאן נשאר המנהג שיום השמיני נקרא יום שמחת תורה, שבו ביום אנו משלימים את התורה, עומד הגדול שבקהל ומסיים אותה, והוא בעצמו קורא, בלי תורגמן, פרשת וזאת הברכה לדמיון מעשה המלך בזמן ההוא"[18].
בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, חוזרים עם כל הדורות, עם כל הנערים – 'תורה צוה לנו משה, מרשה, קהלת יעקב'.[19]
נמצאנו למדים:[20]
טעמה של מצוות הקהל התפרש בתורה: 'למען ישמעו ויראו את ד' אלוקיכם'. חשיבותו וייחודו של המעמד הנדיר, שיש בו משום חידוש מעמד סיני, הם שהכתיבו את תנאי הטקס המיוחדים. אמנם בשמה של המצווה טמון עניין נוסף – אחדות העם, שאף לה יסוד במעמד סיני. האהבה והאחווה בין ישראל הם השורש העיקרי משורשי העבודה, ועל כך דרש בעל 'מאור ושמש' בלשון הכתוב: מהי התורה שעליה להיקרא באוזני ישראל? 'הקהל את העם'. ה'שפת אמת' אף הוא עמד על הדבר, אך מכיוון נוסף – מועד המעמד, הבא במוצאי שביעית. ערכיה של השמיטה מכוונים ללכוד העם, הן בשמיטת עבודת האדמה והן בשמיטת הכספים, ועל כן בסופה בא מעמד הקהל. גיבורי הכוח שומרי שביעית הם שזוכים לשמוע בסופה בקול דברו – במעמד הקהל, שיש בו משום מעמד סיני; והרי לנו עניין שמיטה אצל הר סיני. למצוות הקהל רמזים במקורות – החל מימי קהלת, שאפשר שעל שם כך נקרא, ועד ימי בית שני. לאחר החורבן התקפלה מצווה זו בחגיגות שמחת תורה, ובהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, חוזרים עם כל הדורות על 'תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב'.[21]
[1] 'משנה תורה' הלכות חגיגה ג, א.
[2] דברים לא, יב.
[3] 'משנה תורה' שם שם, ו.
[4] שם שם, ג.
[5] שמות כ, יז.
[6] שמות יט, ב.
[7] רש"י שם בשם המכילתא.
[8] דברים לא, יא: "בבוא כל ישראל לראות את פני ד' אלקיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם".
[9] שם שם, יב.
[10] 'מאור ושמש' וילך, אות ה.
[11] דברים ד, י.
[12] ראה 'שפת אמת' לפרשת בהר ועוד.
[13] ויקרא כה, ב: "וידבר ד' אל משה בהר סיני לאמור, דבר אל בני ישראל ואמרתה אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לד'".
[14] מלכים א ח, א.
[15] ראה 'שבת ומועד בשביעית' ח"ב עמ' 463. וראה עוד שם עמ' 336-337.
[16] מלכים ב כג, ב.
[17] סוטה ז, ח.
[18] ראה 'שבת ומועד בשביעית' ח"ב עמ' 463.
[19] ראה 'שבת ומועד בשביעית' ח"ב עמ' 462: "ההקהל אף הוא יש לו יסוד של מורשה, של ירושה נתונה, ושל מאורסה, של חידוש וליקוחין במעשה אנושי. ההקהל הוא המקיף את דורות העבר על ידיד קבלת מורשתם ואת דורות העתיד על ידי הארושין והעמדת דורות חדשים. קהלת יעקב, 'יעקב חבל נחלתו', כחבל הנפקע משלושה וכולל את הצאצאים, החוט המשולש של נקודת ההווה בהתחברה עם העבר ובצפותה לעתיד. 'קהלת יעקב – כל ישראל כאחד'". וע"ע שם.
עוד על הקהל, שמיטה ואחדות ראה 'שבת ומועד בשביעית' ח"ב, עמ' 446-447, 455-456, ובח"א עמ' 296, ובפרשת האזינו. ועיין עוד בחוברת 'הקהל'.
[20] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[21] שיחה זו נאמרה בתוכנית 'קבלת שבת' שב'קול ישראל'.