מעגלי המחשבה והמידות
בחפשנו אחר יסוד שיכלול את יסודות עבודתנו הלימודית והחינוכית, במחשבה, בתפילה וכו' – לא נמצאהו ברום המחשבה ובערפלי העיון, אלא דווקא בשטח הקרוב לנו, ולכאורה בזה הניתן להשגה בנקל: יסוד המידות שבלב האדם.
והנה עיון בדברים יראה שיש פה דבר נכבד. אנו, בדרך כלל, מחלקים בין דברים שבמחשבה, בהגות, לבין דברים שיסודם ברגש, וחילוק זה הוא גם חילוק דרגאי, כשהמחשבה עליונה והרגש תחתון. אולם כשנתעמק נראה שלעיתים ענייני מחשבה טהורים מושפעים מתכונות וממידות; ומכאן – שכדי לחזק את עולמות המחשבה צריך לבדוק שנית את ענייני המידות.
יש שדעות נקבעות על פי המידות והנטיות, כמאמר חז"ל על 'דרך ארץ קדמה לתורה' ועוד, אבל בדרך כלל המידות מצוירות בעינינו כמעגל בפני עצמו לעומת מעגל המחשבה, אם כי יש נקודות חיבור ביניהן. דומה שמיוחד הוא היסוד של 'הכרת הטוב', שגם אם הוא שייך למידות, הוא עולה עד לעולמות המחשבה.
כפיות טובה
בהשקפה ראשונה תכונה זו – הכרת הטוב – משתייכת לעולם המידות וההרגשים, ואילו כל המעיין בדברי חז"ל יראה עד היכן הדברים מגיעים. כך התבטא משה על כפיות הטובה של ישראל – 'בני כפויי טובה':
"תנו רבנן 'מי יתן והיה לבבם זה להם', אמר להן משה לישראל כפויי טובה בני כפויי טובה, בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל 'מי יתן והיה לבבם זה להם' היה להם לומר תן אתה. כפויי טובה דכתיב 'ונפשנו קצה בלחם הקלוקל', בני כפויי טובה דכתיב 'האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל'"[1].
יחוס זה לאדם הראשון, בנוגע לכפיות הטובה, מוצאים אנו אף בדברי המדרש ביחס למגדל בבל:
"'וירד ד' לראות את העיר ואת המגדל" וגו'… 'אשר בנו בני האדם', אמר רבי ברכיה וכי מה נאמר בני חמריא או בני גמליא? אלא בנוי דאדם קדמאה מה אדם הראשון אחר כל הטובה שעשיתי עמו אמר האשה אשר נתתה עמדי וגו' כך שנתים מדור המבול עד דור הפלגה"[2].
עד להיכן הדברים מגיעים ניתן ללמוד אף מדברי 'תנא דבי אליהו' – על הטובה שהחזיק הקב"ה לדוד בעקבות רצונו לבנות לו בית:
"צא ולמד מדוד מלך ישראל שמאהבה שאהב אותו ומשמחה ששמח בו שיגר לו דברים ביד נתן הנביא, שנאמר 'ויהי בלילה ההוא ויהי דבר ה' אל נתן לאמר לך ואמרת אל עבדי אל דוד וגו' האתה תבנה לי בית לשבתי כי לא ישבתי בבית'… ומכאן אמרו כל הסועד עם חבירו אפילו פת במלח או ירק או תמרים או גרוגרות, או אפילו טובל עמו בציר, אף על פי שיש לאותו סועד מאה סעודות בכל יום כסעודת שלמה בשעתו – אפילו הכי יחזיק לו טובה לחבירו בפניו, לכך נאמר 'כי לא ישבתי בבית' וגו'"[3].
אשר לא ידע את יוסף
דבר זה מסביר כיצד לאורך כל כתבי הקודש מוצאים אנו אצל אישי המקרא יסוד זה. כך בפרשתנו:
"ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף"[4].
במשמעות לשון הכתוב 'מלך חדש' נחלקו האמוראים:
"'ויקם מלך חדש'. רב ושמואל – חד אמר חדש ממש, וחד אמר שנתחדשו גזרותיו"[5].
מעבר לפן ההיסטורי שבמחלוקת זו[6], היא ביסודה מחלוקת כיצד להבין את פלא כפיות הטובה של המצרים על אשר העניק להם יוסף בזמנו.
על רקע זה מתבהק מאמר חז"ל בטעם הציווי "לא תתעב מצרי"[7]:
"לפי שהיתה להם אכסניא בשעת הדחק"[8].
בישראל חלה חובת הכרת הטוב אף ביחס לרשעים.
מכאן לאישיותו של פרעה 'אשר לא ידע את יוסף', שלסוף אמר 'לא ידעתי את ד'"[9]:
"'אשר לא ידע את יוסף'. וכי לא היה מכיר את יוסף? אמר רבי אבין משל לאחד שרגם אוהבו של המלך, אמר המלך התיזו את ראשו כי למחר יעשה בי כך, לכך כתב עליו המקרא כלומר היום אשר לא ידע את יוסף – למחר הוא עתיד לומר 'לא ידעתי את ד""[10].
נמצאנו למדים שיסודה של הכפירה הפרעונית: 'לא ידעתי את ד' – נעוצה בכפירה בטובה האנושית: 'לא ידע את יוסף'.
הכופר בטובת חברו – כופר בקב"ה, וכך לימדנו בעל ה'חובות הלבבות', שאחת הדרכים לדבקות בבורא היא בחינת טובותיו, וזהו יסוד כל 'שער הבחינה'.
הכרת הטוב – היכולת להיות נותן
על היסוד הנפשי שבדבר עמד ב'מכתב מאליהו':
"מה הינה הכרת הטוב וההודאה? איה הוא מקורם בנפש? ומאין תבוא כפיית הטובה, אשר רוב בני האדם יכשלו בה?
גם בזה תכיר את הנותן והנוטל. הנותן ירגיש בלבבו אשר לא יחפו במתנות חנם, כי שאיפתו היא רק ליתן, ולא למשוך אליו את הדברים שהם חוץ ממנו; על כן כאשר יגיע אליו דבר מאת רעהו יתעורר בו הרצון לשלם עבורו, ואם לא יוכל לעשות זאת לבו ירגיש בחובת התשלומין – וזו היא אשר נקרא לה בשם 'הודאה'. אבל הנוטל ישאוף תדיר למשוך אליו את כל אשר יוכל, הן בגזילה והן בתרמית והן במתנה, ובקרב לבו יחשוב כי הכל שלו הוא, ובשבילו. על כן בהגיעו דבר טוב, אשר הטיב עמו חבירו, לא ירגיש בחיוב תשלומין כלל. הוא אשר נכנהו: "כפוי טובה"… כללו של דבר: הכרת טובה היא תולדת כח הנתינה, וכפית טובה היא תולדת כח הנטילה"[11].
יסוד זה של הכרת הטוב והנתינה מגיע, לפי ביאורו של הסבא מקלם, עד כדי העמדת האדם כנותן והקב"ה כמקבל, ומכאן הדבקות בד' ואהבת הבורא:
"עבודת האל בנויה על יסוד הכרת הטוב… ואמרו חז"ל 'כל הכופר בטובתו של חבירות, לבסוף כופר בטובתו של הקב"ה', את המאמר הזה ביארו ביאור נפלא אחד מגדולי חכמי המוסר, הוא רבנו נחום זאב זיוו זצ"ל מקלם, וכה אמר:
הן האדם יתנהג בכל מעשיו כפי כחות נפשו… לא יוכל האדם לשאול או ללוות מרעהו איזה כח מכוחות הנפש אשר יחסר לו. על כן, כפוי הטובה, לא רק כלפי בני האדם יהיה כן, אלא כמו אשר יכפור בטובתו של חבירו, ככה יכפור בטובתו של הקב"ה, ולא יפריד, כי זה אשר כפיית הטובה כח היא בנפשו, גם בבואו לפני האל ב"ה, יתנהג כפי הכח הזה.
וכאשר יודה האדם לאלוקיו, וירגיש בכל לבבו ונפשו כי חייב הוא בתשלומי כל הטובות הרכבות אשר עשה לו האל, אז יגיע לו התודה הזאת, אם בקרבן או בתפילה אשר יגישם לפניו יתברך. בעשותו ככה והיה האדם כמו נותן, והקב"ה – כביכול – כמקבל, ויזכה האדם בזה למדרגה הכי גדול, הדביקות בו יתברך, כאשר ידבק הנותן במקבל, שהיא האהבה הגמורה כאמור… הרי התבאר בזה שורש אהבת האל ב"ה, שהוא – כח הנתינה"[12].
דבקותו של משה – הכרת הטוב
על פי זה מיושב עניין נוסף בפרשתנו – עיכוב גאולת העם על ידי משה בעבור הכרת הטוב ליתרו, כפי שלמדו במדרש מהפסוק: "וילך משה וישב אל יתר חתנו"[13]:
"'וילך משה'… ובשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא 'ועתה לכה ואשלחך אל פרעה' אמר לו: רבון העולם איני יכול מפני שקבלני יתרו ופתח לי ביתו ואני עמו כבן, ומי שהוא פותח פתחו לחבירו נפשו חייב לו… לכך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא קבלני יתרו ונהג בי כבוד איני הולך אלא ברשותו, לכך כתיב 'וילך משה וישב אל יתר חותנו'"[14].
מי שמקיים דבקות עם ד' אי אפשר לו שלא ירגיש בהכרת הטוב; והיא היא דבקותו, ולכן מעכבים לעיתים גאולת עם שלם בשביל הכרת הטוב.
גאולה שלמה
הנחה יסודית היא שאירועים העוברים בעל האדם בראשית ימיו משאירים רושם לכל חייו, והם נותנים את רישומם אף על צאצאיו. מכאן עיונינו בתולדות אישי המקרא, אולם במידה זו יש לעיין אף בתולדות העם, כתוצאה ממה שאירע למניחי יסודותיו[15]. פרשיותינו עוסקות ביסודות העם, ועל פי זה מוסברות מספר תמיהות, כגון זו שאנו עומדים בה – מדוע עיכב משה את גאולת ישראל בהולכו ליתרו: הגאולה לא תהיה שלמה אם לא היה הולך יתרו אל משה, כי ביסוד העם תחסר מידת הכרת הטוב.
יסוד זה של הכרת הטוב שב בסוף ימיו של משה – בנקמת המדיינים. משה אמנם לא דוחה את קיום המלחמה במדיין, אף שבכך יתארכו ימיו, כדי לא להשהות את דבר ד'[16], אך הוא אינו משתתף אישית במלחמה:
"'וישלח אותם משה', אמר הקדוש ברוך הוא למשה נקם נקמת אתה בעצמך והוא משלח את אחרים, אלא מפני שנתגדל בארץ מדין אמר אינו בדין שאני מצר למי שעשה בי טובה, המשל אומר בור ששתית ממנו אל תזרוק בו אבן"[17].[18]
הכרת הטוב לחי ולדומם
גדול כוחה של מידת הכרת הטוב, שלא זו בלבד שחלה היא אף על הרשעים, אלא כוחה מגיע גם לחי ולדומם; כשם שמקיפה היא את האנושות לאורך ההיסטוריה, כך מקיפה היא את דרגות המציאות.
כך מצינו במדרש על הוראת יעקב ליוסף – 'לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן'[19]:
"'את שלום אחיך' ניחא, אלא מאי 'ואת שלום הצאן'? הדא אמר שאדם צריך לשאול בשלום דבר שיש בו הנייה ממנו"[20].[21]
הכרת טוב לדומם מוצאים אנו אף במכות משה בפרשות הבאות: דם, צפרדע וכינים, שעשאן אהרן תחת משה:
"'אמור אל אהרן', לפי שהגן היאור על משה כשנשלך לתוכו לפיכך לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים ולקה על ידי אהרן"[22].
"'אמור אל אהרן', לא היה העפר כדאי ללקות על ידי משה לפי שהגין עליו כשהרג את המצרי ויטמנהו בחול ולקה על ידי אהרן"[23].
את חיובה של הכרת טוב למקום אנו למדים אף מדברי המדרש על יעקב אבינו ורבי שמעון בר יוחאי:
"'ויחן את פני העיר', התחיל מעמיד הטליסין ומוכר בזול. הרי דברים אמורים שאדם צריך להחזיק טובה למקום שיש לו הנאה ממנו.
רבי שמעון בן יוחאי ורבי אלעזר בריה… אתון ואסחון בהדא בי בני דבית מוקד דטבריא, א"ל בריה כל הדא טבתא עבדת לן טבריא ולית אנן מדכן יתה מן קטוליא אמר צריכים אנו לעשות טובה כדרך שהיו אבותינו עושים שהיו עושים איטלוסין ומוכרין בזול, אמר צריכין אנו לדכיא טבריא. מה עבד? נסב תרמוסא והוה מקצץ תרמוסא ושדי קצוצתיה ומקלק בשוק, וכל אתרא דהוה קטילא סליק ואינון מפקון ונפקין, וכל מקום שלא היתה שמה טומאה תורמסא עומדת, והוא מציין איזה מקום טומאה ומקום טהרה עד זמן דדכי יתה מן קטיליא"[24].[25]
נחתום בסיפור. בזמן שהיה הרב רפאל קוק זצ"ל רבה של טבריה התקיימו עבודות בעיר, שהתעוררה כנגדן מחאה, בטענה שהן מתקיימות על קברים שהיו במקום. המתנגדים הוציאו כרוז המוחה כנגד העבודות, שכוון בין השאר כנגד הרב רפאל קוק, רבה של העיר. באספם חתימות, באו כותבי הכרוז לרב מבריסק בבקשם שיצרף את חתימתו. לרב מבריסק היה בן לקוי בנפשו, שמצא את מקומו בבית משפחת קוק בטבריה, כאשר הרבנית רחל קוק, אשתו של הרב רפאל, מטפלת בו במסירות מופלאה. השיב הרב מבריסק לכותבי הכרוז: אמנם ההתנגדות לעבודות במקומה עומדת, אך להוסיף את חתימתי איני יכול מפני הכרת הטוב שיש לי לרב רפאל.
על פי דרכנו למדנו שגדול כוחה של הכרת הטוב, שאף דבר שגאולת וטובת כלל ישראל תלויה בו – יידחה, אם הוא בא על חשבון היסוד הגדול הכרת הטוב.[26]
נמצאנו למדים:[27]
עולם המחשבה והמידות נדמים בעינינו כשני מעגלים נפרדים, אך בהעמקה נראה שיש לעיתים השקה ביניהן; כזו היא מידת 'הכרת הטוב', העולה עד לעולמות המחשבה. על חשיבותה של מידה זו האריכו חז"ל במקומות רבים – כך בייחוס כפיות טובתם של ישראל לאדם הראשון, כך על הטובה שהחזיק הקב"ה לדוד על רצונו לבנות לו בית ועוד. פרשתנו פותחת בכפיות טובתו של פרעה והמצרים, המתכחשים לטובתו של יוסף: 'אשר לא ידע את יוסף', אשר סופה שהביאה לכפירה בקב"ה: 'לא ידעתי את יוסף'. ישראל, לעומת זאת, מצווים על: 'לא תתעב מצרי'. הכפירה בטובה האנושית מובילה לכפירה בזו האלוקית, מפני שהאדם אוחז בתכונת הקבלה ולא הנתינה; יסוד הנתינה יעמיד את האדם כ'נותן' ביחס לקב"ה, וזו היא הדבקות האלוקית. כך מצינו במשה, בראשית דרכו, שעיכב את גאולת העם בעבור הכרת הטוב ליתרו, מה שהביא לגאולה שלמה שלא תחסר בה הכרת הטוב, וכך בסוף דרכו שלא השתתף אישית בנקמת המדיינים. גדול כוחה של מידת הכרת הטוב עד שהיא מגעת אף מדרגות החי והדומם, כך מצינו בציווי יעקב ליוסף, באי-הכאתו של משה את היאור והעפר ובמעשי יעקב אבינו ורשב"י המכירים טובה למקום. נמצאנו עומדים על גדלותה של מידת הכרת הטוב, שאף דבר שגאולת ישראל תלויה בו יידחה, אם יבוא על חשבון יסוד מופלא זה.[28]
[1] עבודה זרה ה ע"א-ע"ב. וראה בתוספות, במהרש"א וב'עין יעקב' שם.
[2] בראשית רבה לח, ט.
[3] 'תנא דבי אליהו' יח, א. כנראה שהתיקון של אדם הראשון בדוד, ומכאן זכות העולם למשיחיות – ראה 'ילקוט שמעוני'.
[4] שמות א, ח.
[5] רש"י שם, על פי שמות רבה א, ח; סוטה יא ע"א ועוד.
[6] ראה 'תורה שלמה'.
[7] דברים כג, ח.
[8] הובא ברש"י שם: "'לא תתעב מצרי' – מכל וכל אף על פי שזרקו זכוריכם ליאור מה טעם שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק".
[9] שמות ה, ב.
[10] שמות רבה א, ח. 'תורה שלמה' שמות עמ' כ; רטז.
[11] 'מכתב מאליהו ח"א עמ' 46-47.
[12] שם עמ' 50. אמנם הרב דסלר הסביר זאת בהמשך יותר עמוק (שם עמ' 51): 'לבסוף' – הכונה לעולם הבא, שמי שלא הכיר טובה בעולם הזה תחסר לו הדבקות בעולם הבא, שהיא סוף משמעה של הכרת הטוב:
"ואשר אמרו 'לבסוף כופר בטובתו של הקב"ה', מהו 'לבסוף'? הנה יש בזה ענין עמוק מאד, ואפרשנו פה בקצרה, והיה למעמיק בו להבינו… כאשר ימות האדם ונפשו שבה אל עולם האמת הן תבין הנפש את הדברים כאשר הם, וכל טעיותיה יתבררו לפניה. אבל שאיפותיה הרעות, אשר היו לה בחייה, כבר נקבעו בה והיו לקנין הנפש, על כן אף שיתבררו הרעות לנפש כפי אמיתתן מכל מקום השאיפות ישארו בה כשהיו…
ככה הוא גם בענין הכפירה בטובה. מי ששאיפתו חומרית והוא מן הנוטלים, אש לא יוכלו להכיר טובה (כמו שהתברר בפרק הקודם) גם 'לבסוף', כאשר יגיע אל עולם האמת, גם אז יהיה כופר בטובתו של הקב"ה. הוא יבין אז וידע, את צורך הכרת הטובה, ועד כמה גדול עונות מנשוא, אך לא יוכל להרגיש בהודאה, כי קנה לו את כח הנטילה וכה בא עמו הכח הזה אל בית עולמו. אמנם ההודאה היא הדבקות בו יתברך, והיא השירה הנזכרת במלאכים וצדיקים, ואיך יוכל לזכות בעולם הבא אם תחסר לו הדבקות? זה הוא המוסר אשר ייסרו חז"ל כפוי הטובה, ויאמרו לו כי יפסיד ח"ו את חלקו לעולם הבא".
[13] שמות ד, יח.
[14] שמות רבה ד, ב. וראה ב'יפה תואר' שדבר זה יכול היה לעלות לו בחייו.
[15] זה מה שכתב ב'שפת אמת' ויגש עמ' 252, ובשאלה זו עמד ב'פרי צדיק' בראשית עמ' 190. וראה עוד 'שם משמואל' עמ' רפה.
[16] ראה רש"י במדבר לא, ג (בשם המדרש): "אף על פי ששמע שמיתתו תלויה בדבר עשה בשמחה ולא איחר".
[17] במדבר רבה כב, ד.
הכרת הטובה של משה ליתרו אף עמדה לזרעו במלחמת עמלק בימי שאול, ראה ילקוט שמעוני שמות קסט, וכן בסנהדרין קד ע"א: אמר ר' יוחנן בשכר 'קראן לו ויאכל לחם' זכו בני בניו וישבו בלשכת הגזית.
[18] יסוד זה של הכרת הטוב שב פעמים נוספות – כך במכות מצרים כפי שנראה להלן, וכך בוותרו על ארץ ישראל בשביל הכרת טובה למצרי, ראה שמות רבה א, לט; 'תורה שלמה' עמ' צד (אמנם השווה 'שיחות ר' חיים שמואלביץ' תשל"ב עמ' קצז).
[19] בראשית לז, יד.
[20] בראשית רבה פד, יג. וראה הנוסח ב'תורה שלמה'.
[21] על הכרת הטוב לחי ראה עוד בראשית רבה ד, יג. 'תורה שלמה' שמות יא אות לב, ושם על דברי תו"ת. ועל פי דרכנו – החיוב של המקבל.
[22] רש"י שמות ז, יט.
[23] שם שם ח, יב.
וראה עוד 'שמות רבה': כ, א; ט, ט; י, ד; י, ז.
[24] בראשית רבה עט, ו. השווה שבת לג ע"ב-לד ע"א. וזה היסוד המפורסם של האלפס בב"ק צב בשמ"ק על הכרת טוב לכתלי המרחץ.
וכן בחולין קה על ההבדל שבין שמואל לאביו בסיור הנכסים (ראה 'תורה שלמה'), וכבר הרגיש המהר"ל בקושי, מה לזה ולגמרא ועיין בחידושי אגדות, ולפי דברינו זוהי הכרת הטוב לאדמה.
וכן ב'ילקוט שמעוני' תהילים (תשיט): "'אל תהיו כסוס כפרד', הסוס הזה הוא בולם מאכילו שעורים והוא בולם, מכשכשו והוא בולם, קריב לגביה והוא בולם, אתם אל תהיו כן אלא הוו זהירין למיגז לטבא טיבותיה ולביש בישותיה, לכך נאמר זכור את אשר עשה לך עמלק".
[25] על הכרת הטוב לצומח בפשטות אנו מוצאים באיסור 'בל תשחי'ת, ראה רש"י ישעיהו ה, איוב סוף פרק לא.
[26] והנה בגרסת ה'עין יעקב' בחולין קלג שאסור לעשות טוב, וקשה, ואולי ההסבר על דרך דברי הרמב"ם בהלכות ע"ז (אמנם הקשה עליו ה'חינוך' ועין במנחת חינוך באיסור עשיית צלמים) שגם המשלח חייב שגורם לכפירה (ואולי קשור לשיטה שיש איסור מיוחד בגרם של ע"ז). נמצא שאם עשה לו טובה, סופו לכפור בקב"ה, והרי הוא כזורק אבן למרקוליס. ומכיון שמידה טוב גדולה מפורענות, הרי שמי שהוא בעל הכרת הטוב מגיע לפסגות גבוהות.
את מסגרת הנושא של הכרת הטוב, מאדם הראשון ועד נצח הגאולה, תחם ב'אחר האסף' עמ' נה (שווץ תשי"ב).
[27] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[28] שיחה זו הורכבה ממספר שיחות שנאמרו בשנים: תשכ"ג, תשל"א ותשמ"ד.