היחיד במחשבת היהדות
בפרק 'השוכר את הפועלים' דנה הגמרא בחיובי עבודת הפועל וזמנה, והביאה את הפסוקים בתהילים:
"תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון. יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב"[1].
מכאן שצריך להקדים לעבודתו עם הנץ החמה, ולהחשיך אצל בעל הבית. אגב כך דורשת פסוק זה על דרך האגדה:
"'ואל מעונתם ירבצון' – אין לך כל צדיק וצדיק שאין לו מדור לפי כבודו"[2].
הרש"ש למד שהדבר הוסק מלשון הרבים – 'מעונות' – שנקט הפסוק, ממנה עולה שיש לכל צדיק מעון בפני עצמו[3]. בנוסף ציין הרש"ש לשני מקומות נוספים בגמרא, שבהם נדרש עניין זה. האחד במסכת שבת:
"א"ר יצחק מלמד שכל צדיק וצדיק נותנין לו מדור לפי כבודו. משל למלך שנכנס הוא ועבדיו לעיר, כשהן נכנסין כולן בשער אחד נכנסין, כשהן לנין כל אחד ואחד נותנין לו מדור לפי כבודו"[4].
והשני במסכת בבא בתרא:
"א"ר יוחנן עתיד הקב"ה לעשות שבע חופות לכל צדיק וצדיק שנאמר: 'וברא ד' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונגה אש להבה לילה כי על כל כבוד חופה' – מלמד שכל אחד ואחד עושה לו הקדוש ברוך הוא חופה לפי כבודו"[5].
רעיון זה מופיע אף ניסוחים נוספים בדברי חז"ל, וכאן אנו מגיעים לדיון על מקומו וחשיבותו של היחיד ביהדות. אמת, יש מדרגה מיוחדת לכלל ישראל ולאחדות ישראל, אולם כל זאת מבלי לקפח את עבודת היחיד בעולמו הרוחני.
כך ב'שמות רבה':
"וכי רואה אדם לחברו לעוה"ב? לא, כל צדיק וצדיק הוה ליה עולם בעצמו, שנאמר: 'כי הולך האדם אל בית עולמו וסבבו בשוק הסופדים' – עולמים אין כתיב אלא עולמו"[6].
וכן ב'ויקרא רבה':
"'ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם', אמר רבי אלעזר ב"ר מנחם עֶדְנְךָ אין כתיב כאן אלא עֲדָנֶיךָ – מלמד שכל צדיק וצדיק יש לו עדן בפני עצמו"[7].
מדור לעולם הבא
כפי העולה מלשון חז"ל – ייחוד המקום האישי מתייחס דווקא לעולם הבא, וכך הוסבר הדבר בכתבי המהר"ל במספר מקומות:
"ולפיכך אמר שנותנין לכל צדיק וצדיק מדור לפי כבודו, ובעולם הזה שהוא עולם הגשמי החומרי היה להם עולם אחד, כי החומר הוא משותף ואחד ולכך יש משתתפים בעולם הזה, אבל אחר שמסתלק הגשמי נותן לכל צדיק וצדיק מדור לפי כבודו"[8].
העולם החומרי משותף לכל בני האדם, ואילו בעולם הבא, הרוחני, יש היכר לכל צדיק וצדיק בפני עצמו.
במקום אחר ניגש המהר"ל לדבר מאספקט נוסף – העולם הזה דומה ללילה, והעולם הבא ליום:
"בא להגיד לך כי ראוי שיהיו הרשעים מושלים בעולם הזה, שאין עולם הזה אמיתות המציאות ולכך נקרא לילה, כי בחושך אין דבר נמצא ונחשב נעדר… אבל היום הוא אמיתות המציאות כי בו האור ובאור נמצא הכל, ובחושך נעדר הכל. ולפיכך עולם הזה שאינו עיקר המציאות דומה ללילה, ועולם הבא שהוא אמיתות המציאות דומה ליום שהוא אמיתות המציאות…
ומה שאמר שאין צדיק שאין לו מדור לפי כבודו בא לומר לא כהעולם הזה, כי העולם הזה נדון אחר רובו, אבל עולם הבא שהוא עולם האמתי שהוא עולם המתיחס ליום, וכמו שהיום בו ניכר כל אחד ואחד בפני עצמו ובלילה אין היכר כך לעתיד לעולם הבא יהיה היכר לכל צדיק וצדיק בפני עצמו"[9].
"ערב' מלשון ערבוב ובלבול; זהו העולם הזה, החשוך, שבו מעורבבים כל בני האדם יחד. לעומת זאת 'בוקר' מלשון ביקורת, בירור; זהו העולם הבא שבו מתייחד כל אדם בפני עצמו.
אל תהי בז לכל אדם
היסוד הרעיוני שביחידותו של כל אדם – בא לידי ביטוי באמירות חז"ליות נוספות, כגון:
"נברא אדם יחידי"[10]; "חביב אדם שנברא בצלם"[11]; "אל תהי בז לכל אדם"[12].
בהוראה זו – 'אל תהי בז לכל אדם' – ראה המהר"ל לימוד על התייחדותו האישית של כל אדם, המשלים את העולם:
"כך הוא בבני אדם ובכל הנבראים בעולם שיש להם דבר זה בעצמו כי יש לכל אחד מקום מיוחד, לכך אמר 'אל תהי בז לכל אדם', לומר כי אדם זה אינו נחשב לכלום והוא נחשב דבר מיותר בעולם ואין לו חלק בעולם כלל… דבר זה אל יעשה שאין לך אדם שאין לו שעה, כלומר שיש לכל אדם שעה מיוחדת…. כי אי אפשר שיהיה לשני בני אדם מזל אחד לגמרי, שאף שתי שערות אינם יונקים מגומא אחת כל שכן שאין שני בני אדם יש להם מזל אחד… כל אדם שברא הקב"ה על האדמה כל אחד משלים העולם… ולכך אמר שאל תהא בז לכל אדם לנהוג בו היפך הכבוד"[13].
זה א-לי
הגילוי המיוחד שהתגלה בקריעת ים סוף – הצטיין בהיבט ייחודי זה, של גילוי אישי לכל יחיד ויחיד. כך בשמות רבה:
"עולי הים כל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר זה אלי ואנוהו"[14].
דהיינו רק לאחר הגילוי האישי: 'זה א-לי ואנוהו' – התאפשר הגילוי הכללי: 'אלוקי אבי וארוממנהו'.
הוסיף בעל 'בית יעקב' – שלא זו בלבד, אלא אף לאחר ההכרה של 'אלוקי אבי' – באה התוספת: 'וארוממנהו'; דהיינו שכל אחד מוסיף משלו על הכרת אבותיו:
"'אלקי אבי וארוממנהו'… אברהם אבינו ע"ה בחרו הקב"ה… בלי פעולת עצמו כלל רק כמו בכור שקדוש מרחם. וזה 'אלקי אבי'. ואעפ"כ 'וארוממנהו' שצריך כל אחד ואחד מישראל גם הוא להוסיף בעצמו גם כן קדושה כדי להכניס עצמו ופיו בקדושה זו… שהשי"ת רוצה שישראל יקדישו אותו כדי שישפיל עצמו לתוך עולם הזה גם כן שהקדושה של השי"ת יהיה מתפשטת ד שגם האדם יקדש אותו"[15].
נמצא שגם אם יש בחינה של 'יחד כולם הודו והמליכו'[16] – הרי שישנה הבחינה האישית של 'זה א-לי ואנוהו'.
לגוזר ים סוף לגזרים
יסוד זה אף בא לידי ביטוי באופן קריעת הים, כדברי המשורר בתהילים:
"לגזר ים סוף לגזרים"[17].
וברש"י על פי חז"ל:
"י"ב קרעים לי"ב שבטים"[18].
דהיינו לכל שבט בפני עצמו, לכל אחד על פי מדרגתו.
כן הוא גם בישעיהו:
"והחרים ד' את לשון ים מצרים… והכהו לשבעה נחלים"[19].
ובתהילים:
"בים דרכך ושביליך [ושבילך] במים רבים[20]".
מכאן מסורות מדרשיות על קריעת הים:
"רבי אליעזר אומר ביום שאמר הב"ה 'יקוו המים' בו ביום נקפאו המים ונעשו שנים עשר חלקים כנגד שנים עשר שבטים, ועשו חומות מים בין שביל לשביל והיו רואין אלו את אלו, וראו הב"ה מהלך לפניהם ועקבות רגליו לא ראו שנ' בים דרכך ושבילך במים רבים"[21].
בזאת נעוץ יסוד מחלוקת ר' יוחנן וסרח:
"ר' יוחנן הוה יתיב, דרש: כיצד היו המים עשויין לישראל כחומה? דרש ר' יוחנן כאילין קנקילייא. אדיקת שרח בת אשר ואמרת: תמן הוינא ולא הוון אלא כאילין אמפומטא[22].
ר' יוחנן, בעל המימרא על החופה העתידה לכל יחיד בעולם הבא, דורש על פי דרכו את קריעת הים – כמחיצה אטומה עמדו המים לישראל. הוא רואה את הצדדים האינדיבידואלים, את השכבה המפרידה בין שבט לשבט. אולם סרח בת אשר ראתה עם אחד, 'יחד כולם הודו והמליכו' – כחלונות שקופים עמדו המים בין כל שבט ושבט[23].
גם אם המחלוקת טכנית כביכול, הרי ביסוד העיוני יש כאן דיון על דרגות הגילוי שזכו להן בים סוף[24].
נמצאנו עומדים על מעלת היחיד, גם אם ערכי כלל ישראל נשארים בעינם.
נמצאנו למדים:[25]
חשיבות רבה נודעת למקומו של היחיד ביהדות. כך עולה ממאמרי חז"ל השונים על המדור והמעון שיש לכל צדיק בפני עצמו בעולם הבא. בעולם הזה, החומרי, הדומה לערב – אכן מעורבבים בני האדם יחד, אך בעולם הבא, הרוחני הדומה לבוקר – מתברר מקומו האישי של כל אדם. מכאן ההוראות השונות, כגון: 'נברא אדם יחידי', ו'אל תהי בז לכל אדם' – שלכל אדם חלק משלו המשלים את העולם. זהו הגילוי הייחודי שהתגלה בקריעת ים סוף; אף ש'יחד כולם הודו' – כל אחד הצביע באצבע ואמר 'זה א-לי ואנוהו'. הגילוי של 'אלוקי אבי', אינו עמד בסתירה ל'וארוממנהו' האישי. מכאן המסורות החז"ליות, בעקבות לשון הפסוקים, על השביל שנוצר בים לכל שבט ושבט. דהיינו יש דרגת גילוי כללית – 'יחד כולם', שמנקודת מבטה המחיצה בין אחד לאחד שקופה, אולם אין זה סותר את דרגת הגילוי האישית. מעלת היחיד ניצבת על עמדה, גם אם ערכי כלל-ישראל נותרים בעינם. [26]
[1] תהילים קד, כב-כג.
[2] בבא מציעא פג ע"ב.
[3] שם: "פי' מדקרינן מעונותם דר"ל מעונות רבות דהיינו לכל אחד מעון מיוחד בפני עצמו לפי כבודו, ועי' בשבת (קנב) וכה"ג בב"ב (עה) ע"ש".
[4] שבת קנב ע"א.
[5] בבא בתרא עה ע"א.
[6] שמות רבה נב, ג: "מעשה ברבי שמעון בן חלפתא שבא ערב שבת ולא היה לו מאן להתפרנס. יצא לו חוץ מן העיר והתפלל לפני האלקים, וניתן לו אבן טובה מן השמים. נתנה לשולחני ופרנס אותה שבת, אמרה אשתו מהיכן אלו? אמר לה ממה שפרנס הקב"ה, אמרה אם אין אתה אומר לי מהיכן הן איני טועמת כלום. התחיל מספר לה אמר לה כך נתפללתי לפני האלקים וניתן לי מן השמים, אמרה לו איני טועמת כלום עד שתאמר לי שתחזירה מוצאי שבת, אמר לה למה? אמרה לו אתה רוצה שיהא שולחנך חסר ושולחן חבירך מלא? והלך ר' שמעון והודיע מעשה לרבי, אמר לו לך אמור לה אם שולחנך חסר אני אמלאנו משלי. הלך ואמר לה, אמרה לו לך עמי למי שלמדך תורה, אמרה לו ר' וכי רואה אדם לחבירו לעוה"ב? לא כל צדיק וצדיק הוה ליה עולם בעצמו שנאמר 'כי הולך האדם אל בית עולמו וסבבו בשוק הסופדים' עולמים אין כתיב אלא עולמו. כיון ששמע כן הלך והחזיר".
[7] ויקרא רבה כז, א.
[8] 'חידושי אגדות' שבת שם. וכן בב"ב שם.
[9] בבא מציעא שם.
[10] סנהדרין פ"ד מ"ה.
[11] אבות פ"ג מ"יד.
[12] שם פ"ד מ"ג.
[13] 'דרך החיים' עמ' קסה-קסו. וראה 'מדרש שמואל' בשם לב אבות, שזוהי חכמת שלמה – 'ויחכם מכל אדם' – שלמד מכל אדם ואדם את המיוחד שבו. וראה עוד 'דעת חכמה ומוסר' ח"א קפו.
[14] 'שמות רבה' כג, טו.
[15] 'בית יעקב בשלח אות סט (עמ' 174).
[16] מתוך תפילת ערבית.
[17] תהילים קלו, יג.
[18] שם.
[19] ישעיהו יא, טו.
[20] תהילים עז, כ.
[21] 'פרקי דרבי אליעזר' מב.
[22] פסיקתא דרב כהנא פיסקא יא ויהי בשלח. ראה פירוש המשנה באבות לרמב"ם.
[23] ראה 'כתלנו' ח.
[24] ראה עוד 'תורה שלמה' יג' חללים על לבנה על גבי אריח.
[25] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[26] שיחה זו נאמרה בשנת התשל"ז. ראה עוד בשיחה לפרשת יתרו שנערכה בשנת תשפ"א; במדבר תש"פ; שופטים תש"פ.