עניינו של החומש הרביעי שבקריאתו אנו פותחים השבת, תוכנה של פרשת השבוע שאנו עומדים בה וגדולת היום שזכינו לו לפני ט"ו שנים[1] – מתמקדים בנקודה אחת.
הדגלים וסכנת המדבר
הספר הרביעי בין ספרי התורה מכונה במשנה בשם 'חומש הפקודים'[2] על-שם תכנים מרכזיים בו: בראשית הספר – מפקד יוצאי מצרים, ובסופו – מפקד באי הארץ. במקורות אחרים הוא קרוי בשם חומש 'וידבר' על שם המילה הראשונה שבו[3]. אבל הכינוי השגור הוא ספר 'במדבר', ומבחינות רבות מקפל שם זה בתוכו את התוכן העיקרי של הספר.
היציאה מעבדות מצרים למעמד של בני חורין, מתרבות גבוהה של בני יישוב ומדינה אל הדרור המדברי – צפנה בחובה סכנה חמורה. פריקת המוסרות ושחרור הכבלים גוררים בעקבותיהם, דרך כלל, התמכרות להפקר ולשיכרון מרחבי המדבר. המעבר החד והחריף מערי המסכנות המצריות, אל שטחי המדבר הנפרשים והולכים בלי מיצרים, עלול היה להעמיד בסכנה את כל מפעל הגאולה: מעבדות מצרים לעבדות יצרים המתפרצים ודוהרים בישימון אל אופקים רחוקים.
את פני סכנה זו מקדמת פרשתנו. לא שבטי נוודים, לא שיכורי חופש, פורקי עול ומשמעת חונים לרגלי סיני, אלא צבאות ד', שבטים מאורגנים הנמנים על בית אבותם, "איש על מחנהו ואיש על דגלו"[4].
בני חורין העוסקים בתורה
ארגון מחנה ישראל על פי שיטת הדגלים קשור, על פי דברי המדרש, למחזות בעת מתן תורה:
"בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו כ"ב רבבות של מלאכים, שנאמר: 'רכב אלקים רבותים אלפי שנאן', והיו כולם עשוים דגלים דגלים, שנאמר: 'דגול מרבבה'. כיון שראו אותן ישראל שהם עשוים דגלים דגלים התחילו מתאוים לדגלים, אמרו: הלואי כך אנו נעשים דגלים כמותן"[5].
הבנת דבר המדרש העסיקה מפרשים רבים, ובלשונו של בעל כלי יקר:
"כל משכיל יפלא בעיניו מה קול המולה זו, ומדוע הקריה הומה על זה, ומה יקר וגדולה נעשה בישראל עד אשר התאוו להם כל כך"[6].
מתן תורה הביא לעולם את בשורת החירות – "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה"[7]. חירות זו מסומלת במושג המדבר, וכדברי חז"ל:
"למה ניתנה במדבר – כשם שמדבר לא נזרע ולא נעבד, כך המקבל עול תורה פורקין ממנו עול דרך ארץ. כשם שמדבר אין מעלה ארנון כך בני תורה בני חורין בעולם הזה"[8].
ובלשון הפסיקתא:
"מה המדבר אין לו סוף, כך היא התורה אין לה סוף"[9].
ובנוסח מסכם בשיר השירים רבה:
"מי זאת עולה מן המדבר – עילויה מן המדבר… תורה מן המדבר, משכן מן המדבר, מלכות מן המדבר… וכל מתנות טובות שנתן הקב"ה לישראל מן המדבר"[10].
במרכזה של החירות המדברית עומדת מערכת המצוות שנצטוו ישראל במעמד סיני. החופש והדרור שזכו להם ישראל מקופלים בציוויי עשה ובאיסורי לא תעשה, בני חורין המקבלים עול תורה בנפש חפצה ועונים נעשה ונשמע.
מחנה שכינה
דיאלקטיקה זו, של בן חורין העוסק בתורה, היא שבאה לידי ביטוי אף בצורת ארגון המחנה. במרחבי המדבר תקועים דגלים המכנסים תחתיהם את היוצאים מבית עבדים, ובמרכז המחנה – אהל מועד, זה הנותן משמעות למדבר. כך הסתברה לו, לרב בעל ה"תניא" ב"לקוטי תורה", ההצמדה בין בחינת המדבר לבין בחינת אהל מועד. הצו על הפקודים, על הצבאות ועל המחנות בא "במדבר סיני באהל מועד"[11]. התארגנותו של כל ההמון הגדול באותות שמסר להם אביהם[12] היא סביב למרכז שבו חונים הלויים. ממרכז זה נמשכים יובלים ופלגים אל כל קצות המחנה, ממנו ישקו את העדרים, את צאן האדם של המחנה המשולש. באר המים החיים שבמרכז הוא מקור חיותם של ריבואות האוכלוסים המפוזרים על פני המדבר, אך חונים לשבטיהם, באותות לבית אבותיהם, ונעשים על ידי כך לגוף אחד, לאיש אחד, חברים. מחנה מאורגן לשבטיו הוא מקור הברכה, חיים עד העולם. 'עילויה מן המדבר' – עליה היא להם שספגו את רוח המדבר, המעלה ניחוח של דרור, של עצמאות, והעלוהו לשמים. באין-סוף המדברי הציבו קלעים ותחמו תחומין, סדר דגלים וסדרי צבאות, והפכוהו למחנה שכינה, מקור ברכת עולמים.
המדבריות הירושלמית – פרזות ודגלים
אמנם מצינו בדברי חז"ל במסכת ראש השנה, שדרש ר' יוחנן:
"כל שיטה ושיטה שנטלו נכרים מירושלים עתיד הקב"ה להחזירן לה שנאמר 'אתן במדבר ארז שטה', ואין מדבר אלא ירושלים שנאמר 'ציון מדבר היתה'"[13].
הבנת בחינת המדבריות של ירושלים אף היא מוסברת בדרך שאנו עומדים בה. על החזון הנבואי של זכריה: "למֹד את ירושלים לראות כמה רֹחבה וכמה אֹרכה"[14] – דרשו חכמים במסכת בבא בתרא:
"אמר רבי חנינא בר פפא – בקש הקדוש ברוך הוא לתת את ירושלים במדה שנאמר: 'ואומר אנה אתה הולך ויאמר אלי למד את ירושלים לראות כמה רחבה וכמה ארכה'. אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבש"ע הרבה כרכים בראת בעולמך של אומות העולם ולא נתת מדת ארכן ומדת רחבן, ירושלים ששמך בתוכה ומקדשך בתוכה וצדיקים בתוכה אתה נותן בה מדה? מיד 'ויאמר אליו רוץ דבר אל הנער הלז לאמר פרזות תשב ירושלם מרוב אדם ובהמה'"[15].
לפני ט"ו שנים זכינו לראות כמה מעלות טובות למקום עלינו. הישע והפדות שבאו על כלל ישראל בארץ-ישראל, באו למעלה מהמידה, למעלה ממידות האורך והרוחב, בבחינת דרגת "ופרצת"; אבל כאן היה חשש לסכנות המדבריות, להתפרצות בלתי מבוקרת, לשיכרון הנצחון. עילוין של ישראל בא אף הפעם מהמדבר הירושלמי. שחרורה של ירושלים על תחומיה וגבולותיה מיקד ומיסד את הדרור שזכינו לו. בין חומותיה של ירושלים נעצר ונאסף כל סער הרגשות. מתחת לדגל ירושלים נתגלתה מחדש הזהות היהודית, והאותות לבית האבות נשתבצו בכתרה של ירושלים, ירושלים של זהב.
מכוחה של קדושת ירושלים, זו הנתונה בתוך תחומים, הנמדדת בת"ק אמות[16], הסובבת בין החומות, באה הבטחה על פרזותיה של ירושלים. ה'הווה אמינא' השמימית והמסקנה, חברו יחד ויצרו את מדברה של ירושלים. את הדגם הקדום יותר מצאנו במחנה ישראל ובדגליו במדבר.
אנו נכנסים לספר במדבר, לפרשת במדבר, בערב שבתה של ירושלים, זו הנמצאת בטבור של עולמנו[17], ממנה יוצאים מים חיים אל כל קצות המחנה. לגדות המעיין היוצא מבית ד' חוזר הארז, חוזרת השיטה, ובמדברה של ירושלים אומרים שירה ותפילה לפרישת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים.
נמצאנו למדים:[18]
שמו של הספר – במדבר – מקפל בתוכו את תוכנו. ישראל יוצאים אל המדבר הפרוץ, שם טמונה להם סכנת ההתמכרות להפקרות ולחופש המדבריים, וכנגד זאת בא סידור המחנה שבפרשתנו: 'איש על מחנהו ואיש על דגלו'. שורשו של סידור המחנה נעוץ במתן תורה, שאז התאוו ישראל לדגלים – כמלאכים. מתן תורה הביא עמו את בשורת החירות, ש'אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה', ועל כן במדבר ניתנה התורה. דיאלקטיקה זו של חירות ותורה באה לידי ביטוי בצורת ארגון המחנה – שכינה, לוויה וישראל. מבאר המים החיים של אוהל מועד הושקה כל המחנה, והתחומים שתחמו ישראל במדבר הם שהפכוהו למחנה שכינה אחד. אף לירושלים בחינה מדברית, והיא שניצבת ביסוד הנבואה על הושבת ירושלים 'פרזות', כמדבר שאין בו גבולות, הבאה לאחר ה'הווה אמינא' האלוקית לתת בה מידות. לסינטזה זו בין הפרזות לגבולות זכינו במלחמת ששת הימים, כשדרור הניצחון שלו זכינו נאצר בין חומות ירושלים של זהב, ומתחת לדגל הירושלמי התגלתה מחדש הזהות היהודית. בשבתה של ירושלים, שממנה תוצאות חיים לכל המחנה, נכנסים אנו לספר במדבר, ומכאן עולות השירה והתפילה לפרישת שלום על ישראל וירושלים. [19]
[1] שיחה זו נאמרה בשנת התשמ"ב.
[2] יומא ז, א ועוד.
[3] ראה רש"י סוטה לו ע"ב: "חומש הפקודים הוא ספר וידבר", ועוד.
[4] במדבר א, נב.
[5] במדבר רבה ב, ג. ומסיים המדרש: "אמר להם הקדוש ברוך הוא: מה נתאויתם לעשות דגלים, חייכם שאני ממלא משאלותיכם, 'ימלא ה' כל משאלותיך'. מיד הודיע הקב"ה אותם לישראל ואמר למשה: לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו".
[6] במדבר ב, ב.
[7] אבות ו, ב.
[8] במדבר רבה יט, כו.
[9] פסיקתא דרב כהנא יב, כ.
[10] שירה השירים רבה ג, א.
[11] במדבר א, א.
[12] רש"י על פי מדרש תנחומא (במדבר ב, ב): "באותות לבית אבותם באות שמסר להם יעקב אביהם כשנשאוהו ממצרים".
[13] ראש השנה כג ע"א.
[14] זכריה ב, ו.
[15] בבא בתרא עה ע"ב.
[16] מידות ב, א: "הר הבית היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה".
[17] תנחומא קדושים י. אוצר המדרשים (אייזנשטיין) 'ד' בחכמה יסד ארץ'.
[18] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[19] שיחה זו נאמרה בתוכנית 'קבלת שבת' שב'קול ישראל', והובאה כאן כלשונה בשינויים הנצרכים.