פרשת שבוע

שבתות אלו, שבימי 'בין המצרים', מיוחדות הן, וכבר הבאנו בעבר את אשר נזכר ב'ליקוטי הלכות' על כך שעיקר התיקון של

פרשתנו פותחת בפרשיית הנדרים, והשאלה עולה – מה טיבה של פרשייה זו כאן, ערב הכניסה לארץ? מאז כיבוש עבר הירדן

בספרי החסידות מדובר הרבה על האור הגדול של שבתות בין המצרים. כך, לדוגמה, כתב ב'תפארת שלמה': "יום השבת קודש בימי

מפי העליון לא תצא הרעות בעיית הרע בעולם מסובכת, וכבר קונן ירמיהו באיכה: "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב"[1]; דור

בתפילת יום השבת בא הביטוי הייחודי: "ישמח משה במתנת חלקו". זו היא שמחה על חלקו השייך לו, זה המתגלה בנייחא

התורה מספרת לנו על שני מאורעות שאירעו במשפחת הכהונה בתקופת הנדודים במדבר: האחד – מות בני אהרון נדב ואביהוא, השני

כפילות השבת קורבנה של השבת מועט, כפי הנאמר בפרשתנו: "וביום השבת שני כבשים"[1]. על מיעוט זה התרעמה השבת, כפי שדרשו

הפרשיות שבתורה יש שהן מפורשת, ויש שהן סתומות, ויש שהן עומדות על הגבול שבין הסתום למפורש – נראות מפורשות וגלויות,

אנחנו פותחים היום את ימי בין המצרים, ובמקומנו סמוך למקדש הרגשת הימים גדולה יותר. המשנה בתענית[1] מונה חמישה דברים שאירעו

זמירות שבת המקור החז"לי לזמירות שבת, נמצא בדברי הגמרא על מגילת אסתר: "'ביום השביעי כטוב לב המלך ביין'… אמר רבא