שיר השירים – שבת חוה"מ פסח

אהבת כלולותייך

מאז ברית סיני אנו מוצאים במקרא השוואות בין מערכת היחסים שבין ישראל והקב"ה – לבין מערכת היחסים שבין אישה ובעלה. כבר בעשרת הדברות נאמר כי "אנכי ד' אלקיך א-ל קנא"¹, ואחד הפירושים שניתנו למושג 'קנאה' הוא במשמעות שניתנה לו בפרשת סוטה: "או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו"². יתר על כן, מבנה עשרת הדברות מורכב, לפי דברי המכילתא, חמישה כנגד חמישה; נמצא שכנגד הדיבר השני: 'לא יהיה לך' עומד הציווי שבדיבר השביעי: "לא תנאף' – "שכל מי שעובד עבודה זרה מעלין עליו כאילו מנאף מאחר המקום"³. כך ב'מורה הנבוכים' כתב הרמב"ם: "דע, שאתה כשתסתכל בכל התורה ובכל ספרי הנביאים לא תמצא… לשון קנאה אלא בעבודה זרה לבד"⁴.

על פי הנחות אלו יובנו דברי המדרש, על עת החורבן שבה התייצבו אבות האומה להמליץ זכות על ישראל ומכולם נענתה רק רחל: "באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקדוש ברוך הוא ואמרה: רבש"ע גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה, ועבד בשבילי לאבא שבע שנים וגו' וגמלתי חסד עמה ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה. ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה מלך חי וקיים רחמן מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש, והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם? מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ואמר: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן. הדא הוא דכתיב: 'כה אמר ד' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו', וכתיב: 'כה אמר מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך' וכו', וכתיב: 'ויש תקוה לאחריתך נאם ד' ושבו בנים לגבולם"⁵.

מדוע נענה הקב"ה לטענת רחל יתר על שאר האבות, האם זכותה גדולה, דרך משל, מזכות העקדה וכדומה?⁶ על פי הדברים לעיל מיושב הדבר. גזירת החורבן באה בגלל עבודה זרה, זו המעוררת קנאה, "יקנאהו בזרים"⁷. רק רחל – בטענת קל וחומר – יכלה לסלק טענה כזו, שהרי אף לה היה מקום לקנא, ובכל זאת: 'ולא קנאתי בה'. הוא שדרשו חז"ל את נחמת ירמיהו לרחל: 'בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן'.

תפיסה כזו באה לידי ביטוי אף בנבואת הושע, ובצורה בולטת ביותר: "לך אהב אשה אהבת רע ומנאפת, כאהבת ד' את בני ישראל והם פנים אל אלקים אחרים"⁸. הייחודיות שבציווי היא אהבת אשת-איש, אולם הפסוק מניח בפשטות את אהבת ד' לבני ישראל כדבר מובן ומקובל. אף אצל ישעיהו אנו מוצאים הנחות יסוד אלו מבלי שהוא ידגיש את חידושן, דבר המוכיח את עתיקותה של הגישה המשווה את היחס ההדדי שבין הקב"ה לישראל ליחס שבין האוהב לאהובתו: "איכה היתה לזונה קריה נאמנה"⁹, "ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלקיך"¹⁰, ודוגמאות רבות כיוצא בזה. כך גם יחזקאל, בפרקים טו-טז, מתאר את קורות ההיסטוריה הישראלית על סמך משלים מעולם הנישואין.

ירמיהו קורא באזני ירושלים: "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר"¹¹, ומכלל דבריו אתה נמצא למד שתקופת יציאת מצרים עת דודים היא כחתן המוליך את כלתו בארץ לא זרועה. למערכת דימויים זו אין מקביל אצל אומה ולשון אחרים, והם מיוחדים לישראל. יחידות זו מציגה באור מיוחד את פרקי שיר השירים. מאז ימי הבראשית של העם הייתה האהבה מקור לדימויים ולמשלים בתיאור יחס העם והקב"ה, ובמגילת שיר השירים ניתן לכך מבע מיוחד על רקע הקשר לירושלים בפרט ולארץ-ישראל בכלל.

מבחינות רבות הושלם מעגל ההיסטוריה הישראלית עם בניין בית המקדש. המקרא עצמו מעיד על כך בספר מלכים: "יהודה וישראל רבים כחול אשר על הים לרב אוכלים ושותים ושמחים"¹². וכן בחנוכת הבית: "וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ד' לדוד עבדו ולישראל עמו"¹³. השלמת מעגל זה – בניינו של המרכז הדתי והמדיני לממלכת ישראל – היא נקודת שיא בתולדות העם, ומכאן הקשר החזק שמצא את ביטויו במשלי שיר השירים, בדימויים הרבים הקשורים לארץ-ישראל, לטבעה, לנופיה, לעריה, לעמקיה ולהריה.

המשל והנמשל

שאלה גדולה היא מדוע לא נתפרש במגילה עצמה הנמשל, ובעיה זו נפתרה בכמה דרכים. יש מי שהצביע על כך שאף במקומות אחרים במקרא ישנם משלים שאין הנמשל מופיע בהם, והפרשנים חלוקים ביניהם בהבנתו, כגון משל האיכר בישעיהו כח¹⁴; ואף כאשר הוא מתפרט ויש בו תיאור פעולות החורש, הזורע, הדש והחובט – לא נתבהר נמשלו. כיוצא בזה משל החכמה במשלי ט, ומשל 'אשת חיל' שבסוף הספר. נמצא שאף שיר השירים הוא ספר הבנוי כולו כמשל, מבלי שנתפרש בו הנמשל.

כנגד תפיסה זו יש מי שהראה שאנו מוצאים במגילה עקבות הנמשל, אשר אחד מהם הוא העובדה שהכלה איננה מדברת בלשון יחיד אלא בלשון רבים, ונמצאנו נרמזים בכך על האופי האלגורי-משלי של השירה כולה. יש אף מי שהצביע על כך שפשוטם של דברים במגילה אינם מתיישבים על סדר מאורעות או מעשים, ואילו האלגוריה היא שמאחדת את ההתרחשויות למסכת אחת.

דון יהודה אברבנאל, בספרו 'וכוח על האהבה', העמיד את מושג האהבה כנקודה מרכזית של כל היש, אשר בעזרתה יכול האדם לפתור את בעיות היחס שבין הבורא לנבראים, ואת בעיות היחסים שבין יצורי עולם, בינם לבין עצמם. על פי זה מתבהרות הנחות רבות בדבר תכלית העולם ותולדותיו. אפשר שבעזרת תכלית זו נבין מדוע לא נזכרו המשל והנמשל כאחד בספרנו; אין הם שני דברים נפרדים, אלא ערכים המסודרים זה על גבי זה. אהבה היא החתך העובר את כל היש לאורכו, היא הגשר אשר על גביו עוברים ממדרגת החיים הנמוכה אל היכל המלך לשבת עמו במסיבו, מה'משל' ל'נמשל'.

דומה שלדברים אלה כיונו שניים, הרב ותלמידו. ב'הד הרים' כתב הרב חרל"פ: "מה שכתבו המקובלים שכל דבריהם אינם אלא משל, הוא רק לפי מובנינו… וכל מה שאנו משתמשים במלים אלו בדברים גשמיים אינו אלא דרך השאלה מדברים העליונים (ויש להאריך כי סוף סוף הכל אחד כאשר רמז לי הדר"ג במכתב קדשו)"¹⁵. ובמסתו על שיר השירים נתן הרב פתרון עמוק ביותר לבעיית המשל והנמשל במגילה: "כנטף מים מני ים, כזיק אחד מלהב אש שעד לב השמים, כאות אחד מספר גדול ורחב-ידים, ידע איש אשר כה רמה נפשו להעריך גם כן את האהבה הפרטית הטבעית בערכה טהורה, והיו לו האהבה הטהורה הטבעית, והאהבה הלאומית הנאורה, והאהבה האלוקית הקדושה ומלאה הוד, ערוכות במערכה, 'כמגדל דוד בנוי לתלפיות"¹⁶.

שירת הטבע האביבית

בנוסף לקו הרעיונות המרכזי של מגילת שיר השירים, נפתחים בה שטחי-עיון נוספים, שיש בהם להאיר את הנושא המרכזי. הכונה היא לצדדים הגאוגרפיים, הזואולוגיים והבוטניים. עולם טבע מופלא מתגלה לעינינו בין פרקי הספר. מצויים בו הר וגבע, מעיין ונחל, מדבר ושדה, גן וכרם, אביב ונצנים, פרחי חן, צמחי בושם, עצי פרי ועצי יער: "אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה"¹⁷, "מעין גנים באר מים חיים"¹⁸, "לראות באבי הנחל"¹⁹, "הנצנים נראו בארץ"²⁰, "התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח"²¹.

וכיוצא בדבר משפחות של עולם החי, יונה, תור וזמיר, עיזים ורחלים, צבאים ואילות, שועלים, אריות ונמרים: "יונתי בחגוי הסלע"²², "קול התור נשמע בארצנו"²³, "עת הזמיר הגיע"²⁴, "עדר העיזים"²⁵, "עדר הרחלים"²⁶, "צבי או עפר האילים"²⁷, "צבאות או אילות השדה"²⁸, "שועלים קטנים מחבלים כרמים"²⁹, "ממעונות אריות מהררי נמרים"³⁰. פסיפס נאדר זה של טבע פורח, של צומח וחי, מתאחד כחופת-דודים לגבורי המגילה, והכל מהדומם ועד למדרגות הגבוהות בטבע, השחר ומאורות השמים נעשים שושבינים לדוד וכלתו. יש כאן כוון של רעיון בדבר ברית חדשה הנכרתת בין האדם לטבע, הכל אומר שירת התחדשות ואביב; לעומת האביב שבנשמתם של הרועה והרעיה, מתנגנים צלילי האביב שבטבע.

אולם מאידך, הרי חלק מהמונחים המתארים את במת האירועים קשה להם להתפרש מבחינה ראלית, כדוגמת הר המור וגבעת הלבונה, הרי הבשמים וגבעות השושנים – שהם כטבע שפשט את טבעיותו. כאן נרמז לנו שגם המושגים הנראים כה ראליים, כה ממשיים, אין משמעם כפשוטם; על-כן אין הדוד הנפרד מכלתו שב אל חברת בני-האדם, אלא הולך אל מקומות הבשמים, הצבאים והאילות, ומכאן אף הדימויים לעולם החי, כיונה, רחלה וכיוצא בהן.

שירת הארץ

כל האמור אינו תופס לגבי הבחינה הגיאוגרפית של מגילת שיר השירים. לצורך הדגשה נעיין במזמור כ"ט בתהילים. האופק הגאוגרפי בתהילים ובשיר השירים שווה, אם כי בתהילים, בנגוד לספרנו, שהכל בו שלו ורוגע, מתנהל על מי מנוחות, מי מעין ומי נחל מפכים, הרי שבתהילים מתנפצים קולות מים רבים ברעם מתגלגל, בתוך אופק גאוגרפי שווה. במזמור זה שבתהילים רוח הסערה עוברת מהצפון, עוקרת את ארזי הלבנון, מרקידה את הר שריון, מגיעה עד לדרום, ומרעידה את המדבר, הוא מדבר קדש על גבול סיני. ארץ ישראל כולה נסחפת בסערה, אולם רק במרכזה, בהיכל ד', כמקום מושבו, בעיר המלוכה, 'מלך לעולם', שם כולו אומר כבוד. הארץ כולה היא במת החזיון כשירושלים במרכז.

כיוצא בדבר בשיר השירים. נקודות על גבול הצפון נזכרות בפירוט מרובה – לבנון, שניר, חרמון, דמשק, ראש אמנה: "אתי מלבנון כלה, אתי מלבנון תבואי, תשורי מראש אמנה, מראש שניר וחרמון", "כמגדל הלבנון צופה פני דמשק"³². מכאן אנו עוברים להר גלעד: "שערך כעדר העזים שגלשו מהר גלעד"³³, ולברכות בחשבון אשר בעבר הירדן המזרחי: "עיניך ברכות בחשבון"³⁴. בעבר הירדן המערבי מכירים אנו את תרצה שהיא כנראה ב'תל אל-פארעה', צפונית לשכם, ויופיה הפך למשל: "יפה את רעיתי כתרצה"³⁵. על רצועת החוף נזכר הכרמל: "ראשך עליך ככרמל"³⁶, ונזכור שבעמוס מופיע הבטוי "ראש הכרמל"³⁷. דרומה לו משתרע השרון: "חבצלת השרון"³⁸, ובישעיהו מדובר על כבוד הלבנון ועל הדר הכרמל והשרון³⁹. 'בעל המון': "כרם היה לשלמה בבעל המון"⁴⁰ – הוא שם מקום שלא זוהה, ואילו על עין גדי ועל כרמיה אנו שומעים בדמוי לאשכול הכופר: "אשכל הכפר דודי לי בכרמי עין גדי"⁴¹. לעומת כל מקומות אלה שבצפון, האזור שבדרומה של ארץ ישראל נזכר פעמיים בשם 'מדבר': "מי זאת עלה מן המדבר"⁴², מבלי לנקוב בשמות של מקומות מסוימים.

'סיור' זה על פני ארץ ישראל, מדמשק ושניר שבצפון עד למדבר שבדרום, מתמצה בחצי פסוק בשיר השירים: "עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיך"⁴³ – רוחות מן הצפון ומן הדרום ינשבו בגן אשר במרכז. ירושלים, הנתונה במרכז הארץ, נזכרת ביופיה: "נאוה כירושלים"⁴⁴. בנות ירושלים משמשות ברקע⁴⁵, שומרי החומות הסובבים בעיר נוטלים חלק בהתרחשות⁴⁶, מגדל דוד משמש חומר לדימוי וכיוצא בו⁴⁷, ו'הר המור' ו'גבעת הלבונה'⁴⁸ מקבילים ודאי ל"הר בת ציון"⁴⁹ ול"על גבעתה"⁵⁰ שבישעיהו.

בניגוד להפשטה שבבחינות הזואולוגיות והבוטניות, הרי הצד הגיאוגרפי ריאלי ביותר. הדגשת המקומות בצפונה של ארץ ישראל מסתברת יפה על רקע המסופר במלכים בדבר עובדי המס השוהים בלבנון ארבע פעמים בשנה, למשך חודש⁵¹, ואילו ארץ ישראל הגדולה של ימי שלמה מסבירה את הזכרת המקומות בעבר הירדן. הברית על ארץ ישראל הפכה לממשות גדולה ביותר בתקופת שלמה, ועל-כן היא משמשת במת חזיון לכל הנרמז בשיר השירים. מן הצפון ומן הדרום, מן הגלעד ומן השרון מוליכות דרכים סמויות ל'הר-המור'; לנקודת מוקד זו נמשכת הרעיה: "הביאני המלך חדריו"⁵².

נמצאנו למדים⁵³

מערכת היחסים שבין ישראל והקב"ה מתוארת פעמים רבות במקרא כמערכת יחסים שבין אישה ובעלה, ובשיר השירים יש לכך מבע מיוחד. בזמנו של שלמה הושלם מעגל ההיסטוריה הישראלי, בבניין המקדש בארץ, ומכאן הקשר המיוחד לרקע של שיר השירים – הארץ וירושלים. נמשלו של שיר השירים לא נתבאר בו, אף כי יש שהצביעו על עקבותיו הרמוזים בו: האהבה היא הקו החורז את כל הבריאה, מהעומק עד לרום, מהאהבה הפרטית עד לאהבה האלוקית, ואם כן המשל והנמשל אינם נפרדים אלא הם כשני ערכים הבנויים זה על גבי זה, ואפשר שזו סיבת גניזת הנמשל בחובו של המשל.

בשיר השירים נכרתת ברית חדשה בין האדם והטבע, כאשר צלילי האביב שבטבע מתנגנים לעומת שירת האביב המתחדש בנשמתם של הרועה והרעיה. זהו פשרו של עולם הטבע המופלא, על הדומם, החי והצומח שבו, המתגלה מבין פרקיו של שיר זה. הברית על הארץ בשלמותה הפכה לממשית ביותר בימי שלמה, ועל כן היא המשמשת בימת חיזיון לנרמז בשיר השירים. זהו משמעות סקירתו המפורטת של הטבע הגיאוגרפי הארצישראלי, על כל עבריו, לאורכו של שיר השירים. מצפון ומדרום, ממזרח וממערב נמשכות דרכים סמויות להר המור, שאליו נמשכת הרעיה: 'משכני אחריך נרוצה'⁵², ורוחות מצפון ומדרום עתידות לנשב בגן אשר בירושלים: 'עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו'⁵⁴.

---

הערות שוליים:

1. שמות כ, ד.
2. במדבר ה, יד.
3. מכילתא דרבי ישמעאל יתרו, מסכתא דבחדש יתרו פרשה ח.
4. ח"א, לו (מורה נבוכים).
5. פתיחתא לאיכה רבה, כד. וראה רש"י ורד"ק ירמיהו לא, יד.
6. וראה ב'עץ יוסף' וב'יפה ענף' באיכה שם.
7. דברים לב, טז.
8. הושע ג, א.
9. ישעיהו א, כא.
10. שם סב, ה.
11. ירמיהו ב, ב.
12. מלכים א ד, כ.
13. שם א ח, סו.
14. ישעיהו כח, כג-כט.
15. מכתב ח (הד הרים).
16. 'עולת ראיה' ח"ב, עמ' ד.
17. שיר השירים ד, ו.
18. שם שם, טו.
19. שם ו, יא.
20. שם ב, יב.
21. שם שם, יג.
22. שם שם, יד.
23. שם שם, יב.
24. שם.
25. שם ד, א.
26. שם ו, ו.
27. שם ב, ט.
28. שם ג, ה.
29. שם ב, טו.
30. שם ד, ח.
31. שם.
32. שם ז, ה.
33. שם ד, א.
34. שם ז, ה.
35. שם ו, ד.
36. שם ז, ו.
37. עמוס א, ב.
38. שיר השירים ב, א.
39. ישעיהו לה, ב.
40. שיר השירים ח, יא.
41. שם א, יד.
42. שם ג, ו; ח, ה.
43. שם ד, טז.
44. שם ו, ד.
45. שם ג, ה ועוד.
46. שם ה, ז.
47. שם ד, ד.
48. שם שם, ו.
49. ישעיהו י, לב.
50. שם לא, ד.
51. מלכים א ה.
52. שיר השירים א, ד.
53. תוספת זו הינה מדברי העורך.
54. שיחה זו נאמרה בתוכנית 'קבלת שבת' שב'קול ישראל', ובעלון לחיילים של ישיבת הכותל 'אל מחוץ לחומות' והיא מובאת כאן כלשונה בשינויים הנצרכים.