ידוע הכלל שבמקום שכל דבר נזכר לראשונה בתורה – שם הוא שורש עניינו[1]. יום הכיפורים נזכר לראשונה בפרשת מזבח הקטורת, ומכאן מרכזיותה של הקטורת ביום הכיפורים: "וכפר אהרן על קרנתיו אחת בשנה מדם חטאת הכפרים אחת בשנה יכפר עליו לדרתיכם קדש קדשים הוא לד'"[2]; 'אחת שנה' – מעניק משמעות לכל השנה[3].
לקטורת נקודות ייחוד רבות, כגון מיקומה בתורה, סגולתה ועוד[4]. פרשת הקטורת קבעה לה מקום מיוחד בתורה, ורק לאחר חתימת הציווי על המשכן וכליו: "ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלקים"[5] – בא הציווי על מזבח הקטורת: "ועשית מזבח מקטר קטרת"[6].
כבר בראשית ההיסטוריה נגלתה סגולתו של הריח לאחר המבול: "וירח ד' את ריח הנחח ויאמר ד' אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבוד האדם"[7].
הקטורת היא הסוד שקיבל משה רבנו ממלאך המוות, ועל ידה נעצרה המגפה[8], ודווקא אותה מציין שלמה המלך בתיאורו לחירם את מטרת עבודת המקדש[9].
ריחניות רוחנית
על הריח אמרו בגמרא:
"איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח"[10].
הקשר של האדם לרוחניות מתקיים דרך הריחניות, ולכן התייחד ערב יום כיפור לעבודת הכנת הקטורת: "ומחזירן למכתשת בערב יום הכיפורים ושוחקן יפה יפה כשדי שתהא דקה מן הדקה"[11]. כך מוסבר הדבר ב'עולת ראיה':
"השפעת הקטורת העליונה היא באה להופיע על הזמן, מתוך תכונה שהיא למעלה מכל סדרי זמנים, ויום הכיפורים עצמו הוא התוכן הפנימי של השנה, ונקרא בשביל כך "אחת בשנה", מידה אחת ומיוחדת המאירה בתוך שנה… מידת הקטרת… מצלת את הזמן מלהשתקע בירידתו…
כמה שיש מהחושים הגופניים וההערכות החמריות, מצד מידת הזמן בקטורת התדירית וגו׳ מתעלה הדבר ביום הכיפורים. בעוד אשר המידה החמרית נוהגת עדיין בצורת הזמן, שהוא ערב יום הכיפורים, שהוא יום שאכילה ושתיה נוהגות בו בתכונה של מצוה וקדושה — אז צריכים הם אלה שלשת המנים, שהם מותאמים לקדושת יום הכיפורים המופשטה, העומדת למעלה מכל מגע של ענין מוגבל וחמרי, להיות מוחזרים למכתשת, להעלותם… יותר מהצורה האצילית של כל ימות השנה, שאפשר שיהיה לה איזה מגע וקשר עם צרכים מוגבלים וחמריים, וכאן שוחקן יפה יפה"[12].
הקטורת – נקודה ארכימדית
עבודת הקטורת היא נקודה ארכימדית, המניעה עולם ומלואו, ולכן מקומה מחוץ לסדר כלי המשכן, שאין היא נצרכת למזבח ולכלים[13].
משום כך אף כוללת הקטורת את החלבנה, את פושעי ישראל העומדים מחוץ למסגרת, כדברי רש"י:
"'וחלבנה' – בשם שריחו רע… ומנאה הכתוב בין סממני הקטורת ללמדנו שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפלותינו את פושעי ישראל שיהיו נמנין עמנו"[14].
נמצאנו למדים שבשלוש הבחינות – עולם, שנה ונפש – מתייחדת הקטורת. במיקומה בתורה, הבאה לבטא את אי תלותה במקום, בזמנה – אחת בשנה, ביום הכיפורים, ובנפש – בכלילתה אף את פושעי ישראל; ביום הכיפורים אף העומדים כל השנה מחוץ למחנה נקטרים ונקשרים.
אמרו במדרש: "ימים יוצרו ולא (ולו) אחד בהם"[15] – זה יום הכיפורים לישראל"[16]; הקרי והכתיב – 'ולא' 'ולו' – קיימים בכל שלוש הבחינות.
הקטורת היא 'דבר שבחשאי'[17], ועבודתה במקום הארון שבקודש הקודשים, שאינו מן המידה[18]. ביום הכיפורים נכנס הכהן הגדול למקום שאינו מקום, ומקטיר את הקטורת בחשאי, ודווקא היא המקשרת ומקטרת כל.
יריחו וירושלים
היסודות העיוניים של הקטורת הם שניים שמקורם אחד – היפוך הרע לטוב, המר למתוק, החלבנה המצטרפת לריח ניחוח; וקירוב הרחוקים, קישורם ואיחודם.
ציר זה, בעל שני הקטבים – חלבנה וריחוק, ניחוח וקירוב – יש לו גם ביטוי גיאוגרפי: יריחו וירושלים. הר המוריה נקרא על שם הריח – הר המור, הוא ההר שיש בו גינת ורדים[19] אשר גדלה בה כיפת הירדן מסממני הקטורת. מעבר לו ניצבת יריחו, צד האחוריים של ירושלים בארץ ישראל, שאף היא נקראת על שם הריח[20]. בין ירושלים ליריחו נמתח קו – במשנה מנו תשעה קולות שהיו נשמעים מירושלים ליריחו קולות, והריח הוא הבחינה העשירית[21]; הקול הירושלמי מתפשט לעשר מדרגות, עד ליריחו עצמה שהיא המקבלת את הקול, ואלו עשר הפרסאות שבין ירושלים ליריחו[22]. הקבלה נוספת בין יריחו לירושלים אנו מוצאים בשטח דושנה של יריחו, שהיה תק אמה על תק אמה – כנגד שטח מקום המקדש[23].
יריחו המצטרפת לירושלים היא בבחינת החלבנה הנקשרת עם הקטורת, ומתהפכת לטוב. לכן נתנו את דושנה של יריחו לבני יתרו – לגרים, לנספחים, לבאים מרחוק, בבחינת החלבנה המצטרפת[24]; רע שמתהפך לטוב.
אין לנו ריחוק יותר מעבודה זרה, ואף על פי כן ביום הכיפורים אנו משלחים את השעיר למדבר, חרף הסכנה הרוחנית שיש בדבר; רק בהבנה הגדולה של יום הכיפורים יש לכך מקום[25]. שילוחו של השעיר נעשה במדבר יריחו[26], וקשר עין היה לכבש מהר הבית ולדרך יריחו, שביום הכיפורים נקשר המרוחק עם הקרוב ומתהפך לטוב.
ריחניות משיחית מטהרת
יסודה של עבודת יום הכיפורים – טהרה מטומאת מקדש וקדשיו[27]. ואף כשאין לנו כלים, ואין אפשרות של עבודה – יש לנו את הקטורת, את הריח הקיים גם בלי כלים ובלי מזבח. לכן נאמרה הקטורת מחוץ למסגרת הציווים, למעלה מההתבטאות הגשמית, ומכאן אף כפרתה בחשאי.
על שם כפרה זו נקרא המקדש 'לבנון' –"שמלבין עוונותיהם של ישראל"[28]; "וריח לו כלבנון"[29].
מפני מופשטות זו של הריחניות – היא לא נפגמה בחטא אדם הראשון, שבו נפגמו כל יתר החושים, וחוש הריח נותר ברוחניותו. משום כך על משיח נאמר: "והריחו ביראת ד'"[30]; בחוש הריח גנוזה הערובה לתיקון האדם, למשיחיות.
הסתכלות מקיפה, אחדותית, נשמתית, ריחנית – כזו המתאפשרת ביום הכיפורים – היא העושה את כנסת ישראל לחטיבה אחת, בבחינת "כולו הפך לבן טהור הוא"[31], ומעלה ריח ניחוח של טהרה.
נמצאנו למדים[32]:
יום הכיפורים נזכר בתורה לראשונה בהקשר הקטורת, ומכאן מרכזיותה ביום זה. מהותה של הקטורת היא הריחניות שדרכה מתקשר האדם אל הרוחניות, ולכן זמן הכנתה הוא בערב יום הכיפורים שבו אנו מתעלים אל המופשט. הקטורת היא נקודה ארכימדית, המניעה עולם ומלואו, וכך בשלוש הבחינות – עולם, שנה ונפש – קבעה לה מקום ייחודי. היא עבודה במקום שאינו מקום, אחת בשנה, ודווקא בכך היא כוללת כל – אף את פושעי ישראל. הקטורת מקשרת ומקרבת אף את הרחוקים, ובכך הופכת רע לטוב, ואת הריח הרע לריח ניחוח. ריחה הגיע מירושלים ליריחו, וקישר בכך את העיר הרחוקה למקום הקודש והפכה לטובה. עבודה זו של קשירת הכל כאחד, והפיכת הרע לטוב – היא עבודת יום הכיפורים, ומשום כך אז נשלח השעיר מירושלים למדבר יריחו. מפני מופשטותה של הריחניות היא לא נפגמה בחטא אדם הראשון אלא נותרה ברוחניותה, ובה גנוז התיקון המשיחי. משום כך גם בזמן הזה, שאין לנו מקדש וכליו – נותר ריח הקטורת שלמעלה מכל התבטאות גשמית, והיא מכפרת בחשאי. הסתכלות מקיפה ורוחנית זו, המתאפשרת ביום הכיפורים, היא העושה את כנסת ישראל לחטיבה אחת ומעלה ריח ניחוח של טהרה.[33]
[1] ראה 'ישראל קדושים' עמ' לד. 'מחשבות חרוץ' עמ' פו. 'כתלנו' א, עמ' 53.
[2] שמות ל, י.
[3] ראה 'עולת ראיה' ח"א עמ' קלט.
[4] ראה שיחה לפרשת תצווה תש"פ.
[5] שמות כט, מה.
[6] שם ל, א.
[7] בראשית ז, כא. וראה רש"ר היר"ש על ה' הידיעה – 'הניחוח', שחוש הריח הוא ממצוע בין חושי המישוש והטעם הגשמיים לבין חושי הראיה והשמיעה הרחוקים.
[8] שבת פט ע"א: "עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם', בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות. אף מלאך המות מסר לו דבר, שנאמר 'ויתן את הקטורת ויכפר על העם', ואומר 'ויעמוד בין המתים ובין החיים' וגו', אי לאו דאמר ליה מי הווה ידע?".
[9][9] דברי הימים ב ב, ב-ג: "וישלח שלמה אל חורם מלך צר לאמר כאשר עשית עם דויד אבי ותשלח לו ארזים לבנות לו בית לשבת בו. הנה אני בונה בית לשם ד' אלקי להקדיש לו להקטיר לפניו קטרת סמים".
[10] ברכות מג ע"ב: "אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב זמנין שמברכין על הריח שנאמר 'כל הנשמה תהלל י-ה' – איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח".
[11] כריתות ו ע"ב.
[12] 'עולת ראיה' ח"א, עמ' קלט-קמא.
[13] ראה 'משך חכמה' תצווה, ד"ה 'ועשית מזבח מקטר קטורת': "והעיקר, כי כל הצווים כמו הארון, אם אין ארון אין מניחין לוחות, וכן בלא מזבח אין מקריבין עולת תמיד, וכן בלא בגדים אין כהן ראשי לעבוד, ובלא מנורה אינו רשאי להדליק נרות, ובלא שולחן אין מניחין לחם הפנים. אבל מזבח מקטר קטרת שעיקרו לכך…. הלא קיימא לן שהקטרת נקטר אף אם אין מזבח… ולכך כתיב בתר דהשלים כל הדינים מן הכלים והבניינים המוכרחים להשראת הכבוד בשמכן הקדוש ולהורות דאין זה רק מצווה בפני עצמה ודו"ק".
[14] שמות ל, לד.
[15] תהילים קלט, טז.
[16] 'אליה רבה', א.
[17] זבחים פח ע"ב.
[18] מגילה י ע"ב: "אמר רבי לוי: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו: מקום ארון אינו מן המדה".
[19] ראה מעשרות פ"ב, מ"ה.
[20] כך ברש"י יחזקאל כז, יז, ובברכות מג ע"א ד"ה 'שמן'. ואולי לפני השחיקה – יריחו, לאחריה – הר המור.
[21] תמיד פ"ג, מ"ח. וראה 'דובר צדק' עמ' עג.
[22] ראה יומא לט ע"ב.
[23] ראה ספרי במדבר פא.
[24] וראה בראב"ד תמיד שם.
[25] ראה 'עולת ראיה' ח"ב עמ' שנח: "רק בצורה עליונה… יוכל להכנס הרעיון הגדול הזה ולהתגשם במדתו, איך מסכמים את סך הכל של כל היש ואיך מסדרים כל כח על עמדתו, ואיך יודעים להחזיק את המעמד, ולתן יד לכל הקצוות על פי שיעורם ולגבל כראוי את גבול ערכם. בסליחה הכללית של יום הכיפורים יש רוממות זו, והובטאה והוכנה בפועל בשעיר המשתלח, שהוא לכאורה נגד השאיפה הכללית של כל העבודה הקרבנית, ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים את קרבנותיהם אשר הם זובחים על פני השדה, הערצת הפראות וטבע האדם והטבע בניוולה, עד שפל תחתיתה, ועם זה מתעלה השלטון העליון עד כדי נתינת כח מוגבל גם לאותה הרשע, והכל מתהפך לסנגוריה, והאור האמוני והמוסרי מתעלה לסוד החירות העליונה המביא כל יפעת קודש".
[26] ראה 'אביונה' 104. 'ירושלים בספרותנו' עמ' 432. אנציקלופדיית נאמן עמ' 251.
[27] ראה יומא סא ע"א.
[28] יומא לט ע"ב.
[29] הושע יד, ז.
[30] ישעיהו יא, ג.
[31] ויקרא יג, יג.
[32] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[33] שיחה זו נאמרה בשנת התשל"ט.