וישב יעקב

בית יעקב ובית עשו

מבנהו של ספר בראשית הוא פירמידלי – מבסיס אנושי רחב לצמצום משפחתי, תוך תהליך בירור מתמשך ונשירת הענפים הצדדיים. עם סיומה של פרשת 'וישלח' בא לסיומו הצד האוניברסלי-הגלוי של התורה; רשימת היחס של אדום, המפורטת בסוף פרשת וישלח^[1], היא האחרונה העוסקת בעמים אחרים, והיא המדאיגה בריבויה את יעקב, כדברי רש"י בשם המדרש:

"'וישב יעקב'. הפשתני הזה נכנסו גמליו טעונים פשתן, הפחמי תמה אנה יכנס כל הפשתן הזה, היה פיקח אחד משיב לו ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את כולו. כך יעקב ראה כל האלופים הכתובים למעלה, תמה ואמר מי יכול לכבוש את כולן, מה כתיב למטה 'אלה תולדות יעקב יוסף', דכתיב 'והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש', ניצוץ יוצא מיוסף שמכלה ושורף את כולם"^[2].

בונים בית; אך מה סיכוייו לעמוד בפני ריבוי כזה של מתחרים? רוצים להקים מלכות, אך מלכות עשו קודמת בכל כך הרבה דורות, 'לפני מלוך מלך בישראל"^[3], וכיצד זה תעמוד בפניה מלכות בית ישראל? בפגישתם בפרשה שעברה מזמין עשו את יעקב לשעיר, וגם אם יעקב מתחמק חשש ההתבוללות לא נעלם. בתקופות מאוחרות, בראשית ימי בית שני, הגיעו האדומים עד להר חברון, וכיצד זה יבנה יעקב את ביתו בצל עשו, כשרק הערבה מפרידה ביניהם?

על כך בא התשובה: ישרוף הגץ את הפשתן. הגץ – מלכותו של יוסף, משיח בן יוסף, אותה דמות ישראלית שפניה אל האומות במאבק האחרית – הוא השורף את הפשתן המרובה מלכות האומות.

אם כן, התפצלות בית יעקב ומערכת היחסים בינם לבין בית עשו, היא שרמוזה בראש פרשתנו. מכאן, שאין לתפוס את דברי רש"י ומקורותיו המדרשיים רק כבעיה פרשנית גרידא של סמיכות פרשיות, אלא השאלה היא אידאולוגית של סמיכות תרבויות, וכמובן ששומעים בה גם הדים להסתכלות חזלי"ת על יחסים בין ישראל לאדום בתקופות יותר מאוחרות^[4]. הרצאת הדברים השוטפת בסיפורי התורה, שלא ניכרים בה סימני קשר, היא אחד הסממנים של המגמתיות שאנו מצווים על חיפושה.

על ישיבתו המתבודדת של יעקב למד הנצי"ב אף מלשון הכתוב 'בארץ מגורי אביו':

"והנה פירש הכתוב שישב בארץ מגורי אביו, ולא פירש שישב בחברון עיר מגורי אביו אלא שהתרחק עצמו מישיבת העיר עצמה וישב בפנות העיר סמוך לעמק חברון, והוא כדי להיות בדד כדרכו כמש"כ לעיל ל"ה כ"ז ובכ"מ"^[5].

מכיוון נוסף נדרשה בפרקי דרבי אליעזר ישיבתו של יעקב אבינו כ'ישיבת בטח', לאחר יציאתו של עשו מהארץ:

"ר' לוי אומר: בשעת אסיפתו של יצחק הניח את מקנהו ואת כל קניינו ואת כל אשר לו לשני בניו, לפיכך גמלו חסד לו שניהם שנאמר 'ויקברו אותו עשו ויעקב בניו'. אמר עשו ליעקב: נחלוק כל מה שהניח לנו אבא לשנים ואני בורר שאני בכור. אמר יעקב: הרשע הזה לא מלא עינו מן העושר שנאמר 'וגם עינו לא תשבע עושר', מה עשה יעקב אבינו? חלק לשני חלקים – כל מה שהניח אביו חלק אחד, ואת ארץ ישראל חלק אחר. מה עשה עשו? הלך אצל בנו של ישמעאל. אמר לו ישמעאל לעשו 'האמורי והכנעני אז בארץ' ויעקב בוטח לרשת את הארץ, ולכן טול אתה מה שהניח אביך ואין ליעקב מאומה. ולקח עשו כל מה שהניח אביו, וארץ ישראל ומערת המכפלה לקח יעקב וכתבו כתב עולם ביניהם. אמר לו יעקב לעשו לך מארץ עשו, ולקח עשו את נשיו ואת בניו ואת כל אשר לו ולך אל ארץ וכו', ובשכר שפנה את כליו בשביל יעקב אחיו נתן לו הב"ה מאה מדינות משעיר ועד מגדיאל ומגדיאל זה שנ' אלוף מגדיאל אלוף עירם. אז ישב יעקב בטח ושאנן ושלו בארץ כנען ובארץ מולדתו ובארץ מגורי אביו, שנאמר 'וישב יעקב בארץ מגורי אביו'"^[6].

כינוסו וכינוס בניו

על כל פנים, במדרשים השונים אנו מוצאים שדנו חז"ל, בנוגע לישיבתו של יעקב, על יחסו לעשו והסכנה שנשקפה לו^[7]. במדרש רבה נדרשה ישיבתו של יעקב על הצלתו בכוח התפילה:

"'וישב יעקב'. כתיב (ישעיה נז, יג) 'בזעקך יצילך קבוציך', תני כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו. 'ואת כולם ישא רוח יקח הבל' זה עשו, 'ואלופיו והחוסה בי ינחל ארץ' זה יעקב, 'וישב יעקב'"^[8].

הפסוק עצמו לקוח מתוכחת ישעיהו על עבודה זרה, אך נדרש על זכותו של יעקב לשבת בארץ מגורי אביו – בכוח תפילתו ותפילת בניו; האחדות היא שמרה עליהם מהתפשטות עשו^[9].

דרישת פסוק זה ביחס לתפילה ציבורית אנו מוצאים גם בגמרא:

"מפני מה נענשו? שהיה להן לבקש רחמים על דורם ולא בקשו שנאמר 'בזעקך יצילוך קבוציך'"^[10].

העמקה בדברי המדרש, הדורש את הפסוק לחיוב, אנו מוצאים בדברי ה'שפת אמת' על סוד הכינוס:

ב"ה במדרש בזעקך יצילוך קבוציך כו' כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו ואלופיו… פירוש אף כי הכתוב נאמר בתוכחת ישראל. רק עיקר המכוון שהכל תלוי בכח הכינוס כמאמר חכמים כנסי' שהיא לשם שמים סופה להתקיים. והנה עשו הרשע היה אצל אביו כל השנים הללו. ויעקב הי' מפוזר במקומות נכרים. עכ"ז בסוף כתיב בעשו וילך אל ארץ. וביעקב כתיב וישב כו'. כי חכמים הגידו פיזור יפה לרשעים וכינוס לצדיקים טוב להם וטוב לעולם כו'. פי' כי כל מה שביטל עצמו עשו הרשע לאביו לא הי' באמת רק הכינוס הי' כדי שיוכל אח"כ לפשט עצמו. כי כל ביטול שלהם לגרמייהו. ולכן אין סופו מתקיים. ויעקב אע"ה כל הימים שהי' מפוזר הי' כל המכוון כדי לבוא אל הכינוס ולקרב גם כל ההארות שהוציא מכל המקומות לקרב הכל אל הקדושה. ולכן הצליח וסופו מתקיים. וז"ש בתוכחות בזעקך יצילוך קבוציך. פי' שאין הכינוס לשם שמים כראוי. לכן אין בו כח להציל. ולא הועיל לעשו גם הביטול כיון שלא הי' לשם שמים כנ"ל"^[11].

כל השנים שהיה יעקב מפוזר בארץ נוכריה, הרחק ממקום מגורי אביו – היה עשו מכונס בארץ כנען, שבה נולדו אלופיו. אמנם אצל יעקב היה הפיזור לשם שמים, שיוכל לבוא אחר כך אל הכינוס, ולכן סופו התקיים; ובהתכנס הוא ובניו בישיבתם בארץ ברח עשו מפניו.

דיאלקטיקה זו של פיזור וכינוס מוצא ה'שפת אמת' אף ביחס שבין ימות החול והשבת:

"וכן זה נוהג בכל איש ישראל שהוא ענין ימי המעשה שהוא הפיזור במלאכות שונות. ובשבת מתאחדין ברזא דאחד. ואם בימי המעשה זוכרין בבחי' השבת אף שטרודין במשא ומתן וכדומה. עכ"ז צריכין להתגעגע לבוא למנוחת השבת ואז זוכין בשבת לקרב הכל אל הקדושה. וממילא כל הפסולת נדחה"^[12].

מכיוון נוסף עמד בעל 'שפת אמת' על סוד כינוסו של יעקב, המקבץ ומציל את הניצוצות מעשו ועל ידי כך נושע:

"ב"ה בקיצור במדרש כינוסו וכינוס בניו הצילו. עפ"י הפסוק בזעקך יצילוך קבוציך. כי כל זמן שהיה בעשו קצת נצוצי קדושה הי' לו כח לרדוף. וכן כל הרדיפות של האדם כדי להוציא השייך לו. וע"י שכינס הוא ובניו. והוציאו מהם כל הכח. ממילא וילך אל ארץ. כי נשאר קש ומוץ בלבד שידפנו רוח. וז"ש וישב כו' כת של כלבים וישב לו ביניהם והוציא בלעם מתוך פיהם. וזה ענין מאלמים אלומים בתוך השדה. עשו איש שדה כנ"ל. וז"ש בזעקך יצילוך קבוציך הוא הנקודה שנמצא בזאת הצרה השייכה לאדם. וכשמקבץ זאת נושע"^[13].

נר איש וביתו

מעשה אבות סימן לבנים, ובכוח כינוסו של יעקב, המכנס את יסודות ה'פרצת', מתגברים בניו בכינוסם על 'ופרצו חומות מגדלי' של מלכות יוון. יעקב מתכנס ומפקיר כביכול את רשות הרבים, אך מכוחה של הכנסות זו אנו מדליקים נר חנוכה על פתח רשות הרבים; כינוסו וכנוס בניו.

כינוסו של יעקב, בחינת הבית שלו – הוכיח את עצמו; וכינוס בניו – תולדות הדורות של פגישת התרבויות מנעה התבוללות, ולא עוד אלא שמכוחה 'יפת אלוקים ליפת' – 'וישכון באהלי שם'"^[14].

---

[1] אצל ישמעאל התיאור אינו רחב, ביחס לעשו כי הוא בן האמה (הופמן) ואילו עם סגירת המעגל בחזרת יעקב לארץ, באה הדגשה של התענפות בית יצחק. הרבה שנים אחרי מכירת יוסף היה יצחק חי, ובחברון התגורר יעקב ליד אביו, אלא שעשו עזב, ועל עזיבתו ותולדותיו מסופר ביתר פירוט, כי הוא בן הגבירה, מסופר בסוף וישלח.

[1] ואמנם יש שהעמידו את העניין שלא על סמיכות הפרשיות, אלא על וא"ו של 'וישב' (ראה ברא"ם ובמפרשי רש"י), או על הצד הלשוני שבהקבלה בין 'וישב יעקב' ל'וישב עשו' (רבינו בחיי).

[2] בראשית לז, א.

[3] שם לו, לא.

[4] ואמנם במפרשי רש"י יש שהעמידו את העניין שלא על סמיכות הפרשיות, אלא על וא"ו של 'וישב' , או על הצד הלשוני שבהקבלה בין 'וישב יעקב' ל'וישב עשו' (רבינו בחיי).

[5] 'העמק דבר בראשית לז, א.

[6] פרקי דרבי אליעזר, לח.

[7] ראה בראשית רבה פד, ה: "מה כתיב למעלה מן הענין (בראשית לו, א): "ואלה המלכים וגו'" וכתיב הכא "וישב יעקב", א"ר חוניא משל לאחד שהיה מהלך בדרך וראה כת של כלבים ונתיירא מהם וישב לו ביניהם כך כיון שראה אבינו יעקב עשו ואלופיו נתיירא מהם וישב לו ביניהם. וראה ביפ"ת (הובא בעץ יוסף ובתו"ש עמ' 1386) שישב כדי להרגיע הכלבים, וכעין זה ב'הדר זקנים' שע"י כך לא יזיקוהו. וכך ב'מדרש הגדול' שזה חלק ממאבקו של יעקב.

[8] בראשית רבה שם, א.

[9] בראשית רבה פד, א. וראה בפירוש מהרז"ו על סמך ב"ר עד' זעקתי אמרתי אתה מחסי, וכן הכנוס זוהי אספת האברים. על עצם הפירוש ראה במירקין. וראה עוד בר' צדוק וישב ג' שהאריך על כונת הלב וכנוס כוונותיו והכנה לתפילה.

[10] בבא בתרא צא ע"ב. וראה ברש"י שם: "ע"י שתזעק לקבץ הנדחים תנצל". וברבינו גרשום: "כלומר כשתזעק ותתפלל על קבוציך הנקבצים עמך בעירך מיד אתה נענה ותהיה אתה ניצול עמהן שזכותן מסייעת". ובהמרש"א על צעקת הרבים:

"פרש"י ע"י שתזעק לקבץ הנדחים תנצל עכ"ל, ולפי הענין נראה לפרש בע"א בזעקך על צרת הקבוץ והרבים כי הרבים נקראים קבוץ בכ"מ יצילוך מן השמים ע"ד שאמרו המבקש רחמים על חבירו הוא נענה תחלה וק"ל".

[11] 'שפת אמת' וישב תשל"ז.

[12] שם.

[13] שם תשמ"ב. וראה עוד שם תרל"ט: "ב"ה במדרש בזעקך כו' כינוסו וכינוס בניו כו'. דהנה ביעקב כתיב שנולדו לו הבנים בפדן ארם. ולבסוף וישב יעקב כו'. ובעשו נולדו לו האלופים בארץ כנען. ואח"כ כתיב וילך אל ארץ מפני יעקב. כי הכל הולך אחר החיתום והגמר. וכל הכח של עשו ואשר נתיירא יעקב ממנו הכל היה בהיותו בדרך קודם שחזר לא"י למקום שורשו. ואח"כ כשכינס עצמו ובניו ממילא ברח לו עשו מפניו. כדכתיב וילך כו' מפני יעקב אחיו. פי' פני הוא הארה הפנימיות שנתגלה כחו של יעקב אש. ממילא נעשה בית עשו לקש כי הא בהא תליא. וז"ש בזעקך יצילוך קבוציך. פי' הסימן של אמת הוא כשיכול אדם לבוא אל האחדות ונשאר דבוק בשורש האחדות. אז ניצול הוא מכל דבר רע. וכמו בשבת שבנ"י מתאחדין ברזא דאחד אז יתפרדו כל פועלי און. והרשעים להיפוך מתפרדין לבסוף וא"י להיות נשאר בהאחדות כנ"ל כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח. ויעקב אבינו בכל תהלוכותיו עד עתה הי' להמשיך כל הניצוצות שנמצאו בלבן ובעשו. לכן אחר שכתוב האלופי עשו כתיב וישב ופרש"י במשל המרגליות שנפל בין החול כו'. ויעקב הבין וראה שבודאי נמצא שם מרגליות והרבה לטרוח ללחום מלחמות ה' והוציאן משם. לכן כתיב אח"כ וישב יעקב כו' [וישב לשון תשובה. מגורי אביו כ' במד' לשון גרים ע"ש]".

[14] וראה זוהר פקודי רלז ע"א: "'אשר אין בה מום' דא מלכות יון, דאינון קריבין לארחי מהימנותא".

על היחס שבין בני יעקב – יוסף ויהודה – לאומות העולם ראה בשיחה לפרשת וישב שנערכה בשנת תשע"ט.