ושבתי בבית ד'
מזמור כג בתהילים – "מזמור לדוד ד' רועי לא אחסר" – שב ונאמר מספר פעמים במהלך השבת. היסוד ה'שבתי' בולט במזמור זה, ובא לידי ביטוי בין היתר בפסוק החותם אותו:
"ושבתי בבית ד' לאורך ימים"[1].
הן בראשיתו – בעצם השיבה במנוחה, השביתה, 'ושבתי'; והן באחריתו – במושג 'לאורך ימים', הנדרש על פי חז"ל ליום שכולו שבת, יום שכולו ארוך. על פי זה 'בית ד" הוא מקדש המקום – בית המקדש, או גם מקדש הזמן – השבת.
הביטוי 'לאורך ימים' נזכר ג' פעמים במקרא, וכך הוא מצוין במסורה:
"ושבתי בבית ד' לאורך ימים"[2]; "לביתך נאוה קודש ד' לאורך ימים"[3]; "למה לנצח תשכחנו תעזבנו לאורך ימים"[4].
בשלוש המקומות קשור הוא למקדש, בקשר ישיר או עקיף[5], אולם בתהילים הוא קשור כאמור גם לשבת.
ימי תמימים
יסוד זה של אריכות ימים יש לו מקום בפרשתנו, הן בפתיחתה: "ויהיו חיי שרה"[6], והן בהמשכה: "ואברהם זקן בא בימים"[7].
בשנות חייה של שרה עסקו במדרש:
"'ויהיו חיי שרה מאה שנה', 'יודע ד' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה', כשם שהן תמימים כך שנותם תמימים בת כ' כבת ז' לנוי בת ק' כבת עשרים שנה לחטא.
ד"א "יודע ה' ימי תמימים" זו שרה שהיתה תמימה במעשיה א"ר יוחנן כהדא עגלתא תמימה 'ונחלתם לעולם תהיה', שנאמר "ויהיו חיי שרה" מה צורך לומר שני חיי שרה באחרונה לומר לך שחביב חייהם של צדיקים לפני המקום בעולם הזה ולעולם הבא"[8].
בעל 'שפת אמת' נדרש לביאור פשרה של תמימות זו:
"במדרש יודע ה' ימי תמימים – פי' אף כי הכל בהשגחת הבורא ית' אבל ההשגחה בכל הימים ע"י הימי תמימים. דיש ימים ויש ימים. וכל יום יש לו שורש למעלה ואותן הימים דבוקים בשורשם. וכן הוא ממדריגה למדריגה עד שגם ימים התחתונים יש להם אחיזה למעלה. והשגחת הבורא ית' על השורש מקיים כל המדריגות שתלוין בהם. ולכן בשבתות וימים טובים שנקראו מועדי ה' יש בהם ידיעת הבורא ית' שהם ימי תמימים. כמ"ש שבת נקרא שלום. שכל הבריאה מתדבק בשרשו לכך נקראו תמימים. והצדיקים כל ימיהם כשבתות ע"י שמדבקים הכל להשרש כשם שהם תמימים כו'. ולכן נזכרו שני חיי שרה בתורה. והם ידיעת המקום, ע"י שהיו כל ימי' כשבתות ויו"ט ימי תמימים כנ"ל".[9]
דביקות הבריאה בשורשה היא התמימות, וזוהי סגולתם של הימים התמימים – שבתות ויו"ט; על ידי ידיעת ימים אלו 'מתארכים' הימים על שני חלקיהם – חול ושבת, בבחינת 'אורך ימים'.
בא בימים
בהיעדר ידיעה זו, כאשר "שכח ד' בציון שבת ומועד"[10] – קיים החשש לשכחת בחינת הזמן, לאורך ימים[11].
זו היא מעלתו של אברהם אבינו, שהיה 'בא בימים' – שלא שכח את הארות הימים שעברו:
אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בשם הזוהר הקדוש פי' בא בימים שהביא עמו כל ההארות שהי' לו בכל יום דבר מיוחד שנברא עליו וכשמת הביא עמו כל הימים וכ"כ בזוה"ק. וי"ל עוד פי' בא בימים שכל ההארות שהי' לו נשארו אצלו לעולם [וזה עצמו פי' זקן שקנה חכמה שהחכמה קנין אצלו שנתדבק בו שלא לשכחו כלל רק להיות נטבע בו בגוף ונפש], שדרך כל אדם כשמרגיש איזה הארה ודבר חדש אז נתפעל מעט ואח"כ נתיישן אצלו ואינו מתעורר ע"י ידיעה זו עוד. ובאמת צריך האדם לזכור תמיד כל התעוררות והארות שהי' לו וזה בכלל פן תשכח וכו' אשר ראו עיניך כי כל מה שהבין האדם ונתפעל על ידו צריך להיות בזכרון והתחדשות תמיד אך ודאי השכחה בא ע"י שמניח מיד ההארה ונטבע בטבע וגשמיות. וה' יושיענו. וז"ש באאע"ה זקן בא בימים שכל ההארות שהי' לו בכל יום ויום נתאספו כולם אצלו ביחד".
השכחה יסודה בהתיישנות החידוש והנחתו מידו, באי-התפעלות הבאה לאחר זמן; ואילו אברהם אבינו בא בימים – בא עם כל הימים שעברו עליו, על הארותיהם המתחדשות.
בכוח זאת זכה אברהם אבינו לקניין מערת המכפלה; לקניין חיים ארוכים, אינטנסיביים, משמעותיים, לכפילות של חיים – מכוח השבת. מי שהגדרתו בא בימים, בבחינת קדושת הזמן – הוא הוא הזוכה לקנות בחינת מקום, נחלה, בלי הפסק, לאורך ימים.[12]
נמצאנו למדים:[13]
המושג 'לאורך ימים' יש לו שייכות שבתית ומקדשית, לבחינת קדושות הזמן והמקום. ליסוד אריכות הימים יש מקום כפול בפרשתנו: אצל שרה ואברהם. מונה התורה ימי חייה של שרה, והמדרש עומד על תמימותם: שהיו דבקים בשורשם, ועל ידי כך ארוכים בתוכנם; זוהי סגולתם של שבתות ויו"ט. אף אצל אברהם מציינת התורה שהיה 'בא בימים', דהיינו שבא עם התחדשות הארות כל הימים, ולא הניחם מידיו; היפוך השכחה וההתיישנות. בכוח כך זכה אברהם לקניין מערכת המכפלה, לכפילות של חיים משמעותיים. נמצא שמי שאוחז בבחינת 'אריכות הימים' של קדושת הזמן – הוא הזוכה לקנות את בחינת קדושת המקום, לאורך ימים. [14]
[1] תהילים כג, ו. ואפשר שסיום הפסוק מקביל לראשיתו: "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי".
[2] שם.
[3] שם צג, ה.
[4] איכה ה, כ.
[5] וכדברי חזל (ברכות נח ע"א): "והנצח זו ירושלים". וראה ב'לחם דמעה' על איכה אלף תקלב, בעל 'מדרש שמואל' – ימים, אלפים שנות גלות חורבן בית ראשון.
[6] בראשית כג, א.
[7] בראשית כד, א.
[8] מדרש רבה, ראש חיי שרה.
[9] 'שפת אמת' חיי שרה תרל"א. וראה עוד שם תרל"ב: "במדרש יודע ה' ימי תמימים. חביב שנותיהן של צדיקים בעוה"ז ובעוה"ב. דכתיב ימים יוצרו ולא אחד בהם. והכתיב ולא. פרש"י כשהיו הימים עומדים לפניו ית' לא הי' בהם ממשות עדיין. והקרי ולו הוא יום שבת או יוה"כ שהבדיל לו ע"ש. והענין כמ"ש אתה יצרת עולמך מקדם. ומ"מ נמצא בעוה"ז ג"כ התגלות מימים הקדמונים הנ"ל כמו בש"ק שהוא מעין עוה"ב כמ"ש ביום השבת יפתח. וכמו כן בצדיקים שנאמר עליהם יודע ה' כו'. כי כפי העדות שבני ישראל מעידין עליו ית' שכל הימים מתחדשין בטובו ית' כמ"ש על הצדיקים שמקיימים העולם שנברא בעשרה מאמרות. ושבת קודש סהדותא אקרי וכל בנ"י מעידין בש"ק זה העדות דכתיב עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו והצדיקים בכל יום מבררין זה העדות. וכפי בירור זה העדות כך יודע ה' ימי תמימים ומתקשרין הימים בשורש הקדמון כנ"ל. ואיתא במשנה בתלמידיו של א"א אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב דכתיב להנחיל אוהבי יש. וז"ש ונחלתם לעולם תהי'. ואוצרותיהם אמלא כמ"ש מספר ימיך אמלא. כי הימים בעוה"ז הם להכין כלים לקבל אור העליון בעוה"ב שהם למעלה מהשגה רק ע"י העבודה בעוה"ז מכינים לבושים וכלים להשיג אותן ההארות. וזה פנימיות הימים שבעוה"ז וזהו מספר ימיך פי' הארות הגנוזין בהם ואז הם תמימים וכמו כן בש"ק שנקרא שלום מזה הטעם שמתגלה בו הארת היום בשרשו העליון. [ולהיפוך ברשעים כתיב לא יחצו ימיהם פי' אפילו הימים שבעוה"ז שהם רק מחצה נאבד מהם".
[10] איכה ב, ו.
[11] איכה ב ו, ושם בתו"ת.
[12] ראה 'ליקוטי הלכות' אורח חיים ח"א, נג, ושם עמ' 106. וראה עוד 'שפת אמת' בראשית עמ' 108.
[13] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[14] שיחה זו נערכה משיחה שנאמרה בשנת התשל"ו.