גן בעדן מקדם
התורה נפתחת בהדגשת יסודות טריטוריאליים, ואת האדם נוטע אלוקים בגן עדן:
"ויטע ד' אלקים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם"[1].
מושג זה – קדם[2] – הנזכר לראשונה ביחס לגן עדן, שב ומופיע בחתימתה:
"מעונה אלהי קדם"[3].
יסוד המקום הוא מוטיב החורז ונחרז בחמשת הפרשות הראשונות של ספר בראשית, בצורת סיפור סמויה, ועל כך ננסה לעמוד בשיחה זו.
אחת המשמעויות של פרשת גן עדן היא הגדרת המקום וסימונו, והתייחסותו של אדם הראשון לאותו מקום:
"ויקח ד' אלקים את האדם וינחהו בגן עדן"[4].
תפיסת המרחב, המקום, היא אחת מנקודות היסוד בפילוסופיה. על כך אנו מברכים 'ברוך המקום', כפי שכתב ב"עולת ראיה":
"'ברוך המקום', שכינוי מקום הוא על המצאת העולם בבחינת גבול ומדת הנבראים"[5].
גן עדן הקדום היווה את נקודת הפגישה בין הנצחי הבלתי גבולי, לבין נברא המוגבל – 'וחי לעולם'. אולם חטא האדם ובא העונש – גירוש מגן עדן. יצא האדם חוץ למקומו, לחפש גן עדן משלו, דהיינו מקום שיתגדר בו, מעלה, מדרגה; זהות עצמית.
התרחקות נוספת מגן עדן באה בקללתו של קין: "נע ונד תהיה"[6] – אין לו מקום, וגם ישיבתו – לאחר תשובתו – היא 'בארץ נוד'[7], בנוודות.
בנוסעם מקדם
השלב הבא ביחס האנושות למקום בא בדור הפלגה, עליהם נאמר:
"ויהי בנסעם מקדם"[8].
ואמרו במדרש:
"אמר רבי אלעזר ב"ר שמעון הסיעו עצמן מקדמונו של עולם, אמרו אי אפשינו לא בו ולא באלהותו"[9].
אנשי אותו הדור שנסע מגן עדן – מוצאים עצמם מבולבלים, לא יודעים מקומם ומפסידים גם את הידוע, את שפתם.
וירא את המקום
נקודת המפנה ברצף ההיסטורי באה לידי ביטוי באברהם, שהיה שותף לבוני המגדל ומוצאו הוא מ"ארצה בני קדם"[10]. מעלתו של אברהם היא בגילוי העובדה שאינו נמצא במקומו; הוא מתוודע לעצמו, 'חכם המכיר את מקומו'[11]. על כן נצטווה אברהם: 'לך' – החל מהציווי הראשון בראש פרשת לך לך, ועד הציווי האחרון בפרשת העקדה; הוא ההולך התמידי 'אל הארץ אשר אראך'[12].
בכך מתקן האדם הגדול בענקים – את אדם הראשון, את בחינת המקום שחטא אליה. שומע אברהם שצריך לחפש מקום לאחר הגירוש מ'קדם' והוא יוצר קדם חדש, שממנו נוסע לוט: "ויסע לוט מקדם"[13], 'מקדמונו של עולם'[14].
הולך אברהם אבינו כל חייו עד עד ה'לך לך' האחרון, שם מוצא הוא את המקום: "וירא את המקום מרחוק"[15]. אמנם בציווי נאמר: "אל אחד ההרים אשר אומר אליך"[16], אך המקום התגלה על ידי הראיה, 'וירא את המקום', וכאן נסגר מעגל 'אשר אראך'. בארץ המיוחדת ישנו מקום מיוחד, ושם מוצא אברהם את ה-מקום, את שערי גן עדן הסמוכים להר המוריה[17], מהם גורש אדם הראשון. אז קורא אברהם שם למקום: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ד' יראה"[18]; מה שלא היה אפשרי קודם העקדה, כשבחינת המקום הייתה 'מרחוק' – מתאפשר עכשיו, לאחר מציאת המקום[19].
כך פותחים אנו בכל יום את פרשת העקדה: "ופקדנו בפקודת ישועה ורחמים משמי שמי קדם"[20], שעל פי דרכנו יש בה חזרה לבחינת הקדם, ומבקשים את מציאת הדרך למקום, לשערי גן עדן הסמוכים להר המוריה.[21]
נמצאנו למדים:[22]
התורה פותחת בהדגשת יסודות טריטוריאליים, במקום בו נוטע ד' את האדם – בגן עדן מקדם; שם נפגשים המוגבל והנצחי. חטא האדם וגורש מגן עדן, ויצא לחפש בנדודיו את מקומו וזהותו. באים אנשי דור הפלגה וממשיכים להתרחק בנסיעתם מקדם, עד שמאבדים אף גם את מקומם ושפתם. נקודת המפנה ההיסטורית באה אצל אברהם, המתוודע לעצמו ויודע שאינו יודע את מקומו, ולכן אליו נגלה הדיבור: 'לך לך'. הולך אברהם כל חייו אל 'הארץ אשר אראך', עד לציווי על 'לך לך' פעם נוספת אל המקום שנגלה רק בראייה. ללמדך שבארץ המיוחדת ישנו מקום מיוחד, הר המוריה, הסמוך לשערי גן עדן מהם גורש אדם הראשון – ואליו שב אברהם; מוצא האדם הגדול בענקים את אותו מקום קדום, ומתקן בדרכו את גירוש האדם מקדם. באותה בקשת ברכת קדם שבפרשת העקדה פותחים אנו, ההולכים בדרכו של אברהם, את יומנו ומבקשים למצוא את הדרך אל ה-מקום[23].
[1] בראשית ב, ח.
[2] הן מושג גיאוגרפי-טריטוריאלי = מזרח, והן הוראת זמן – קדום, בחינה שנקרא 'יושב קדם' (ראה 'שם משמואל' דברים עמ' רכז, סדרי סליחה עמ' יז).
[3] דברים לג, כז. במושג זה אף נפתחת תפילת משה בתהילים צ, א. (ראה שמ"ט צץ מלצר), ויש להרחיב בדבר ואכ"מ ('מעון אתה היית' – 'מעונה', ראה 'דעת מקרא').
[4] בראשית ב, טו (ראה אנצ. עברית: 'עדן'. אנצ. מקראית: 'גן עדן'). ראה רמב"ן עמ' מב, שפ"א דברים עמ' ק. שם מקום השמחה: "כשמחך יצירך בגן עדן מקדם". בתהילים קג, טז, ובאיוב ז, י: 'לא יכירנו עוד מקומו'; יחס מליצי בין המקום לאדם.
[5] 'עולת ראיה' ח"ב עמ' רעד.
[6] בראשית ד, יב.
[7] שם שם, טז: "ויצא קין מלפני ד' וישב בארץ נוד קדמת עדן". ראה דרשות מהר"ל 23, גלות מכפרת.
[8] בראשית א, יב. וראה תרגום.
[9] בראשית רבה, לח.
[10] בראשית כט, א. (אצל יעקב בלכתו למשפחת אברהם). ראה שיחה לפרשת 'לך לך' שנערכה בשנת התשע"ט. אף בלעם, העומד כנגד אברהם, בא ב'הררי קדם' ("ינחני בלק מך מואב מהררי קדם, במדבר כג, ז).)
[11] ראה אבות ו.
[12] ראה 'שפת אמת' עמ' 200. וראה שיחה לפרשת לך לך שנערכה בשנת התשפ"ג.
[13] בראשית יג, יא.
[14] ראה רש"י בשם המדרש: 'מקדם – נסע מאצל אברם והלך לו למערבו של אברהם… ומדרש אגדה הסיע עצמו מקדמונו של עולם אמר אי אפשי לא באברם ולא באלהיו".
[15] שם כב, ד.
[16] שם כב, ב.
[17] ראה מדרש תהילים צב, ד: "גירש אדם ויצא מגן עדן וישב לו בהר המוריה ששערי גן עדן סמוכין להר המוריה משם לקחו ולשם החזירו במקום שנלקח משם שנאמר 'ויקח ד' אלקים את האדם', מאי זה מקום לקחו מקום בית המקדש".
[18] בראשית כב, יד.
[19] ראה 'שם משמואל' בראשית עמ' קלח.
[20] ראה 'עולת ראיה' פג, תהילים סח.
[21] ומכאן למעונה – למעון שבתפילת משה, 'המעון הזה'. (ראה שיחה לפרשת דברים-חזון שנערכה בשנת התש"פ). וראה ברב הירש – 'עון', 'עונה', ריכוז העונות – צידה השני של בחינת הזמן, מה שחולף כרגע ולא תופס מקום; אפשר להשיג את בחינת המקום כשפרודות הזמן מצטרפות זה לזה ונוצר מקום. ואכן אפסותו של הזמן מודגשת בפרק ד' אפסותו של הזמן (זמן – מקום, ראה 'אוצר ישראל').
עד עתה עסקנו ביסוד המקום כפי שנחרז בארבעת הפרשות הראשונות בתורה, אולם הוא ממשיך גם לפרשה החמישית – חיי שרה. מערת המכפלה, הסמוכה לפתח גן עדן (ראה זוה"ח, תו"ש בראשית כג, נז, 'שם משמואל' בראשית עמ' רנח), היא מקום קבורת אדם הראשון ואברהם; שם המקום שלאחר המקום בעולם הזה. שני פתחים לעולם, כניסה ויציאה, מקום בראשית תולדות האדם ומקום באחריתו, ראה שיחה לפרשת 'חיי שרה' שנערכה בשנתה התשע"ט.
העיון הנ"ל מסביר את דברי חז"ל על המקום (על סמך תהילים קג, איוב ז, י) באבות, שאחת ממעלות התורה היא ה"המכיר מקומו". יחס לעוה"ז, לג"ע, לענוה, לנמוס (ראה 'מדרש שמואל'). וראה 'דרך חיים' עמ' רצ. ובסנהדרין לז ע"א על חברי הסנהדרין, ובפסחים קיט ליושבים לפני ד', מכיר מקומו. יומא לט, במקומך יושיבוך.
וראה עוד ב'עולת ראיה' ח"א, ריכוז כל המקום. ובהקדמת המשנה לרמב"ם, ד"א של הלכה, והעמקה בדבריו ב'ישראל קדושים' עמ' 44, וב'דובר צדק' עמ' 56. כיבוש המרחב והחלל (ראה 'השל'). המקום בישיבה. 'ויהי נועם' – תפילה בסוף הפרק על הצלחה במעשי ידינו. וראה 'אל מחוץ לחומות' מח.
וראה עוד אורבך חז"ל עמ' 60, תולדות הביטוי 'מקום'. 'לקוטי תורה' בחוקותי מח ע"ב, נא ע"ב, נצבים מט ע"א. וראה עוד 'נבואה שעריך' ח"א עמ' 313, על קדושת המקום במחשבה היהודית.
[22] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[23] שיחה זו נערכה משיחה שנאמרה בשנת התשמ"ד.