מסורת חז"ל, שנשתמרה בילקוט שמעוני[1], מציינת את תאריכי הולדת בני-יעקב בכל אחד מחדשי השנה. על פי מסורת זו בנימין נולד בתאריך י"א בחשון, ומכאן שזה גם יום פטירת רחל אמנו. אמנם מצינו גם מסורות חז"ל אחרות: "בעוד כברת ארץ לבא אפרתה – בין פסח לעצרת היה בזמן שהארץ מנופה והולכת ובאה ככברה"[2], וכך תפס אף רש"י בשם מדרשי חז"ל[3]. מכל מקום מנהג קדמונים הוא לבוא לקבר רחל ביום פטירתה – יא' בחשוון, ולהתפלל כפי המפורט ב"ספר לימוד רחל אמנו". השנה, כשחל יא' בחשון בשבת, נעיין קצת בדמותה כפי העולה מהמקרא ומחז"ל.
רחל הייתה בת עשרים ושתיים שנים כשנישאה, ומתה בהיותה בת שלושים ושש שנים – נמצא שכל המסופר עליה מצטמצם ב-יד' שנה בלבד. אמנם יודעים אנו מדברי חז"ל שמאז תקופת הילדות היו הבריות אומרות: "הקטנה לקטן"[4], ונמצא שעוד לפני הפגישה עם יעקב נכונה רחל לבנות הבית עמו. אולם לכשנעיין בפרשה זו נראה דבר פלא – פרשת רחל לעולם קטועה, אינה מושלמת, תמיד עומדת על אם-הדרך כתמרור, כמציינת כיוון שהיא עצמה אינה מגעת אליו.
כך כבר בפגישה הראשונה עם יעקב: "ויבך, לפי שצפה ברוח הקודש שאינה נכנסת עמו לקבורה"[5]. כבר בתחילת הדרך צופה יעקב את הפירוד. בזוהר מתעמק הדבר: "למה בכה? אלא בהתדבקות רוחו בה לא יכול לבו לסבול ובכה"[6], אפשר שפירושו של דבר שהבכייה באה בעקבות הפרידה שבעולם הרוח.
ושבו בנים לגבולם – בזכות רחל
אותה ציפייה של שבע שנים, כשיעקב משלח סבלונות ליתנם לרחל[7], אף היא נקטעת בצורה חדה על חילופיה בלאה. חז"ל לימדונו במדרש עד היכן הגיעו הדברים, שלא זו בלבד שמסרה הסימנים כפי שאמרו בגמרא[8], אלא אף: "שנכנסתי תחת המטה שהיה שוכב עם אחותי, והיה מדבר עמה והיא שותקת, ואני משיבתו על כל דבר ודבר"[9]. מכאן זכתה רחל להבטחת הקב"ה בעבורה: "בשביל רחל אני מחזיר ישראל למקומן"[10]. הסבר הדברים מתבאר על פי דברי הרמב"ם, שציין שמושג הקנאה נאמר במקרא כלפי מעלה רק בעבודה זרה[11]; הוא שלימדונו חז"ל שכל אחת מחמש הדיברות שבלוח האחד מתאימה לדיברה אחת מן הלוח האחר, כדוגמת: "אנוכי" – "לא תרצח", ש"כל השופך דמים הרי זה מבטל את הדמות"[12]. כך גם "לא יהיה" – "לא תנאף", שעבודה זרה יש בה מן הניאוף, שכן ביסוד שניהם עומדת הפזילה לעבר אחר. מכאן נובע מושג ה'קנאה', המיוחד ליחסים שבין בעל לאשתו: "וקנא את אשתו"[13], אף ביחסים שבין ישראל לקב"ה: "יקניאוהו בזרים"[14].
לכן כשהלך ירמיהו על קברי אבות רחל הייתה היחידה שנענית, כי מאחר שהגזרה הייתה על עבודה זרה שנאמרה בה קנאה – טענה רחל קל וחומר: "ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה מלך חי וקיים רחמן מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש, והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם?". בעקבות טענתה של רחל ובכייתה באים הניחומים: "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה… כה אמר ד' מנעי קולך מבכי… ושוב בנים לגבולם". ושבו בנים לגבולם – בזכות רחל.
ציפייה להמשכיות
מכל מקום, בחייה של רחל בא פירוד עם נישואי לאה ליעקב, ואף לאחר התיקון על ידי נשואיה שלה לא באה ההשלמה: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי"[15]. יתר על כך, אף לאחר שנפקדה רחל היא רואה זאת כתהליך שלא הושלם: "יוסף ד' לי בן אחר"[16]. עדיין לא הספיקה להשתעשע עם בנה האחד וכבר פוזלות עיניה לבן אחר, להמשכת התהליך. גם לכשנדמה כי המעגל עומד להסגר – הנה בא הבן השני, והוא מיוחד במינו כי נולד בארץ[17], והוא שלא השתחווה לעשו ולכן נבנה המקדש בחלקו – או אז נקטע מעגל חייה של רחל, ועם יציאתו של בנימין לאור העולם יוצאת גם נשמתה של רחל; הציפיה באה להשלמתה הבלתי שלמה. בשם 'בן אוני' – בן צערי – ביטאה רחל מהות חייה: צער שלא מתוקן. אף קבורתה אינה משלימתה, שכן היא נקברת בודדה, על אם הדרך, הרחק ממערת המכפלה, הרחק מאותה זוגיות שהשתוקקה לה.
הגשמת הציפיות – על אם הדרך ההיסטורית
אולם המשאלות שנותרו כתלושות, הציפיות שלא התגשמו, מצאו את תיקונן לדורות: "בלכתך היום מעמדי ומצאת שני אנשים עם קברת רחל בגבול בנימן בצלצח"[18]. גם אם פגישת שאול תהא בצלצלח, הרחק מבית לחם, הזכיר שמואל את קבורת רחל במשיחת המלך הראשון, מבני בניה, מבנימין. האבל והצער הפכו לשמן ששון שנמשח בו שאול. שאול נוטל ברכה ראשונה מאמו רחל. על אם הדרך ההיסטורית, במעבר בין תקופת השופטים לתקופת המלוכה, נצבת רחל האפרתית ומעניקה מברכותיה, כפי שאומר יעקב ליוסף: "שאף אני בקשתי להעלותה ולקוברה ולא הניחני הקב"ה שנאמר: 'ואקברה שם', מהו שם – על פי הדיבור. ולמה? שגלוי וצפוי לפניו שסוף בית המקדש עתיד ליחרב, ובניו עתידים לצאת בגולה, והם הולכין אצל אבות ומבקשים מהם שיתפללו עליהם ואינם מועילין להם. וכיון שהם הולכין בדרך הם באין ומחבקין קבורת רחל, והיא עומדת ומבקשת רחמים מן הקב"ה ואומרת לפניו: רבונו של עולם שמע בקול בכייתי ורחם על בניי או תן לי האוניא שלי. מיד הקב"ה שומע בקול תפילתה"[19]. בפרשת הדרכים בין מולדת לגלות עומדת רחל זועקת כלפי שמיא ומנחמת כלפי ארעא[20].
כרחל וכלאה
שלמותו של בית ישראל באה לידי ביטוי בברכת זקני בית לחם את בועז: "יתן ד' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל"[21] – "אף על פי שהיו הזקנים משבט יהודה ומבני לאה מודים הם על רחל שהייתה עיקרו של בית, והקדימו רחל ללאה"[22]. רחל ולאה הן כשתי קורות שהבית עומד עליהן[23], בית ישראל – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. משיח בן יוסף אינו משלים את הדרך, ובפרשת דרכים של הפגישה עם אומות העולם נפסקת פעולתו; אולם מוצאו של משיח בן דוד מברכתם של הזקנים בשער בית לחם, שעה שהכירו את מעמדה של רחל ונתנו לה את משפט הבכורה.
מילוי החיסרון הוא שאיפתה של רחל, וכך הוא ב'פוקד עקרים': "כולם יקראו על שם זרע רחל עקרת הבית שארית יוסף… ודבר זה הוא החשק של איש הישראלי… ועל כן קראתו יוסף לומר 'יוסף ד' לי בן אחר' כי לא נסתפקה בו עדיין"[24]. מעגל חייה של רחל יושלם בזיכרון ובפיקדון של "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשעים כי מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד"[25]. עוד – בלי הפסק, בהתמדה, ברציפות.
רחל עומדת על פרשת דרכים ומציינת כיוון להשלמה למילוי ולגאולת עולמים במשיחיות בן דוד; כל המחפש את תיקונו, את השלמתו – מבני בניה של רחל הוא.
נמצאנו למדים:[26]
מעיון בדמותה של רחל, כפי שהיא משתקפת במקרא ובחז"ל, עולה דבר פלא – פרשתה לעולם קטועה, כעומדת על אם הדרך ומציינת את הכיוון. כך כבר בפגישתה הראשונה עם יעקב הוא בוכה על הפירוד העתידי שיתרחש ביניהם, וכך בהמשך –בקטיעת הציפייה לנישואיה עם יעקב, כשלבן מחליפה בלאה. בזכות שלא קינאה רחל בלאה זכתה להשיב את קנאתו של הקב"ה לישראל, והוא הבטיח בזכותה: 'ושבו בנים לגבולם'. גם לאחר נישואיה ליעקב לא שלמה דרכה והיא מצפה לבנים, ואף לאחר שנולד לה בן אחד היא מצפה לבנה הנוסף, אך כשזה נולד דרכה נקטעת, היא מתה בלדתו ונקברת בודדה על אם הדרך. אך הציפיות שנותרו על אם הדרך עתידות להתגשם לדורות – שאול, מבני בניה, עובר באותה אם הדרך בדרך להמלכתו, ואבלה וצערה של רחל הם שמן הששון שבו הוא נמשח למלך. גם כשיוצאים ישראל לגלות עומדת היא על אם הדרך ההיסטורית, בין שמים לארץ, ומחבקים אותה בניה, ובזכותה שבים הם לגבולם. אף מוצאו של משיח בן דוד הוא מברכתם של הזקנים בשער בית לחם, שהקדימו את רחל ללאה. מילוי החיסרון הוא שאיפתה של רחל, העומדת על פרשת הדרכים ומציינת את הכיוון לשלמות הגאולה, וכל המחפש את תיקונו והשלמתו מבני בניה של רחל הוא. [27]
[1] ראש ספר שמות.
[2] פסיקתא רבתי ג, סג.
[3] בראשית לה, טז: "'כברת ארץ'… ואגדה: בזמן שהארץ חלולה ומנוקבת ככברה שהניר מצוי, הסתיו עבר, והשרב עדיין לא בא".
[4] בבא בתרא קכג ע"א: "בני אדם שהיו אומרים שני בנים יש לה לרבקה שתי בנות יש לו ללבן גדולה לגדול וקטנה לקטן".
[5] רש"י בראשית כט, יא.
[6] זוהר משפטים, קכד ע"ב: "רבי יהודה אמר, כתיב: 'וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך', אמאי קא בכה? אלא באתדבקותא דרוחא בה, לא יכיל לבא למסבל ובכה".
[7] תנחומא ויצא, ו: "בקש יעקב לישא אותה והיה משלח סבלונות ליתנם לרחל ולבן נותנן ללאה והיתה רחל שותקת".
[8] בבא בתרא שם: "מסר לה סימנין כי קא מעיילי לה ללאה, סברה השתא מיכספא אחתאי מסרתינהו ניהלה. והיינו דכתיב: 'ויהי בבקר והנה היא לאה', מכלל דעד השתא לאו לאה היא?! אלא מתוך סימנים שמסר לה יעקב לרחל ומסרתה ללאה לא הוה ידע לה עד ההיא שעתא".
[9] פתיחתא לאיכה רבה, כד.
[10] שם: "באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקדוש ברוך הוא ואמרה רבש"ע גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה, ועבד בשבילי לאבא שבע שנים. וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי. והוקשה עלי הדבר עד מאד, כי נודעה לי העצה, והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני. ולאחר מכן נחמתי בעצמי וסבלתי תאותי ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה, ולערב חלפו אחותי לבעלי ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי כדי שיהא סבור שהיא רחל. ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המטה שהיה שוכב עם אחותי והיה מדבר עמה והיא שותקת ואני משיבתו על כל דבר ודבר, כדי שלא יכיר לקול אחותי, וגמלתי חסד עמה ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה. ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה מלך חי וקיים רחמן מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש, והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם? מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ואמר: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן. הדא הוא דכתיב: 'כה אמר ד' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו', וכתיב: 'כה אמר מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך' וכו', וכתיב: 'ויש תקוה לאחריתך נאם ד' ושבו בנים לגבולם'.
[11] "מורה נבוכים א, לו: "דע כי כאשר תתבונן בכל התורה וכל בספרי הנביאים לא תמצא לשון חרון אף, ולא לשון כעס, ולא לשון קנאה, כי אם בעבודה זרה דוקא".
[12] תוספתא יבמות ח, ד.
[13] במדבר ה, יד.
[14] דברים לב, טז.
[15] בראשית ל, א.
[16] שם, כד.
[17] מכילתא יתרו
[18] שמואל א י, ב.
[19] פסיקתא רבתי ג, סט.
[20] ואף יוסף, כשהורידוהו מצרימה, נוטל ברכת פרדה מאמו, ושומע קול שאומר לו 'אל תירא': "וילכו האנשים בדרך ויעברו מדרך אפרת, אשר עם קבורת רחל. ויגיע יוסף עד קבר אמו וימהר וירץ יוסף אל קבר אמו ויאמר, אמי אמי יולדתני עורי וקומי וראי את בנך איך נמכר לעבד ואין מרחם… וישמע יוסף את קול מדבר אליו מתחת הארץ, ויענהו במר לב ובקול בכי ותחינה כדברים האלה. בני בני יוסף בני, שמעתי את קול בכייתך ואת קול צעקותיך ראיתי את דמעותיך. ידעתי את צרתך בני ויצר לי עליך ותוסף לי יגון על יגוני. ועתה בני יוסף בני חכה את ה׳ והתחולל לו ואל תירא כי ה׳ עמך, הוא יציל אותך מכל צרה. קום בני ולך לך מצרימה עם אדוניך ואל תירא כי האלוקים עמך בני, ותוסף לדבר אל יוסף כדברים האלה ותדום". ספר הישר, וישב.
[21] רות ד, יא.
[22] רש"י שם, על פי רות רבה.
[23] ראה בראשית רבה ע, טו.
[24] 'פוקד עקרים', ב.
[25] ירמיהו לא, יט.
[26] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[27] שיחה זו נדפסה בעבר, ועברה עריכה מחודשת לרגל יא' חשוון, יום פטירתה של רחל אמנו, שחל בשבת.