ספר בראשית אוצר בתוכו עניינים רבים ומגוונים, שבמובנים מסוימים ישנם קשיים בהבנתם. אחד הקשיים תלוי במבנה הספר המורכב מנושאים הנפרדים זה מזה, שלא תמיד מבחינים בחוט המחברם. קושי נוסף נובע מהאופן בו אנו לומדים וקוראים את הספר, תוך חלוקתו לפרשיות הנפרדות זו מזו הנקראות בהפרשים של שבוע זו מזו, מה שקוטע את הרצף שבין פרשה לפרשה. בעקבות כך, לעיתים קרובות איננו מבחינים באותה 'חזרה על ההיסטוריה' שדיברנו בה בפרשה הקודמת. על כן, ננסה בדברים הבאים לעקוב אחר המהלך הפנימי השזור כקו מנחה בין הפרשיות 'נח' ו'לך לך'.
נח, דור הפלגה ואברהם אבינו
בפרשה הקודמת, פרשת נח, עקבנו אחר דורותיהם של קין ושת בהתפתחותם. ראינו את ההשוואה בין שני האישים הנקראים באותו השם – 'למך'. כאשר למך המסיים את תקופת קין, מסיימה בשירת ייאוש וחידלון, ולעומתו 'למך השני' המסיים את תקופת שת, מסיימו בתקוותו של נח, תקוות מנוחה, ייעוד ותיקון העולם. מיסוד תקוות מנוחה זו נגזרת תיבתו של נח, המצילה אותו ואת העולם כולו מאבדון. בצאתו של נח מן התיבה, הוא מקריב קורבן המעלה ריח ניחוח ומקנה ייעוד לעולם. אלא שלאחר פרשת התפתחות בני נח, באה פרשת דור הפלגה, ובה מגיע לסיומו החלק ה'אנושי' הכלל-עולמי של התורה. לאחר מכן, בפרשתנו, בא מקומה של פרשת אברהם אבינו, פרשת לך לך, המתחלקת למספר פרקים: בחירת אברהם, ירידת אברהם לארץ מצרים, יחסי אברהם ולוט, מלחמת המלכים, ברית בין הבתרים, פרשיית שרה והגר וברית המילה. בין פרקים אלו ישנו קו מנחה החורז אותם, והוא היחס והמתח בין הצד האוניברסאלי שבאברהם לצד האינדיבידואלי שבו, כפי שנראה.
נח אופיין ביחידות אינדיבידואלית, והוא דאג לעצמו ולא להצלת בני דורו. יחידות זו, אכן בוקרה קשות בחז"ל עד שאף אמרו שהמבול נקרא על שמו, כפי שלמדו מן הפסוק: "כי מי נח זאת לי"[1]. יחידות זו כביכול באה על תיקונה בדור הפלגה, בו התהוותה התאחדות כלל אנושית לצורך בניין העולם בצוותא. אברהם אבינו היה שותף לאותה התאחדות, שהיה מבוני המגדל[2], אך בהמשך נפרד מהם ועקר עצמו לצד הנגדי. על שם זה נקרא שמו: "אברהם העברי" כפי דרשו חז"ל – "כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד"[3].
אברהם שב ליחידות חדשה, ישראלית, לצורך תיקון כלל-עולמי. מנח למד אברהם את ייעוד העולם ואילו מדור הפלגה את מעלת הכלל. על גבי שני אלו הוא בונה עולם חדש. אמנם בתקופת המעבר, בדרך לאותו עולם מתוקן מתהלך אברהם יחידי בעברו הנגדי של העולם. יחידות זו היא יסודית כל כך, עד שבלית-ברירה, מכוחה נפרד אברהם גם מלוט שעד כה הלך עמו והיה מועמד להיות יורשו והממשיך את משימת ייעודו.
חייו של אברהם אבינו, לכל אורכם, רצופים הם חיבורים וניתוקים. חיבור עם דור הפלגה שרעיונם היה האחדות וניתוק מהם ב'לך לך', שהיה למעשה הניסיון הראשון של אברהם אבינו[4], ניסיון של עקירה מאידיאולוגיית החיבור והאחדות. ניתוק זה הביא אותו לחיבור עם הארץ – "לך לך… אל הארץ אשר אראך"[5], אך בהמשך הוא ניתק ממנה בעקדה לטובת הר המוריה, בציווי – "ולך לך אל ארץ המוריה"[6]. אברהם מתנתק מעברו, מתרח אביו באותו הציווי הראשון של 'לך לך', ובהמשך הוא אף ניתק מעתידו, מיצחק בנו בציווי השני 'לך לך' בעקדה. גם חיבורו וניתוקו ביחסיו עם לוט, שייכים למערכת זו של חיבורים וניתוקים.[7]
ניתוקים רבים אלה לא באו מפריקת כל רעיון של חיבור, אלא מתוך שעבוד פנימי לרעיון של חיבור כל המציאות לשמים. הניתוק בא מתוך תקוות התיקון והחיבור, שאכן יוכלו לבוא בהמשך דווקא מתוך ניתוקים אלה. כך מתבטא הנביא: "הביטו אל אברהם אביכם… כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו"[8]. בתחילה בא מקומה של היחידות – "כי אחד קראתיו", אך זאת לצורך התיקון האחדותי שיבוא מתוך כך בהמשך – "ואברכהו וארבהו".
כפילות מנצפ"ך והגאולה
כפילות זו של חיבור וניתוק, הכלל והפרט, באה לידי ביטוי במקום נוסף. כך בדברי המדרש:
"מנצפך האותיות הכפולות – צופים אמרום. כ"ך נרמז לאברהם: 'לך לך', למאה שנה יוליד"[9].
'מנצפ"ך' אלו האותיות הסופיות – מ', נ', צ', פ' ו-כ'. אומר המדרש, שהיותן של אותיות אלו בצורתן הייחודית בסוף מילה חלק מן השפה העברית, זהו חידושם של הצופים-הנביאים, שראשון להם היה אברהם אשר חידש את האות הסופית כ'. לאחר מכן ממשיך המדרש למנות את שאר אותיות ה'מנצפ"ך' תוך פירוט הנביא שחידש כל אחת מהן, כפי שנראה להלן.
סוד המנצפ"ך הוא הכפילות, שאותיות אלו כפולות הן – ישנה צורת האות כאשר היא מופיע באמצע המילה, וישנה צורתה כאשר היא באה בסוף המילה. הציר סביבו נסובה כפילות זו, הוא היחס בין הסתום לפתוח. כאשר האות מופיע באמצע המילה – צורתה פתוחה והיא מתחברת עם האותיות הבאות, ואילו כאשר היא מופיע בסופה של המילה – צורתה סתומה כסוגרת ביחידותה את המילה. על פי דרכנו, ניתן להביט על כפילות זו כאותה הכפילות שבין הכלל לפרט, בין החיבור לניתוק. כפילות זו מוצאת את מקומה, כאמור, אצל אברהם אבינו.
כאמור, המדרש מוסיף לפרט:
"מ"ם ליצחק – 'כי עצמת ממנו מאוד', רמזו שהוא וזרעו עצומים בשני עולמות. נ"ן ליעקב – 'הצילנו נא', מציל בשני עולמות. פ"ף לישראל למשה – 'פקוד פקדתי אתכם'. צ"ץ – 'הנה איש צמח שמו וגו", זה משיח, ואומר 'והקמותי לדוד צמח צדיק ומלך מל והשכיל ועשה משפט וצדקה בארץ'".
נמצאת כל ההיסטוריה הישראלית כלולה באותיות כפולות אלו, החל מאברהם וכלה במשיח. גאולתו של משיח 'איש צמח שמו', מתחילה בעצם במצוות 'לך לך' הנאמרת לאברהם אבינו, שהיא שורשה הראשון של הגאולה השלמה. תחילתה של גאולה זו נעוצה דווקא בתנועת הניתוק של אברהם, בלכתו ממולדתו ובית אביו, אך בסופה היא מביאה לגאולה, גם אם זו היא עוברת דרך העקדה[10].
אברהם אבינו היחידי – הוא גם "אב המון גויים"[11]. כך בבוא ההיסטוריה אל תכליתה, באחרית הימים, תתאחד האנושות סביב מהותו של אברהם: "נדיבי עמים נאספו – עם אלוקי אברהם"[12], אסיפה שפירושה כינוס ואיחוד. אברהם אבינו מסמל את הפרדוכס של האישיות הבודדת המתחברת עם העולם. הוא נתון בין המגדל המאחד לבין הר המוריה השייך ליראה הבאה ממקומו לעולם, יראה ששורשה בהפרדה[13]. נמצא אברהם אבינו נתון בין הפרדה עכשווית לחיבור עתידי. כך הוא נפרד מן האחדות האוניברסלית שהייתה בבקעה אשר בארץ שנער, אך הוא ישוב להיפגש עימה ב'גאון יעקב' אשר בהר המוריה, באחרית הימים: "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה… נדיבי עמים נאספו על אלוקי אברהם".[14]
חזונה של הבקעה
אנו מכירים את תפקיד הנביא כשליח, כנושא ייעוד. הראשון המכונה 'נביא' הוא אברהם – "כי נביא הוא"[15]. אך במפתיע, אברהם אינו נביא שמצווה לדבר ולשאת את דברו. ישנו עוד נביא שבאורח פרדוכסלי נצטווה שלא לדבר – יחזקאל, כפי שאומר לו ד': "ולשונך אדביק אל חיכך ונאלמת ולא תהיה להם לאיש מוכיח"[16]. קודם לכן אומר לו ד': "קום צא אל הבקעה ושם אדבר איתך"[17]. הבקעה הזו, אומר הרד"ק[18], היא הבקעה בארץ שנער שם בנו דור הפלגה את מגדל בבל[19]. יחזקאל עומד באותה הבקעה ואומר לו ד': "בא היסגר בתוך ביתך"[20], היסגר בבית בלא לדבר. ההסתגרות הזו שאצל יחזקאל בבקעה, שייכת לאותה ההסתגרות והניתוק של אברהם מדור הפלגה באותה הבקעה עצמה[21].
בקעה זו חוזרת שנית בהמשך ספר יחזקאל, והיא הבקעה בה התגלה 'חזון העצמות היבשות': "הייתה עלי יד ד' ויוציאני ברוח ד' ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות"[22]. חזון העצמות שייך אף הוא לאותו הכפילות של החיבור והניתוק. לאחר שהתנתקה הרוח מן החומר ונעשו העצמות יבשות, מתנבא יחזקאל על חיבור הרוח והחומר, וה'רוח ממללא'[23] מחיה את העצמות היבשות. הניתוק שהתחיל בבקעה אצל אברהם והמשיך אצל יחזקאל, סופו בחיבור. חיבור הרוח אל החומר שמביא גאולה לעולם.
נמצאנו למדים:[24]
החוט המקשר את פרשיות נח ולך לך הוא היחס שבין האחדות לפירוד, האוניברסליות והאינדיבידואליות, הנע כמטוטלת מצד לצד. נח נוקט בפירוד ונכנס לבדו לתיבה מכל האנושות, אך לאחר מכן, בדור הפלגה ישנו ניסיון של אחדות על ידי כינוס כל האנושות סביב מגדל בבל. אף אברהם אבינו היה חלק מאותו הכינוס, אך לאחר מכן בציווי אלוקי הוא נפרד והולך לו מארצו ומולדתו. כל חייו של אברהם, שעיקרם בפרשתנו, טעונים בדיסוננס הזה שבין החיבור לניתוק. הוא נפרד מאביו ומולדתו על מנת להתחבר לארץ ישראל, ולאחר מכן אף נפרד מבנו וארץ ישראל על מנת להתחבר להר המוריה, וכן הלאה. היחס שבין החיבור לניתוק אין שורשו בסתירה מהותית של שני ערכים אלו זה את זה, אלא אדרבה מטרת הניתוק היא דווקא החיבור. מטרתה של התייחדותו של אברהם בלאומיות הישראלית בזמנה, היא ההתאחדות האוניברסלית של כל העמים סביבה בעתיד. ראשית הגאולה הישראלית והעולמית נעוצה בניתוק אך סופה בחיבור, מה שנרמז באותיות 'מנצפ"ך' המעידות על כפילות הסתום והפתוח. אותה בקעה שמכינוסה בזמן מגדל בבל התנתק אברהם, היא שהתנתק ממנה בהמשך יחזקאל והסתגר בביתו. אך דווקא משם צומח החיבור, חיבור הרוח והחומר בחזון העצמות היבשות שהוא למעשה חזון הגאולה השלמה. [25]
[1] ראה זוהר ח"ג יד ע"ב: "'כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח'… ובגין כך 'מי נח' כתיב, מי נח וודאי דביה הוו תליין דלא בעא רחמי על עלמא". ראה עוד זוהר ח"א קו ע"א שמשווה בין נח לאברהם, וכן 'עיונים בספר בראשית' נחמה ליבוביץ עמ' 45.
[2] אבן עזרא בראשית יא, א: "ואם כן הוא, היה אברהם מבוני המגדל".
[3] בראשית יד, יג: "ויבוא הפליט ויגד לאברהם העברי". ובמדרש, בראשית רבה מב, ח.
[4] ראה פירוש הרמב"ם למסכת אבות ה, ג: "העשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו כולם כתובים. הראשון הגלות, והוא אומרו יתעלה 'לך לך מארצך וממולדתך'".
[5] בראשית יב, א.
[6] בראשית כב, ב.
[7] פרדוקס זה של היחס בין החיבור והניתוק שהיה נטוע באברהם אבינו, שייך למערכות נוספות של ניגודים המתפשטים למחוזות נוספים, כדוגמת הזִקנה והנערוּת שאצל אברהם ביחס ללידת יצחק. כך מצינו בדברי הגמרא (בבא קמא צז ע"א): "איזהו מטבע של אברהם אבינו? זקן וזקנה מצד אחד ובחור ובתולה מצד אחר". אגב, בפירוש גמרא זו נאמרו מספר פירושים: מפירוש רש"י עולה שהכוונה לכתב שהיה על המטבע, וכך פירשו גם התוספות. במהרש"א ביאר שכל זה היה על שם הנס של לידת יצחק. שאחר שנעשו אברהם ושרה זקן וזקנה, חזרו לימי הנעורים ונעשו בחור ובתולה. על כל פנים, הזִקנה מצד אחד והבחרוּת מן הצד השני אלו הם שני צדדים מנוגדים, ששניהם כאחד היו נטועים באברהם אבינו. יישוב הדעת מחד ושמחת הנעורים מאידך. התקווה נעוצה בצחוק ובשמחה, אך מאידך הניגוד אליהם הנעוץ בזקנותו של אברהם מעורר את השתיקה.
[8] ישעיהו נא, ב.
[9] במדבר רבה יח, כא וראה תנחומא שם. בראשית רבה א, יא. שבת קד ע"א.
[10] ראה רש"ר הירש בראשית יב, א.
[11] בראשית יז, ה: "ולא יקרא עוד שמך אברהם והיה שמך אברהם, כי אב המון גויים נתתיך".
[12] תהילים מז, י.
[13] בראשית רבה נה, ז: "ולך לך אל ארץ המוריה… 'ארון', רבי חייא ורבי ינאי חד אמר למקום שהורה יוצא לעולם וחד אמר מקום שיראה יוצא לעולם".
[14] מדברים אלו עולה ביאור בעומק החלוקה בין תלמוד בבלי לתלמוד ירושלמי, כדברי הזוהר (זוהר חדש רות קח ע"א): "'וזאת התעודה' – זו תלמוד ירושלמי דכתיב 'צור תעודה חתום תורה בלימודי', בארץ ישראל שם נקראו לימודי ד' ושם היו ולא בחוצה לארץ, וכתיב 'לתורה ולתעודה'. 'ועל התמורה' – זו תלמוד בבלי, שפלפלו בלשון יהדות, והכל היה לפני הקב"ה קודם שברא העולם". אפשר שהחלוקה בין תלמוד בבלי לתלמוד ירושלמי, תלמודה של ארץ ישראל, היא אותה החלוקה בין הפירוד לחיבור.
[15] בראשית כ, ז, בפרשיית אבימלך ושרה: "ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה ואם אינך משיב דע כי מות תמות אתה וכל אשר לך".
[16] יחזקאל ג, כו.
[17] שם כב.
[18] שם.
[19] וראה בגמרא סנהדרין קט ע"א, שחלק ממקומו ושרידיו של המגדל היו עדיין ידועים בימי האמוראים: "אמר רבי יוחנן מגדל שליש נשרף שליש נבלע שליש קיים".
[20] יחזקאל ג, כה.
[21] הרחבה בעניין שתיקתו של יחזקאל הנביא והיחסה למגדל בבל, ראה במאמר 'תאריכים ואלם ביחזקאל' שפורסם ב'כותלנו' כרך ו.
[22] יחזקאל לז, א.
[23] כתרגום אונקלוס (בראשית ב, ז): "ויהי האדם לנפש חיה" – "לרוח ממללא".
[24] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[25] שיחה זו נאמרה בשבת פרשת לך לך ה'תש"ל.