כפל השבת
מזמור צ"ב בתהילים – "מזמור שיר ליום השבת" – נאמר במהלך ליל שבת ויומה מספר פעמים. בליל שבת מנהג רוב הקהילות לאמרו פעם אחת, אולם בחלק מקהילות אירופה נוהגים לכופלו ולאומרו פעמיים[1].
אכן, מזמור זה כפול בלשונו: 'טוב להודות לד" – 'ולזמר לשמך עליון'; 'להגיד בבוקר חסדך' – 'ואמונתך בלילות' ועוד. על כך עמד המהר"ל:
"ועל דבר זה יסד דוד עליו השלום ה'מזמור שיר ליום השבת וכו". ולא מצאנו בכל המזמור הזה שנזכר יום השבת, שאמר 'מזמור שיר ליום השבת'. אבל מפני כי השבת בו השלים השם יתברך העולם, ומפני כי יש שהם אומרים כי נמצא דברים שהם חסרון בעולם, ובפרט שיש צדיק ורע לו רשע וטוב לו, דבר זה יחשב חסרון. ועל זה אמר 'מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה". כי יש להודות השם יתברך על שלימות הבריאה, ושלא ימצא חסרון בבריאה, רק הכל בהשלמה.
ומפני כי השלמה הזאת אינה רק מצד עולם הבא, ועל ידו יושלם הכל, כמו שיתבאר, ולכך אומר 'מזמור שיר ליום השבת', ופירשו ז"ל (סוף תמיד) ליום שכולו שבת, והוא מנוחה לחי עולמים. כי אף אם נראה בעולם הזה דבר מה שהוא חסרון, אבל מצד עולם הבא יושלם הכל. ולפיכך כל המזמור הזה כפול; 'טוב להודות ולזמר לשמך עליון'. וכן 'להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות', כל המזמור הזה הוא כפול, מפני שהוא מיוסד על עולם שהוא עולם כפול"[2].
דהיינו, הכפילות היא התשובה לבעיית הגמול, שבה עוסק מזמור צ"ב. עולמנו כפול; עולם הזה ועולם הבא. בעולם הזה נמצא החיסרון – 'צדיק ורע לו רשע וטוב לו', אמנם ההשלמה באה מצד העולם הבא, עולמה של השבת המעידה על השלמות. על כך מזדמר בכפליים מזמורה של השבת – מזמור שיר על העולם השבתי, שבו 'טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון'.[3]
משכן של מעלה ושל מטה
עומק מחשבת הכפילות קבעה לה יתד לא רק בזמן אלא אף במקום:
"אמר רבי יוחנן, אמר הקדוש ברוך הוא: לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה. ומי איכא ירושלים למעלה? אין, דכתיב 'ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדו'[4].
ואף המשכן כפול הוא – משכן שלמעלה ומשכן שלמטה:
"והקמת את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר"[5].
מחצית השקל
לאור יסוד זה מתבארת לנו מצוות מחצית השקל. המחצית מורה על הכפל, על הקבלה של שני חצאים המשלימים זה את זה – מחצית השקל שנותנים ישראל מזה, ומטבע שמיימי של אש מזה, כדברי המדרש:
"אמר רבי מאיר, כמין מטבע של אש הוציא הקדוש ברוך הוא מתחת כסא הכבוד והראהו למשה ואמר לו, זה יתנו, כזה יתנו"[6].
מטבע של אש מהווה את ההשלמה הרוחנית למטבע החומרי של מחצית השקל, החצי המקביל-משלים. אנו צריכים ליתן מטבע פיזי, אבל מטבע של אש הוא המודל השמיימי למתן הארצי.
מעין זה פירש ב'אור החיים':
"דע כי אין עיקר הענין הוא הנגלה אלא הנסתר שזה בא בדמיונו, וכבר כתבנו בכמה מקומות כי שכינתו יתברך שהיא בחינת כסא כבודו יתברך על ידי מעשה בני ישראל יסובבו הפרדה, והוא אומרו (ישעי' נ') 'ובפשעיכם שולחה אמכם', גם אומרו (משלי ט"ז) 'ונרגן מפריד אלוף', ועל ידי מעשה העגל שהוא כנגד כל התורה כולה יסובבו הפרדת השכינה בשורשי בחינת כל נשמות ישראל. לזה צוה ה' שיתנו מחצית השקל שהוא סימן למה שהפרידו הם במעשיהם לשוב ליחדם יחד. ולהכרת הדבר הראהו כמין מטבע של אש מתחת כסא כבודו כי שם בחינת שורשי נשמות בני ישראל. ואמר לו זה יתנו פירוש יחזור לתת סוד מחצית השקל שהפריד והוא זה יסוד וסוד הדבר, ולזה יכוין כל נותן ורחמנא לבא בעי לכוין אל המכוון ליחד הנפרד והנחלק. ולזה גמר אומר 'את תרומת ה", והוא מה שרמזנו במחצית השקל כי מתכנית בחינה זו בשם תרומת ה', ומעתה אם ירבה העשיר הנה הוא מפסיד הכוונה שהיא העיקר לזה צוה ואמר 'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט', והטעם 'לתת את תרומת ה" כנזכר שאם ירבה או ימעיט אין רישום תרומת ה' ניכר"[7].
וכיוצא בדבר למד בעל 'בית יעקב', מהאספקט המספרי של מחצית השקל:
"וזהו ענין מחצית השקל שהוא צריך ליתן עשרה גרה שהוא רשותו של האדם והשי"ת ישלים לו מהעשרה שלו ואז יהיה שקל שלם עשרים גרה השקל. והענין בה דהנה רשותו של אדם ותפיסתו הוא עד עשרה טפחים ולמעלה מעשרה הוא רשות בפני עצמו. ומספר עשרים הם שני רשויות. שעשרה התחתונים הוא תפיסת האדם והעליונים הם רשות גבוה. והם שתי קומות קומה עשרה מצד האדם וקומה עשרה מצד השי"ת וכלל המדרגות הם עשרים שלימים… ולכן כתיב עשרים גרה השקל… אכן האדם ידע בטוב שמחמת שאין יכולת בידו לקבל אורו של השי"ת ע"כ אין לו שלימות ונקרא מחצית. ולזה יצפה תמיד לאור של עתיד שאז יתן השי"ת כח באדם לקבל האור בהתפשטות ואז יהיה בבחינת שקל שלם עשרים גרה השקל… וזה עשרים גרה השקל שע"י העשר מצד האדם יתן השי"ת עוד עשר שלו וימשיך להשי"ת ויגור אצלו בעשר שלו. שמן השקלים נעשו האדנים ומהם נקנה הקרבנות והמותר לבדק הבית והמשכן והבית זהו מקום השי"ת מתאחד עם ישראל כל אחד בעשרה מדרגות שלו ושכונים ביחד. היינו השי"ת מתייחד עם ישראל במקום אחד וזהו יחוד קב"ה ושכינתיה"[8].
הקדים שקליהם לשקליו
הסתכלות שלימה זו, הבאה לידי ביטוי במתן מחצית השקל – היא שהחריגה את ישראל מתפיסתו של המן:
"אמר ריש לקיש – גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, והינו דתנן באחד באדר משמיעים על השקלים"[9].
ההסתכלות אצל המן קטועה, חצויה, חסרה; הוא מכיר ב'פור' הארצי, אך לא במחצית השנייה – ב'גורל' השמיימי:
"הפיל פור הוא הגורל לפני המן"[10].
הקדמת מחצית ישראל היא הקדמה זמנית, המצביעה על הקדמה ערכית – הכרה שהחצי התחתון תלוי בחצי העליון, ובכוחה ניצלו ישראל משקליו של המן.
גם שתיית היין במידת הביסום מראה כפילות, בכך שהיא מאפשרת את גילוי פנימיותם של המוצגים, מבעד למצג החיצוני; בזאת אנו גוברים על ההסתכלות ה'המנית' החצויה.
בעזרת השבת הכפולה, שבה נאמר 'מזמור שיר' הכפול, נקדים את המן וננצחו; ומשנכנס אדר בשבת מברכין – מרבין בשמחה כפולה.
מזמור צ"ב בתהילים יש בו כפילות, הן בלשונו והן באופן אמירתו, וזו מורה על עולם כפול – עולם הזה ועולם הבא. עולמנו חסר, צדיק ורע לו רשע וטוב לו, ואילו ההשלמה באה מצד העולם הבא, השבתי, שבו 'טוב להודות לד'. כך בזמן, וכך במקום – ירושלים והמשכן כפולים הם, של מעלה ושל מטה. לאור זאת מתבארת מצוות מחצית השקל – ישנו החצי הארצי, שאותו נותנים ישראל, וכנגדו המטבע השמיימי, כמודל, שאותו מראה ה' למשה; איחוד המחציות לשלם אחד – זה המכוון במצווה זו. עשרה גרה מצד האדם הישראלי, ועשרה גרה מהצד האלוקי, החוברים יחד לשקל שלם לשם ייחוד קוב"ה ושכינתיה. זהו פשרה של הקדמת שקלי ישראל לשקלי המן, שהצילו אותם מתפיסתו. הסתכלות המן קטועה, חצויה – הוא מכיר בפור הארצי אך לא בגורל השמיימי, ואילו ישראל מקדימים שקליהם לשקליו, הקדמה ערכית, מכירים בתלות החצי בחצי ובכוח זה ניצלים. על כך מורה אף שתיית היין, שבביסומה מתגלה הצד הפנימי. בעזרת השבת הכפולה, שבת מברכין אדר, מתעצם הדבר, ומשנכנס אדר מרבין בשמחה כפולה.[12]
[1] ראה קונטרס כהן עמ' 38. 'מחניים' שבת עמ' 34. כך היה מנהג בפראג (יש שייחסו זאת למהר"ל בהקשר לגולם, ויש שנימקו באופן אחר).
[2] 'נצח ישראל' יט.
[3] עוד על הקשר שבין מזמור צ"ב לשבת ראה 'נבואה שעריך', במאמר 'שירת השבת ושירת התשובה אצל הר המוריה' (עמ' 97-102), ועוד.
[4] תענית ה ע"א.
[5] שמות כו, ל.
[6] תנחומא ט. הובא ברש"י שמות שם, וכן הוא בירושלמי שקלים פ"א ה"ד.
[7] 'אור החיים' שם.
[8] 'בית יעקב' כי תשא טו (עמ' 404), עיי"ש באריכות.
[9] מגילה יג ע"ב.
[10] אסתר ג, ז.
[11] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[12] שיחה זו נאמרה בשנת התשמ"ט.