אשת חיל
יסוד אמירת 'אשת חיל' בליל שבת נעוץ בעולם הקבלה, ומכאן באו הדברים בספרים על כ"ב צינורות, כנגד כ"ב אותיות, הנפתחים בליל שבת קודש ומשפיעים ברכה מן הבריכה העליונה מראש כל הכתרים[1].
שני כיוונים כלליים יש בהסברת פרק זה במשלי – האחד על דרך עניינים כלליים הקשורים לשבת, והשני על דרך עניינים פרטיים בעבודת ד', חלקם בסתמא וחלקם ביחס לשבת[2]. הפעם נעמיק בביטוי הפותח את הפרק: 'אשת חיל'.
הביטוי 'אשת חיל' מופיע רק פעמיים בתנ"ך, ושניהם במשלי[3]. פעם אחת בפרק לא, הנאמר בליל שבת, ופעם נוספת בפרק יב, ובו נסמכת לו ה'עטרה':
"אשת חיל עטרת בעלה וכרקב בעצמותיו מבישה"[4].
המלבי"ם פירש ביטוי זה שכשם שמקום העטרה הוא על הראש, ממעל לאדם, כך ההישגים שאשת חיל מסוגלת לסייע להם מרוממים את האדם למעלה מההשגה הרגילה:
"'אשת חיל עטרת בעלה וכרקב בעצמותיו מבישה' – העטרת הוא לבוש וחוץ מגוף האדם, וישימה על ראשו, והוא אות המעלה והכבוד; כן אשת חיל חוץ ממה שהיא מחזקת עצמותיו היא עטרה לראשו, יתהלל בה ועל ידה לפני רבים עמים כמ"ש נודע בשערים בעלה"[5].
כלה מלכתא
ככלל, הכינוי הנשי – 'כלה, 'מלכתא', 'עטרת בעלה' – בקשר לשבת מהווה בעיה; מיהו בן הזוג? ואכן כמה אפשרויות של זוגיות ניתנו במפרשים: ישראל והשבת, ישראל והקב"ה, השבת והקב"ה[6].
לקריאת השבת בשם 'כלה' מצאו חז"ל רמז בפרשתנו, בפסוק: "ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני שני לחת העדת"[7]. כך הובא ב'תורה שלמה':
"ושם…. מביא ממדרש אריכות בענין זה דהשבת דומה לכלה ומסמיך זאת על פסוק 'ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו'. 'ככלתו' כתיב מה כלה נאה כו' אף שבת נאה, מה חתן זה לבוש בגדי תפארתו כך אדם בשבת כו', מה חתן זה מענג כו' כך אדם מעונג בשבת, מה חתן זה יושב בטל ואינו עושה מלאכה כך האדם בטל בשבת. ולפיכך חכמים וחסידים הראשונים קוראים לשבת כלה"[8].
כתר השבת
מכאן יסוד הכתר בשבת, כפי שאנו אומרים בתפילה על משה: "כליל תפארת בראשו נתת לו". כתר זה הוא כקרני ההוד שזכה להן משה בפרשתנו: "וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה"[9]:
"אמר לו הקב"ה למשה: הואיל ועמדת לפני בארבעה וחמשה מוקמות והצלת את ישראל מן המיתה, כתר יפה שמונח להם ולבני בניהם בשביל תורה שעשו הרי הוא מונח לעולם הבא לך, שנאמר 'וראו בני שישראל את פני משה (להלן לה). וראה רש"י שבת פח. ד"ה ומשה יקח, שקירון עור פניו היה מהכתרים שזכה משה ונטלן… ונראה שמקורו מכאן. ובפענח רזא: כי קרן וגו' באו תגין על הרי"ש לומר שקירון זה זכה מכתרים שעל הראש של ק"כ רבו כנזכר לעיל ע"כ"[10].
כתרים אלו, להם זכה משה, נקשרו בתחילה לראש כל אחד מישראל במתן תורה, אך ניטלו מהם בחטא העגל, כדברי הגמרא:
"דרש רבי סימאי – בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. וכיון שחטאו ישראל, ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה, ופירקום. שנאמר: 'ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב'… אמר רבי יוחנן – וכולן זכה משה ונטלן, דסמיך ליה: 'ומשה יקח את האהל'. אמר ריש לקיש – עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לנו, שנאמר: 'ופדויי ה' ישבון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם' – שמחה שמעולם על ראשם"[11].
למעלה מהראש – טהרת הפרה
אלא שמידי שבת שבים כתרים אלו ומעטרים לראש ישראל[12]. השבת היא עטרה לישראל, וישראל הם עטרה בראש הקב"ה, וזוהי בחינת 'להתענג על ד"; למעלה מן ההבנה השכלית.
זו היא אף בחינת פרה אדומה, הפרדוכס המתאחד למעלה מהשכל, בבחינת הכתר; 'וזרקתי עליכם מים טהורים' – מלמעלה. על כן רק למשה רבינו, שהתעלה לבחינת הכתר, התגלה טעמה של מצוות פרה: "'ויקחו אליך' אמר ר' יוסי בר חנינא אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אני מגלה"[13].
בכתר כזה על הראש אפשר ללכת לקראת הגאולה; לשמוע קול הצאן של ירושלים במועדיה המתכוננת לחרות העליונה, עבדים היוצאים לחירות ועטרותיהם בראשיהם, בהפטרה:
"כצאן קדשים כצאן ירושלם במועדיה כן תהיינה הערים החרבות מלאות צאן אדם וידעו כי אני ד'"[14].
נמצאנו למדים:[15]
יסוד אמירת אשת חיל נעוץ בעולם הקבלי, המלמד על שפע היורד מראש כל הכתרים. הביטוי 'אשת חיל', מלבד בפיוט 'אשת חיל', נמצא פעם נוספת בסמיכות ל'עטרה': 'אשת חיל עטרת בעלה', ופירשו המלבי"ם על הישגי אשת חיל המרוממים את האדם למעלה מהראש, מקום העטרה. הביטוי הזוגי – 'עטרת בעלה', 'כלה', 'מלכתא' – ניתן אף לשבת, ולכך נמצא הרמז בפרשתנו: 'ככלתו לדבר אתו'. מכאן יסוד הכתר בשבת, שזכה לו משה בקירון עור פניו. במקור עיטרו הכתרים לראש כל ישראל, אמנם לאחר חטא העגל ניטלו מהם וזכה בהם משה לבדו, אך בכל שבת שבים הם לישראל; השבת עטרה היא לישראל, וישראל עטרה בראש הקב"ה. זוהי ההתענגות על ד', למעלה מההבנה, כטהרת פרה אדומה שמימיה נזרקים ממעל ואשר טעמה חתום למעלה מהשכל, בבחינת הכתר, ועל כן רק משה, הזוכה לכתר, זכה לגילוי טעמה. בכתר כזה אפשר ללכת לקראת הגאולה, לשמוע את צאן ירושלים במועדיה, כנבואת הפטרת פרשת פרה, ולצעוד לחירות הפסח כעבדים אשר עטרותיהם בראשיהם. [16]
[1] ראה יעבץ, בן מנחם קטו.
[2] כגון: היחס למות, ותשחק ליום אחרון, היחס למלבושים, לילה, נר, אור שבת, ההשערות השבתיות ועוד.
[3] אמנם פעם השלישית ברות אך לא בסמיכות.
[4] משלי יב, ד. וראה בזוהר קוח קעח ע"ב – הצמדה של 'אשת חיל עטרת בעלה' ו'אשת חיל מי ימצא'. וראה עוד 'בית יעקב חיי שרה ו, ז. 'תורת אבות' סלונים רכט.
[5] שם.
[6] 'עטרת בעלה' – ראה 'נתיב בינה' עמ' 60. 'תפארת ישראל' פרק מ. 'עולת ראיה'.
[7] שמות לא, יח.
[8] 'תורה שלמה בראשית ב, אות מט. ובשמות לא אות קיח, על פי המהרש"א: "ככלתו' – מלמד שכיללה לו ככלה נאה… ובמהרש"א נדרים לח.: למדו לומר כן על פי מ"ש במדרש ככלתו חסר כתיב שנתן לו הקב"ה התורה כחתן הנותן לכלה הקדושין שנותן בעין יפה ומתנה שלא להחזיר וכן פירש"י בחומש אך מה שפירש הכלה היא התורה והחתן הוא ישאל אינו כן אלא בכל מקום הקב"ה נדמה לחתן וישראל לכלה ע"כ… בספר ארחות חים צואת ר:"א הגדול: בני הוי זהי בהכנסת כלה לחופה ולשמח החתן שכל המשמחו כאלו קבל תורה מהר סיני שנאמ ויתן אל משה ככלותו וגו' ככלתו כתיב ודאי יום שניתנה תורה כיום שנכנסת כלה לחופה".
[9] שמות לד, לה.
[10] 'תורה שלמה' כב, כי תשא, לד אות רלה (עמ' 111). וראה במדרש (שיר השירים רבה ג, יא) על הפסוק 'בעטרה שעטרה לו אמו': "אמר רבי יוחנן: שאל רבי שמעון בר יוחאי את רבי אלעזר ברבי יוסי, אמר לו אפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו? אמר לו הן. אמר לו היאך? אמר לו למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה יותר מדאי. והיה קורא אותה בתי ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אחותי, ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אמי. כך היה מחבב יותר מדאי הקדוש ברוך הוא לישראל וקראן בתי, הדא הוא דכתיב: 'שמעי בת וראי'. ולא זז מחבבן עד שקראן אחותי, שנאמר 'פתחי לי אחותי רעיתי', ולא זז מחבבן עד שקראן אמי שנאמר: 'הקשיבו אלי עמי, ולאומי אלי האזינו', וּלְאִמִּי כתיב. עמד רבי שמעון בר יוחאי ונשקו על ראשו ואמר: אלו לא באתי אלא לשמוע מפיך הטעם הזה דיי". וראה ב'בינה לעיתים' דרוש לב, ישראל הנותנין, על ראשו, (נפוליאון מכתיר את עצמו), וכן בר"ל עמ' 136.
[11] שבת פח ע"א.
[12] ראה במאמר 'פרשת שקלים במשנת ר' צדוק' ובשיחה לפרשת 'ויקהל-שקלים' תש"פ.
[13] תנחומא חוקת כד (וראה שיחה לפרשת פרה תשע"ט).
[14] יחזקאל לו, לח. וראה נדרים נ ע"א: "ר' עקיבא איתקדשת ליה ברתיה (דבר) דכלבא שבוע שמע (בר) כלבא שבוע אדרה הנאה מכל נכסיה אזלא ואיתנסיבה ליה בסיתוא הוה גנו בי תיבנא הוה קא מנקיט ליה תיבנא מן מזייה אמר לה אי הואי לי רמינא ליך ירושלים דדהבא". ר"ע מוציא לרחל מהראש, מעשה לא נורמלי, ונותן לה תמורת זה, שבת, ירושלים של זהב, קשור מאוזן לאוזן על הפדחת, עטרה; ירושלים למעלה מההשגה.
[15] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[16] שיחה זו נאמרה בשנת התשל"ז.