מקום פרשת הקטורת
לאורך פרשות תרומה-תצווה מתפרט הציווי על המשכן וכליו. לאחריו, בפרשתנו, בא הציווי על בגדי הכהן הגדול ועל הקרבנות. כל זאת נחתם בהבטחה על השראת השכינה: "ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלקים. וידעו כי אני ד' אלקיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני ד' אלקיהם"[1]. אלא שמיד לאחר מכן בא הציווי על מזבח הקטורת: "ועשית מזבח מקטר קטרת… והקטיר עליו אהרן קטרת סמים"[2]. דבר זה מעורר תמיהה, שכן היינו מצפים שאף הציווי על מזבח הקטורת היה נכלל יחס עם יתר כלי המשכן, אך הנה רק בסיומה של פרשתנו בא מקומו ומקומה של הקטורת. שאלה זו הרגישו בה רוב המפרשים, והשיבו על כך תשובות שונות[3].
בעל ה'משך חכמה' פתר בעיה זו על פי הפשט:
"והעיקר, כי כל הצווים כמו הארון, אם אין ארון אין מניחין לוחות, וכן בלא מזבח אין מקריבין עולת תמיד, וכן בלא בגדים אין כהן רשאי לעבדו, ובלא מנורה אינו רשאי להדליק נרות, ובלא שולחן אין מניחין לחם הפנים. אבל מזבח מקטר קטרת שעיקרו לכך…. הלא קיימא לן שהקטרת נקטר אף אם אין מזבח… ולכך כתיב בתר דהשלים כל הדינים מן הכלים והבנינים המוכרחים להשראת הכבוד במשכן הקדוש ולהורות דאין זה רק מצווה בפני עצמה ודו"ק"[4].
מזבח הקטורת אינו דומה ליתר כלי המשכן, משום שאין הוא מעכב את עבודתו, שכן ניתן להקטיר את הקטורת אף במקומו של המזבח בלבד. לכן, על מנת ללמד דבר זה, דחתה התורה את הציווי על מזבח הקטורת לאחר יתר הכלים[5].
רז ריח הניחוח
עבודת הקטורת היא ייחודית ומרכזית במקדש, עד שכאשר שלמה מתאר לחירם את מטרת בניית המקדש הוא מציין דווקא את הקטורת:
"וישלח שלמה אל חורם מלך צר לאמר כאשר עשית עם דויד אבי ותשלח לו ארזים לבנות לו בית לשבת בו. הנה אני בונה בית לשם ד' אלקי להקדיש לו להקטיר לפניו קטרת סמים"[6].
כך גם בתיאור הבית בזמן רחבעם:
"ומקטרים לד' עלות בבקר בבקר ובערב בערב וקטרת סמים"[7].
עבודת המקדש עלולה להטעות כביכול הקב"ה זקוק למעשי בני האדם, ועל כך אמרו במנורה: "וכי לאורה הוא צריך"[8], וכן אמר הכתוב: "האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה[9]. הקטורת היא העדינה שבעבודות המקדש, שכן בעוד יתר העבודות נוגעות לממד החומרי, כהקרבת קרבנות, הרי שהקטורת שייכת לממד עליון יותר, הרוחני. הקטורת מלמדת על יתר עבודות המקדש שמטרת כולן היא: "לריח ניחוח", כריחניותה של הקטורת, שהריח יש בו מן הרוחניות שאינה מתגשמת. את זאת שלמה מבקש שלמה ללמד את חירם, על ידי הגדרתו את הקטורת כעבודת המקדש המרכזית; לאמור שעבודת המקדש כולה היא רוחנית, וגם זו הנראית כמגושמת ביותר היא לריח ניחוח.
מכאן מקומה של הקטורת – בפנים, בשונה מהקרבנות המוקטרים בחוץ, על מזבח החיצון. זו חשאיותה של הקטורת, כפי שמגדירה אותה גמרא: "דבר שבחשאי"[10]. על כן הוצאה הקטורת ממסגרת יתר כלי המשכן, שכן היא המבטאת את ייחודו של המזבח, של המשכן ושל עם ישראל – הריחניות הרוחנית המתעלה מהחומרנות המגושמת.
הקטורת דומה לתפילה, ששתיהן רז, ועל כן אף התפילה נקראה בשם קטורת: "תכון תפלתי קטרת לפניך"[11]. יש בכוחה של הקטורת לעצור את המגפה, כפי שמצינו בזמן המדבר שאמר משה לאהרן להקטיר קטורת על מנת שתיעצר המגפה, ואכן כך היה[12]. כיצד בכוח הקטורת לעצור את המיתה? רז. כיצד בכוח התפילה לשנות את רצון הבורא? רז, 'בחשאי'. הוא שאמרו בגמרא:
"'עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם', בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות. אף מלאך המות מסר לו דבר, שנאמר 'ויתן את הקטורת ויכפר על העם', ואומר 'ויעמוד בין המתים ובין החיים' וגו', אי לאו דאמר ליה מי הוא ידע?".
הקטורת, יום הכיפורים וקודש הקודשים
הקטורת מורכבת מאחד עשר סממנים. עשר זהו המספר המסמל שלמות, אך לקטורת נוסף עוד סממן אחד על העשר – החלבנה שכנגד פושעי ישראל, שהשלמות היא גם עם החיצונים. כך אמרו בגמרא:
"כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני הקטורת"[13].
לכן נזכר יום הכיפורים בהקשר של הקטורת בפרשתנו: "וכפר אהרן על קרנתיו אחת בשנה"[14]. יום הכיפורים נעלה ממד הזמן כולו, כפי שאמרו במדרש:
"'ימים יוצרו ולו אחד' – זה יום הכיפורים לישראל, שהוא שמחה גדולה לפני מי שאמר והיה העולם, שנתנו באהבה רבה לישראל"[15].
במשך השנה כולה נמשך הזמן, אך יש יום אחד הנתון מחוץ למסגרתו – יום הכיפורים. אלא שלא זו בלבד שיום זה נתון מעל למגבלות הזמן, אלא בכך הוא מעלה את מסגרת הזמן כולה, את כל השנה. כך גם יתר המקומות שנזכר עניינו של יום הכיפורים בתורה – הוא נזכר בקשר לקטורת, ללמדך שכשם שהקטורת מעלה את כל ישראל, כך יום הכיפורים מעלה את הזמן כולו.
מקומה של עבודת הקטורת ביום הכיפורים הוא בקודש הקודשים. שלושת מושגים אלו – קודש הקודשים, יום הכיפורים והקטורת יש להם רז משותף: קודש הקודשים הוא מקום שאינו מן המקום, יום הכיפורים הוא זמן שאינו זמן, והקטורת היא עבודה שאינה עבודה, ריח ניחוח שאין בו ממש. ביום זה יכנס הכהן הגדול למקום זה, יעבוד עבודה זו וירומם את המציאות כולה.
הוא מה שגנוז בהוצאתה של פרשת הקטורת מכלל עבודות המשכן. רז חשאי של ריח ניחוח יש בה בקטורת, אשר ללמד על הכלל כולו יצא. כשם שיום הכיפורים, היוצא מגדר הזמן, מלמד על הזמן כולו, כך הקטורת מלמד על עבודת המקדש כולה שהיא לריח ניחוח[16].
גילוי בושם הפורים הפנימי
על פנימיות ריחה של הקטורת אנו למדים מסיפור הגמרא:
"אמר רבי יהושע בן קרחה סח לי זקן אחד פעם אחת הלכתי לשילה והרחתי ריח קטורת מבין כותליה"[17].
באותו הזמן העיר שילה כבר הייתה חרבה, והמשכן איננו, אך מבין כתלים גילה אותו זקן את ריחה של הקטורת, מכיוון שפנימי הוא. שילה נמצאת בנחלת יוסף הספון בפנימיות[18]. ריח הקטורת נעלם מבחינה חיצונית, אך כשנוברים בין הכתלים אפשר להריח את הפנימיות.
תכונה פנימית זו היא מיסודותיו של בית רחל, ואנו מוצאים אותה אף בבנימין. מכאן אנו באים להתבונן במהותו של מרדכי, שהיה איש ימיני: "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני"[19], וכדברי רש"י: "'ימיני' – שמבנימין היה"[20].[21]
הגמרא בחולין מחפשת את מקורם בתורה של ארבעה אישים – משה, המן, אסתר ומרדכי:
"משה מן התורה מנין? 'בשגם הוא בשר'. המן מן התור המנין? 'המן העץ'. אסתר מן התורה מנין? 'ואנכי הסתר אסתיר'. מרדכי מן התורה מנין? דכתיב 'מר דרור' ומתרגמינן מירא דכיא'"[22].
והשאלה מתבקשת – והרי התורה כולה מזכירה את משה?[23] ועוד, מה קשרו של משה לשלושת אלו השייכים לסיפור מגילת אסתר?
מקורו של מרדכי בתורה הוא בבשמי הקטורת – 'מר דרור'. הנהגת מרדכי היא כהנהגת הקטורת, שפנימית היא – כלפי חוץ לא ניכר דבר, אך מבפנים כולו בושם. מכאן הקשר של משה רבינו לכך – שאף הוא ידע רז זה של הקטורת, כפי שראינו. יסוד הבשמים, דהיינו גילוי היסוד הפנימי, הוא החורז את סיפור המגילה כולו. כזו אף הייתה הנהגת אסתר – בחשאי, בהסתר: "אין אסתר מגדת"[24], ואף היא יש בה מן הבושם – שנקראה הדסה[25].
זו עבודת יום הפורים – להוציא את הנתון בחשאי ולגלות המסתתר בפנים, לגלות את דרגת מרדכי ולבשומי בפוריא. זו מהותה של מגילת אסתר – לגלות את ההסתר, וזו מהותה של הלגימה המגלה את שמסתתר תחת הגלימה (זהו רז לבושי הפורים שהמגילה מלאה מהם, ולבושי הכהן הגדול שבפרשה[26]). אמרו ביומא: "אמר רב אסי למה נמשלה אסתר לשחר? לומר לך מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים"[27] – ומתוך חשכת הלילה והסתרה של אסתר נגלה אור הפורים.
בושם פורימי זה מופץ בעולם כולו, אך ניתן להתבשם ביתר שאת בסמוך הר המוריה, אשר "נקרא שמו מוריה על שם המור"[28].
נמצאנו למדים:[29]
פרשת הקטורת חריגה היא מיתר פרשות המשכן, באשר היא נדחית עד לאחר סיומם, והרבה פירושים נאמרו בדבר. ייחודה של הקטורת הוא היותה עבודה על גבול הרוחנית, בהיות עניינה הריח, בשונה מיתר עבודות המקדש המגושמות יותר, וזהו רז הקטורת וחשאיותה. על כן דווקא היא יצאה על הכלל ללמד על עבודות המקדש כולן, שאף הן לריח ניחוח. עבודת קטורת נזכרת בהקשר של היום המיוחד – הכיפורים, ובמקום המיוחד – קודש הקודשים. המשותף לשלושתם הוא היותם חריגים מן הכלל, ודווקא על ידי כך מלמדים עליו ומרוממים אותו. יום הכיפורים הוא זמן שאינו זמן, קודש הקודשים הוא מקום שאינו מקום, והקטורת היא עבודה שאינה עבודה, והם מתלכדים לנקודה אחת ומעלים את הכלל כולו. בושם הקטורת פנימי הוא, ועל כן אף לאחר חורבן המשכן ניתן היה להריחו מבין כתלי שילה, שבנחלת יוסף. זו עבודת הפורים – לגלות את הבושם המסתתר, ולבשומי בפוריא על ידי הלגימה. זו מהותו של מרדכי שמקור שמו נעוץ בקטורת, 'מור דרור', ומהותה של אסתר הנסתרת הנקראת 'הדסה', אשר שניהם מבית רחל. במגילת אסתר מתגלה ההסתר שתחת הלבושים והגלימות, וריח הניחוח הפורימי מבשם את העולם כולו.[30]
[1] שמות כט, מה-מו.
[2] שם ל, א-ז.
[3] ראה רמב"ן, ספורנו ועוד.
[4] תצווה, ד"ה 'ועשית מזבח מקטר קטרת'".
[5] וראה עוד בדרך אחרת ב'בית ישראל' תצווה תשכ"ז.
[6] דברי הימים ב ב, ב-ג.
[7] שם יג, יא.
[8] שבת כב ע"ב, ועוד.
[9] תהילים נ, יג.
[10] יומא מד ע"א.
[11] תהילים קמא, ב.
[12] במדבר יז.
[13] כריתות ו ע"ב.
[14] שמות ל, י.
[15] אליהו רבה א.
[16] פרשיות הציווי על המשכן נפתחו בקודש הקודשים – בפרשיית הארון שבפרשת תרומה, ובו הם נחתמות, בפרשיית הקטורת (שמות ל, י): "אחת בשנה יכפר עליו לדרתיכם קדש קדשים הוא לד'".
[17] יומא לט ע"ב.
[18] ראה ברכות נה ע"ב: "'וידגו לרוב בקרב הארץ' – מה דגים שבים מים מכסים עליהם ואין עין רעה שולטת בהם אף זרעו של יוסף אין עין רעה שולטת בהם".
[19] אסתר ב, ה.
[20] רש"י שם.
[21] ראה שיחה לפרשת פקודי שנשלחה בתשע"ט.
[22] חולין קלט ע"ב.
[23] וראה רש"י ששם.
[24] אסתר ב, כ.
[25] תחילת הפסוק (שמות ל, כג): "ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור", והוא שדרשו (מגילה י ע"ב): "תחת הנעוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס… יעלה ברוש זה מרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים, שנאמר ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור ומתרגמינן מרי דכי… יעלה הדס זו אסתר הצדקת שנקראת הדסה".
[26] ראה שיחה לפרשת פקודי שנשלחה בתשע"ט.
[27] יומא כט ע"א.
[28] בראשית רבה נה, ז. וראה עוד רש"י בראשית כב, ב. זוהר פרשת שמות.
[29] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[30] שיחה זו נאמרה בשנת ה'תשל"ז.