פרשתנו פותחת בתרומה, הבאה דווקא בנדבה: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי"[1]. הנדבה היא יסוד המשכן, ולכן בה נפתחת פרשת בניינו.
נדבה – גילוי הרצון
לאדמו"ר מאיז'ביצא, בעל ה'בית יעקב', התפרשה הנדבה כגילוי רצון ישראל הפנימי, המלמד על חיבור ד' עם ישראל:
"ושם 'ויקחו לי ותרומה לא כתיב וכו' לאחזאה דכלא חד בלא פרודא'. הענין הוא כי המעשה מכל פעולות ישראל מבוררים מאד ואינם יוצאים מרצונו ית'. והעיקר שיהיה הרצון של אדם בתוך המעשה, שהרצון והחשק הוא העיקר, ותרומה הוא הפעולה הוא הלבוש של הרצון והחשק. כי יש כמה לבושים של מצות וכמה ענינים בעולם הזה שלפני האדם נסתר ואינו מבין הדברי תורה שיש בהם… ויוכל לדמות שיש גם בישראל שיעשה פעולה בלא רצון, וכן יכול לדמות שהשי"ת שורה בלא רצון. ובאמת מצד השי"ת המה בחיברא חדא והמה תמיד יחד ואין זה בלא זה, שאיזה פעולה שהוא מהשי"ת היא עם רצון. שלפני השי"ת אין הכרח כלל, על כן ודאי במקום שהשי"ת שוכן הוא שורה ברצון. וכמו כן במקום שהם עושין פעולה הוא מעשרת הדברות וגם כן מלא רצון. ולזה צריך האדם לנשא כל פעולותיו ולקרב אותם לדברי תורה, וצריכים המה מצדם לבנות המשכן והשי"ת ישרה בו… ולזה כתיב 'ויקחו לי תרומה' ולא כתיב ויקחו לי ותרומה שהם בחבורא חדא. על כן בעולם הזה כמו שהם עשו ברצון כן הראה להם השי"ת ששורה בהם ברצון ומצד השי"ת המה בחיבורא חדא. וזה יגלה השי"ת ויאיר לעתיד ויראה שמעולם לא השרה שכינתו על ישראל בלא רצון, ומקום שלא היה רצון שם לא השרה השי"ת כלל, ויברר כל פעולות ישראל שהם מלאים רצון"[2].
דברי הזוהר בעניין התרומה מלמדים על חיבור, ולזאת נדרש ה'בית יעקב'. תרומת ישראל למשכן שניתנה בנדבה וברצון – מלמדת הן על הרצון הפנימי שבפעולות ישראל, והן על הרצון האלוקי שבהשראת השכינה בישראל. זה הוא החיבור – חיבור ישראל וקוב"ה, אשר ייגלה דווקא לעתיד לבוא, שאז יתברר הרצון הפנימי לטובה.
גילוי עתידי זה עולה מדברי אליהו הנביא, ב'תנא דבי אליהו':
"לעתיד יבוא הקב"ה וישרה בתוכו [של אוהל מועד] כמידה הראשונה"[3].
נדבה – ללא פניות
משיחות המוסר של ר' ירוחם למדנו על כוחה של הנדבה, שאין בה שום נגיעה, אפילו לא זו הרוחנית ביותר:
"פירוש של נדבה הוא כשאדם עושה איזה דבר בלי שום חשבונות של שכר וגמול בעד זה, לבל יהיה במעשה שום תקוה של שכר יהיה איזה שיהיה, אפילו שכר עוה"ב וזיו השכינה, רק על מעשה כזה נופל גדר נדבה, ואם אינו כן אינו נדבה.
במשכן נאמר 'מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי', שכל מלאכת המשכן הוצרכה להיות כולה נדבה, 'כשעשו המשכן עשו אותו נדבה', והזהירו לבל יקחו משום איש זולתי מ'אשר ידבנו לבו'. ולכאורה, איזו פניות ונגיעות ישנן במשכן שתחסר שם כונת נדבה? ורואים אנו מזה שאפילו כשאחד נותן נדבתו למשכן ומכון בנתינה זו שהוא נותן משום שרוצה בהשראת השכינה 'אשרי אדם עוז לו בך', רוצה הוא במשכן משום דבו הוא סוד כל ההצלחה – 'ואני קרבת אלקים לי טוב', אפילו על כגון זה הוזהרו לבלי לקבל ממנו, משום כבר אין זה 'אשר ידבנו לבו'. נדבת הלב היא דווקא כשאין לו נגיעה כל דהו, אפילו נגיעה של עוה"ב וזיו השכינה"[4].
מהות הנדבה היא נתינה מרצון, ללא פניות ונגיעות אישיות, אפילו לא אלו הרוחניות ביותר כשכר עולם הבא וזיו השכינה. על כן במשכן ניתן הציווי על קבלת התרומה בנדבה בלבד, ולא בכפייה, מפני גדולתה של מלאכת המשכן[5].
אדר – דירה מרצון, שמחה ואהבה
המשכן, הנבנה על ידי הנדבה, מהווה את דירתו של הקב"ה בישראל. דירה זו רמוזה בשם החודש – 'אדר', וכפי שדרש בעל ה'חידושי הרי"ם', הביאו ב'שפת אמת':
"ואא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד על חודש אדר על שם מה שאמרו במדרש עשה לי קיטון ואדור ביניכם"[6].
על דירה זו דרשו במדרש:
"יש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו? אמר הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה שנאמר 'ויקחו לי תרומה'. משל למלך שהיה לו בת יחידה בא אחד מן המלכים ונטלה ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו, אמר לו בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל נתתי לכם את התורה לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר 'ועשו לי מקדש'"[7].
גילוי הרצון והנדיבות מלווים בשמחה המתפרצת ומתגלה לעין כל, ומכאן אף שמחתו של חודש אדר, כדברי ה'שפת אמת':
"משנכנס אדר מרבין בשמחה. הוא שמחת הנדבה שהביאו בני ישראל בכל אדר השקלים"[8].
על פניו, שונה היא תרומה זו שבפרשתנו, הניתנת דווקא בנדבה, מתרומת השקלים בפרשת כי תשא הניתנת בכפייה, ושעליה מכריזים בראש חודש אדר. אך לאמתו של דבר יסוד אחד להם, שכן הכפייה אינה פנימית כי אם חיצונית, וכפי שאמרו במסכת גיטין: "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני"[9] – כפיה המגלה את הרצון הפנימי. רצון זה הוא שהתגלה בבית שני, בעקבות נס הפורים, כש"הדור קבלוה בימי אחשוורוש"[10].
התעוררות הרצון שבנדבת אדר צריכה שמירה, דווקא מפני גדולתה, וכך כתב ב'שפת אמת':
"באחד באדר משמעין על השקלים. למה באדר. ויראה שהוא זמן תשובה… ובאדר תשובה מאהבה. לכך מרבין בשמחה שנתעורר רצון ונדיבות בכל איש מישראל. שזה ענין השקלים לעורר נדיבות ישראל כי בודאי אין רצון ה' במחצית השקל. רק בהתעוררות רצון פנימי שבין ישראל לאביהם שבשמים. כי יש בכל איש ישראל נקודה פנימית בלתי לה' לבדו. וכן הגיד אא"ז מו"ר זצלה"ה על פסוק 'מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב' בתו של אאע"ה שהוא הנדיבות שבישראל וצריך מנעל שלא תתפשט האהבה לחוץ כי באהבה צריך שמירה יותר עכ"ד"[11].
חודש אדר הוא זמן התעוררות הרצון והנדבה בכל אחד מישראל, ולכן בהיכנסו מרבים בשמחה. התעוררות זו מהותה גילוי הנקודה הפנימית שבכל איש ישראלי, המלמדת על החיבור בלתי לד' לבדו. זו הנדיבות הנעולה, האהבה השמורה בנעלים. מפני שדווקא האהבה צריכה שמירה, יותר משאר המידות, על מנת שלא תתפשט מחוץ לגבולות הראויים לה, ודבר זה הוא מעבודת יום הפורים.
בכל שנה בימי הפורים מתעוררת נדיבות רצונית זו, כפי שנאמר במגילה: "קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם"[12]. התעוררות זו יסודה באהבה, כדברי רש"י: "הדור קבלוה בימי אחשוורוש – מאהבת הנס"[13]. על ידי כך נבנה הקיטון ומוקמת הדירה בימי אדר, בכל שנה מחדש, ברצון, שמחה ואהבה.
נמצאנו למדים:[14]
פרשתנו פותחת בנדבה שעל ידה נבנה המשכן. הנדבה מגלה את רצון ישראל הפנימי, המלמד על השראת שכינה ועל חיבור נצחי בין ד' וישראל. גדולתה של הנדבה בכך שאין בה נגיעות אישיות, גם לא רוחניות, ולכן דווקא על ידה נבנה המשכן. המשכן מהווה את דירתו של הקב"ה בישראל, הרמוזה בשם חודש 'אדר', ומכאן אף השמחה המתרבה בחודש זה – מהתעוררות הרצון והנדיבות. גם בתרומת מחצית השקל, הניתנת בכפיה, יש יסודות אלו, שכן הכפייה היא חיצונית בלבד ומגלה את הרצון. רצון זה הוא שהתגלה לאחר נס הפורים, כש'הדור קבלוה בימי אחשוורוש', מאהבה. דווקא מפני גדולתה, צריכה התעוררות אהבת הנדבה שמירה, שתהיה לה' לבדו. בכל שנה בימי הפורים שבה ומתעוררת הנדיבות, ועל ידה נבנית הדירה לשכינה מרצון, שמחה ואהבה. [15]
[1] שמות כה, ב.
[2] 'בית יעקב' תרומה ס' ו' עמ' 322.
[3] 'תנא דבי אליהו רבה' ח"א עמ' מו.
[4] 'דעת חכמה ומוסר עמ' שעה.
[5] ראה עוד ב'אלשיך', הובא ב'לקוטי אנשי שם', לעומת המלבי"ם ו'העמק דבר' (ובתו"ש בהערות ריש תרומה). בדרך של נכונות לקבלה הלך ב'שפת אמת', תרל"א, ותרמ"ג.
[6] 'שפת אמת' תרומה תרל"א.
[7] שמות רבה לג, א. וראה ב'שפת אמת' שם, ועוד.
[8] 'שפת אמת' שקלים תרמ"א.
[9] ערכין פ"ה מ"ו. וראה רמב"ם הלכות גירושין ב, כ.
[10] שבת פח ע"א. וראה ב'משך חכמה' יתרו עמ' סח.
הנדבה עמדה לאבותינו אף בימי המן, ראה מגילה טז ע"א, וברש"י ובמהרש"א שם, וכן ב'תורה תמימה'. וראה עוד במהר"ל על העומר וחוקי הטבע.
[11] 'שפת אמת' שקלים תרל"א.
[12] אסתר ט, כז.
[13] שבת שם.
[14] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[15] שיחה זו נאמרה בשנת ה'תשל"ד.