חודש האביב
מרובות הן המצוות הנזכרות בפרשתנו; ביניהן אנו מוצאים את פרשיות המועדים, על הוראתם החקלאית:
"ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה. והשביעת תשמטנה… ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבת למען ינוח שורך וחמרך… שלש רגלים תחג לי בשנה. את חג המצות תשמר שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתך למועד חדש האביב… וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה וחג האסף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה"[1].
הדגשת מועדו של חג הפסח – 'חודש האביב' – היא שהולידה את הצורך בעיבור השנה. כך למדו חז"ל במכילתא:
"'את חג המצות תשמור' מכאן היה רבי יהודה בן בתירא אומר – 'כל אשר צויתיך', כדי שלא תהא מביא אלא בחדש האביב"[2].
כיוצא בדבר למדו בגמרא מלשון הכתוב בספר דברים:
"'שמור את חדש האביב' – שמור אביב של תקופה שיהא בחדש ניסן"[3].
אכן השנה יכולה להתעבר בכל אחד מחודשיה, אולם במכילתא למדו מלשון הכתוב אף על זהותו של החודש שבו היא מתעברת – אדר:
"ר' נתן אומר 'שמור את חדש' – חדש הסמוך לאביב אתה מעבר ואי זה זה? הוי אומר זה אדר… ור' יצחק אומר… הואיל והחדש מתעבר והשנה מתעברת מה חדש אין תוספת עבורו אלא בסוף, אף שנה אין תוספת עבורה אלא בסוף"[4].
עיבור – נספחוּת אורגנית
ההוראה המקראית למושג ה'עיבור' אינה נוגעת לשנה, אלא לארץ:
"ויאכלו מעֲבוּר הארץ"[5].
ואמנם רד"ק ביאר שכוונת הכתוב מלשון עבר:
"ומלת 'מעבור' מוכיח שהוא מן הישן, כי אמר כי נקרא עבור הדגן שהוא משנים שעברו, ושנה הבאה נקרא תבואה"[6].
אך יונתן תרגם מלשון עיבור:
"ואכלו מעִבּוּרא דארעא"[7].
בלשון חכמים המושג 'עיבור' מתייחס לאישה, לשנה ולעיר[8], אשר המשותף לשלושתן הוא התוספת האורגנית. דהיינו לשון 'עיבור' מורה על תוספת שבאה מהתוך, כזו יש לה נספחות אורגנית עם המקור. יתר על כן – לתוספת זו ישנה חיות, אולם היא תלויה באחר המקורי. כך העובר 'מעובר' באמו וחיותו תלויה בה ומתווספת עליה, כך החודש מעובר בשנה ונוסף על חודשיה, וכך התבואה, שחיות האדם תלויה בה, גנוזה בבטן האדמה.
אור הלבנה כאור החמה
על פניו' יסודו של עיבור השנה הוא טכני – השוואת שנת הירח לשנת השמש, אולם עצם השוואה זו היא חזון גדול העתיד לבא:
"והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים ביום חבש ד' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא"[9].
בעל 'קדושת לוי' עמד על היסודות העמוקים המשוקעים בדבר:
"ולמה אין מעברין רק חודש אדר וגם למה נקרא שמו אדר, כי הכלל חודש אדר הוא תמיד סוף שובבי"ם ושובבי"ם מורה על עליות נצוצות מקליפה מסטרא אחרא וסטרא אחרא הוא עשו ועשו נקרא אדרת שער ונקרא עשתי עשרה יריעות עיזים, כי זה שאנו מעברין השנה מחמת הי"א יום ששנת החמה יתירה על ימות הלבנה, ובאמת זה הוא תענוג גדול להבורא ברוך הוא כשהנצוצות יש להם עליות למשל כשהבן הרחוק בא אל אביו אז יש לאב יותר תענוג כמבואר ברבותינו ז"ל (סנהדרין צט.) במקום שבעלי תשובה עומדין כו'. וזהו הרמז כשנכנס אדר כשעולין הנצוצות מסטרא אחרא הרמז במלת אדר מלשון אדרת שער כשהנצוצות יש להם עליות להכנס בקדושה מרבין בשמחה. וזהו מעברין חודש אדר בשביל י"א יום הרמז בעשתי עשרה יריעות עיזים כנ"ל גם כן מורה על עליות נצוצות להכנס בקדושה והמבין יבין"[10].
יא' הימים הנפערים בין שנת החמה לשנת הלבנה מסמלים את הריחוק מן הקדושה, הנתקן בשנת העיבור. על כן מעברים דווקא את חודש אדר, מלשון אדרת שיער הרומזת לפער זה, שאז עולים הניצוצות ונכנסים אל הקדושה; ומשנכנס אדר מרבין בשמחה.
אדר א' – נפתולי אלוקים
לחודש אדר הנוסף אין שם חדש בפני עצמו, אלא אף הוא מתקרא 'אדר', כאותה אדרת שיער המכסה על הגנוז והמעובר; ללמדך שחודש זה מעובר ומכוסה יתר על חודש אדר שבכל שנה ושנה, ובכוחו להעלות עמו את כל הנפילות והנפתולים. מכאן שיוכו של חודש אדר א' לנפתלי, על פי האר"י, בבחינת "נפתולי אלקים נפתלתי"[11] – נפתולים שרק הוא מכיר בהם, וכדברי ר' צדוק הכהן:
"באדר הוא ההתגלות דמלא ברכת ד' ושמחה הוא התגלות הנייחא שבלב וטובה שמרגיש בפנימיותו להיות גלוי על אבריו בחוץ גם כן… וע"כ ההוספה רק באדר שהוא התקדשות כל פעולות הגופנית דישראל שמצדם הוא הריחוק, ואז נחלק זה של אדר לב' והיינו כנ"ל דיש בישראל שנראה כעין שנדחו לגמרי כגון אותן שאין להם חלק לעולם הבא, ואדר הוא נפתולי אלקים המחבר כל הפסולת שבישראל לקדושה כאשר מרוחק לגמרי עד שמצד משפט הגלוי לנו מפי חז"ל בתלמוד אין להם חלק לעולם הבא חס ושלום נעשה אדר א' שנקרא גם כן אדר המורה לבוש של גבורה לשון אדרת שער ולשון אדיר במרום כי הגוף הוא לבוש דנפש"[12].
משנכנס אדר
"משנכנס אדר מרבין בשמחה" ;[13]והשנה – תוספת של ריבוי שמחה. החודש הזה, הנוסף, בא בהיסח הדעת, מזדנב, ומכאן חובת ניצולו – לגלות גנזים המכוסים תחת אדרתו ולהרבות בשמחתו[14].
מלשון זו – 'משנכנס אדר' – דייק ה'שפת אמת' שעניינו של חודש אדר הוא הנכנס באדם ומביא עמו שמחה:
"משנכנס אדר מרבין בשמחה, הווה לי למימר משהגיע או משבא, מה לשון נכנס, ופירוש שנכנס בגוף האדם. כי יש שס"ה גידין כנגד ימות השנה, וכל יום קורא לאדם לקיים מצוה המיוחדת ליום ההוא, ששס"ה מצות ל"ת מכוונים גם כן לגידים ולכל גיד מצוה מיוחדת ויום מיוחד… וכמו כן חודש אדר המצות התלוים בו נותנים שמחה והם הגידין המביאים שמחה בשמירתן בטהרה, ופי' משנכנס ענין החודש לאדם ומקבל הארת הימים"[15].
חודש וחצי של ימי הכנה לפורים מזומנים לנו השנה, ימים שבהם נוציא את הנפתולים המעוברים מגניזתם, וניגש לסעודת פורים מתוך תורה – "אורה זו תורה"[16].[17]
נמצאנו למדים:[18]
בפרשתנו מופיעים המועדים בהוראתם החקלאית, ואנו למדים שמועדו של פסח דווקא באביב. דבר זה הוליד את הצורך בעיבור השנה, ודווקא בסופה – בחודש אדר. ההוראה המקראית ל'עיבור' מתייחסת לארץ, ובלשון חז"ל לאישה, שנה וארץ. משמעות מושג זה היא נספחות אורגנית; תוספת שיש לה חיות, אך היא עודנה תלויה באחר שבו היא מעוברת. על פניו עיבור השנה הוא טכני ביסודו – להשוות שנת לבנה לחמה, אלא שהשוואה זו היא חזון העתיד. ה'קדושת לוי' עמד על היסודות הפנימיים שבדבר – ימי הפער בין החמה ללבנה מסמלים את המרחק מן הקדושה, דבר הנתקן בשנה מעוברת, ולכן משנכנס אדר מרבין בשמחה. החודש הנוסף לא קיבל שם חדש, אלא נותר שמו 'אדר', מלשון אדרת המכסה על המעובר והגנוז, אשר בכוחו להעלותם. מכאן גם שיוכו לנפתלי, בבחינת 'נפתולי אלוקים'. השנה הרי לנו תוספת של ריבוי שמחה – החודש הנוסף מכניס את הארת הימים באדם ומרבה את שמחתו; בכוחה נתכונן לפורים הבעל"ט ונוציא את הנפתולים המעוברים מגניזתם.[19]
[1] שמות כג, י-טז.
[2] מכילתא שמות כג, טו. וראה במפרשים שמות שם (וע"ע 'תורה שלמה' שם).
[3] דברים טז ע"א.
[4] מכילתא יב, ב.
[5] יהושע ה, יא.
[6] שם. וראה עוד 'תורה שלמה' בא, ו'דעת מקרא'.
[7] יהושע שם.
[8] עירובין ה, ז: "עיבורה של עיר" ועוד.
[9] ישעיהו ל, כו.
[10] קדושת לוי סוף פרשת משפטים. וראה עוד 'פרי צדיק' שמות עמ' 145.
[11] בראשית ל, ח.
[12] 'ליקוטי מאמרים' טז, מג (עמ' 194). וע"ע שם עמ' 192, וב'פרי צדיק' שמות עמ' 138-139.
[13] תענית כט ע"א.
[14] ראה עוד בשיחה לפרשת משפטים שנערכה בשנת תשפ"א על מצוות פאה וחודש אדר, בחינת הקצה בזמן, במקום ובנפש – המתחבר להתחלה המחודשת.
[15] 'ליקוטי שפת אמת' לראש חודש אדר (עמ' 126).
[16] מגילה טז ע"ב.
[17] ראה במכתבו של החב"די ראש שנת תשל"ו (הצופה ו תשרי תשל"ו. וראה אגרת י'תרצד שמיטה תשל"ג) על מספר ימיה הגדול של שנה זו, שגנוזים בו הרבה ערכים – תיקון העבר ולהבא על חשבון העתיד. מכאן הנאמר בפרשתנו (שמות כג, כו): "את מספר ימיך אמלא", מה שהתקשו בו המפרשים (ראה 'תורה שלמה' ו'תורה תמימה', וכן בראש פרשת וילך).
[18] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[19] שיחה זו נאמרה בשנת התשל"ו.