מעיון בפרשתנו עולה מרכזיותו של יסוד התוספת. בארבע מקומות נמצא יסוד זה בפרשתנו – באישיותו של יתרו, במתן תורה, בציווי על השבת ובהגבלת המקום בהר סיני.
תוספת אישיותו של יתרו
בראשית פרשתנו מתווספת אישיותו של יתרו על ישראל, ועל כך מעיד שמו – יתר, מלשון ייתור ותוספת. אף על שמו של יתרו עצמו ישנה תוספת – האות וא"ו.
על ההקבלה שבין תוספתו של יתרו לתוספתה של השבת כתב בעל ה'שם משמואל':
"ונראה דדוגמא לזה הוא יום השבת לישראל, שישראל עושין תוספת שבת ומושכין את ידיהם מכל עבודה וטורח וטרדת הפרנסה מבעוד יום טרם מרגישין נועם אור קדושת שבת, כי אחר שנתקדש היום וזוכין בנשמה יתירה אין כל כך רבותא שמחליפין זה בזה. אבל עוד קודם שזוכין לזה משליכין מהם ענין ימי החול ומתרגשים לקראת יום השבת בשמחה ובטהרת הנפש, זה רבותא יותר, ולעומת הבריחה מימי החול זוכין בשבת לנשמה יתירה ורוח נדיבה ונפש טהורה.
וזהו דוגמת הבריחה של יתרו מעבודה זרה מאז טרם בא משה רבינו עליו השלום, בעוד החושך כיסה ארץ ולא ראה עדיין את האור כי טוב, ובשביל זה זכה אח"כ למה שזכה, כן ישראל בשבת בשביל הבריחה מימי חול, עוד טרם בא שבת, זוכין בשבת למה שזוכין"[1].
ייחודה של תוספת השבת ביום שישי, בשונה מזו שבמוצאי שבת, היא הנכונות לעזוב את עיסוקי החול לטובת קדושת השבת – עוד בטרם חשים בקדושתה. כנגד עזיבה זו של ימי החול, בערב שבת, זוכים לנשמתה היתירה של השבת ביתר שאת, בשבת. כך היה אצל יתרו, שעזב העבודה הזרה טרם בוא משה רבינו, וכנגד זה זכה אחר כך למה שזכה.
יום השישי – מתן תורה ותוספת שבת
מתן תורה עצמו אף הוא מורה על עניינה של התוספת, שכן הביטוי "יום הששי" נדרש בדברי חז"ל הן על תוספת חול על הקודש בשבת, והן על מתן תורה. במדרש רבה דרשוהו על תוספת שבת:
"'יום הששי' – אמר ר' יודן זו שעה יתירה שמוסיפין מחול על הקודש"[2].
ואילו בגמרא דרשוהו חז"ל על מתן תורה:
"אמר ריש לקיש מאי דכתיב 'ויהי ערב ויהי בקר יום הששי', ה"א יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו"[3].
על הקשר שבין שתי דרשות אלו עמד הרב הירש:
"מאמרים אלה יתבארו לנו אם נבין את הוראת הה"א היתירה. ה"א הידיעה הקודמת לשם העצם (כשאין אחריו משפט זיקה) מציגה לנו את החפץ (או האיש או ההוויה) כדבר שמצפים אליו… הכתוב אומר: 'ויהי ערב ויהי בקר יום הששי', בה"א הידיעה. המשמעות הברורה היא, שזהו יום אשר כל הימים הקודמים הכינו לקראתו. כל מעשי בראשית הובילו אל היום הששי, היום שמביא לבריאה את תכליתה ופיסגתה…
והנה, היום הששי הביא אל ה'אדמה' את ה'אדם' ביום זה ניתן לארץ האדון והשליט שימשול בה במקום ה'… אולם, האדם התנכר למעמדו הנעלה, השתמש בו לרעה, ולא מילא את התפקיד שהוטל עליו. רק עם כניסת ישראל להסטוריה נעשה הצעד הראשון לתקן את המעוות. הודות לישראל, עתיד כל המין האנושי להכיר את מעמדו האמיתי ולמלא את תפקיד. אם כן 'תנאי' זה יכול להאמר כך: 'אם ישראל מקבלים התורה – אתם מתקיימין, ואם לאו – אני מחזיר אתכם לתהו ובהו'. ואכן רק יום מתן תורה השיב ליום הששי את משמעותו וחשיבותו…
תפקידו של היום השביעי הוא להבטיח את קיומו של תפקיד האדם בבריאה. מטעם זה עוברת קדושת השבת אל תוך היום הששי, ור' יודן מלמד אותנו [במדרש רבה הנ"ל] אמת גדולה מהפסוק: 'יום הששי – זו שעה יתירה שמוסיפין מחול'. היום הששי חותם את העולם החומרי, והוא הכרחי לקיומו; ואילו היום השביעי הכרחי לבריאה האצילית ביותר של היום הששי. היום השביעי מביא אל האדם – בחיר הנבראים הגשמיים – את ההכרה בנצחיות העולם הרוחני. אכן, ישנה סיבה טובה מדוע פותחים אנו את הקידוש במילים: 'יום הששי ויכלו' וגו'."[4]
יום השישי מהווה את סיום בריאת עולם החומר, ואילו השבת הבאה לאחריו מעניקה לעולם זה את משמעותו הרוחנית. זהו עניינה של תוספת שבת, המוסיפה ומחברת את קדושת השבת לימי החול. משמעות רוחנית זו התגלתה במתן תורה, ועל כן כל מעשה בראשית תלויים בשאלה אם ישראל, שעל ידם עתיד להכיר המין האנושי את תפקידו הרוחני, יקבלו את התורה. מכאן הקשר שבין תוספת שבת, הנדרשת מהאות ה"א היתירה של 'יום השישי', לבין מתן תורה שאף הוא נדרש מאותה האות.
זכור ושמור
יסוד תוספת השבת מופיע בפרשתנו גם בציווי על השבת. בפרשתנו לשון התורה היא "זכור את יום השבת"[5], בעוד שבפרשת ואתחנן נוקטת התורה לשון אחרת: "שמור את יום השבת"[6]. משמעות דו-לשוניות זו התפרשה לבעל ה'שפת אמת' ביחס לתוספת שבת:
"זכור את יום השבת לקדשו, בוודאי אין כח אנושי להוסיף קדושה לשבת, אך השם יתברך נתן מתנה טובה לבני ישראל שיהיו מעשיהם נתלין במה שלמעלה.
וכן בכל מצוה מברכין אשר קדשנו במצותיו, שמצד זה יש כח ורצון פנימי בכל אחד מישראל לעשות רצון אבינו שבשמים. ובאור החיים הקדוש כתב 'והייתם לי סגולה', שבני ישראל מיוחדין לעבודתו יתברך כדרך סגולה בלי טעם רק שהם מסוגלים בטבעם להשם יתברך, ורק 'אם שמוע תשמעו בקולי' (ראשי תיבות שבת) 'ושמרתם את בריתי', פירוש ברית להיות כל מעשה דבוק בפנימיותו והוא חיותו יתברך המחיה כל, ולהיות תמיד מוכן ומצפה לקיים רצונו יתברך.
וכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, שעל ידי שמצפין לקדושת שבת כל ימות המעשה על ידי זה יש תוספות שבת באמת, גם בשבת כתיב 'אם תשמרו והייתם לי סגולה' כנ"ל, שכל עבודת האדם להיות דבוק בפנימיות וממילא שם בני ישראל מיוחדין ומסוגלין להשם יתברך כנ"ל"[7].
עצם הזכירה מהווה הוספה על הקיים, ועל כך מורה הציווי: "זכור את יום השבת לקדשו". אך כיצד יש בכוח האנושי להוסיף קדושה בשבת? אלא שכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה[8], דהיינו על ידי השמירה-הצפייה לשבת בימי המעשה מתהווה תוספת השבת. ה'שמירה' עושה את האדם לכלי קיבול, ואז מתאפשרת התוספת; ההוספה האקטיבית מתרחשת על ידי הצפייה הפסיבית, שהיא בוודאי בידי אדם.
תוספת קדושת המקום
כשם שמציאות התוספת קיימת במישור זמן כך היא קיימת במישור המקום, ואף לה יש מקום בפרשתנו, בציווי: "הגבל את ההר וקדשתו"[9]. ההגבלה והחלוקה לתחומים בשטח הר סיני נועדה להתאים את הגילוי למדרגתם של ישראל[10], אך למרות זאת: "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק"[11] – ישראל הוסיפו על קדושת השטח מחמת הרתיעה והיראה. כאן התגלה כוח ההוספה הישראלי במקום, ועל כך זכו לאישור אלוקי: "היטיבו כל אשר דברו"[12].
קידוש השבת – זמן ומקום
את קידוש ליל השבת אנו פותחים במילים: "יום הששי", וממשנתו של הגר"א למדנו שיסוד העניין במושגי ההוספה של החול לקודש[13]. בשירת הקידוש בא צירוף בחינת הזמן – "יום הששי", לבחינת המקום – "ויכולו השמים והארץ". שירה זו חותמת בשם הוויה (הרמוז בראשית התיבות[14]) את היצירה החומרית, ומעניקה לה את משמעותה הרוחנית.
נמצאנו למדים:[15]
יסוד התוספת מרכזי בפרשתנו, והוא מופיע בארבע מקומות. א. יתרו מתווסף לישראל, ואף שמו מעיד על כך. כשם שיתרו עזב את העבודה הזרה קודם בוא משה – כך בכל ערב שבת אנו מוסיפים את השבת על החול קודם בוא השבת, ובעבור זה זוכים לקדושה יתירה בשבת. ב. תוספת האות ה"א, שבמילים 'יום השישי', נדרשת בחז"ל הן על מתן תורה והן על תוספת שבת, שכן עניינם אחד – גילוי הממד הרוחני המעניק משמעות לבריאה כולה. ג. הציווי על השבת בפרשתנו בא בלשון 'זכור', ואילו בפרשת ואתחנן בלשון 'שמור'. השמירה היא הציפייה הפאסיבית לשבת בימי החול, שעל ידה מתרחשת הזכירה – התוספת האקטיבית. ד. כשם שהתוספת שייכת בזמן כך היא שייכת במקום, וכך הוסיפו והגבילו ישראל עצמם בשטח שלמרגלות הר סיני – בנוסף על השטח שהוגבלו בו מלכתחילה, וזכו על כך לאישור אלוקי. בשירת קידוש ליל השבת מתאחדות תוספות הזמן והמקום. שירה זו, שבכניסת השבת, חותמת את היצירה המעשית ומעניקה לה את משמעותה הרוחנית.[16]
[1] 'שם משמואל' יתרו, עמ' רעו-רעז. וקודם לכן כתב על תוספת הוא"ו לשמו: "ומטעם זה יתבאר עוד מה דהוסיפו לו אות וא"ו על שמו, דבזוה"ק בהא דאמרה רחב 'ונתתם לי אות אמת', דהוא אות וא"ו, וע"כ יש לומר דמחמת הבריחה מעבודה זרה שהיא שורש השקר, זכה לעומתו לאות אמת שהוא יעקב, כמ"ש 'תתן אמת ליעקב', וכמו שיעקב כלול היה כן יתרו, וזהו ענין שבעה שמות שנקראו לו, וכבר דברנו בזה".
[2] בראשית רבה ט, יד.
[3] שבת פח ע"א.
[4] רש"ר הירש בראשית עמ' מב-מג.
[5] שמות כ, ז.
[6] דברים ה, יא.
[7] שפת אמת ליקוטים, יתרו עמ' 118-119. וראה עוד בשפת אמת על סידור התפילה, עמ' תלא: "'זכור את יום השבת לקדשו'. איתא בשם אא"ז הרה"ק החידושי הרי"מ זצ"ל שאמר שלשון זכור הוא לשון התקשרות, שצריך אדם לקשר את ששת ימי המעשה ביום השבת, וזה 'זכור את יום השבת וגו' ששת ימים תעבוד', שיקשור את ששת ימי המעשה בהשבת קודש, ואח"כ 'ויום השביעי שבת לה' אלקיך' וגו', שלאחר ששת ימי המעשה הנ"ל נמשך מזה עוד שבת, וזהו שתי שבתות שאמרו חז"ל 'אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין'".
[8] ראה שבועות כ ע"ב.
[9] שמות יט, כג.
[10] ראה העמק דבר שמות יט, יב. כא-כב. ובפרק כ, טו.
[11] שם כ, יד.
[12] דברים ה, כד.
[13] ביאור הגר"א או"ח רעא, י, אות כה: "'כי מתחילין יום הששי'. הטעם, משום דקאי אתוספת שבת, כמו שכתוב בבראשית רבה פרשת בראשית, עיין שם סוף פרשה ט'". וראה לעיל בשם המדרש.
[14] שם ברמ"א: "רק כשמתחילין עומדין קצת לכבוד השם כי מתחילין יום הששי ויכלו השמים ונרמז השם בראשי תיבות".
[15] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[16] שיחה זו נאמרה בשנת ה'תשל"ט.