כפל המן והשבת
בפרשתנו מסופר לראשונה על המן היורד משמים: "ויאמר ד' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים"[1]. יחד עם סיפורו של המן מופיעה לראשונה גם השבת: "ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו"[2]. התלות בין המן לשבת היא גדולה ורחבה, ונתעכב רק על פרט אחד מתוך מערכה זו[3].
היחס בין המן לשבת נרמז כבר בראשיתו של עולם: "ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו"[4]. שני מושגים אלו – 'ויברך ויקדש' – סותרים זה את זה, שהרי ברכה משמעה ריבוי, ולעומתה קידוש משמעו צמצום, גדר ופרישה. סתירה זו היא יסוד המדרש המובא ברש"י על אתר: "ויברך ויקדש – ברכו במן, שכל ימות השבת היה יורד להם עומד לגולגולת ובשישי לחם משנה, וקידשו במן שלא ירד בו מן כלל". נמצא שכפילות הריבוי והצמצום, הטמונה בברכת השבת וקידושה – באה לידי ביטוי במן, אשר מצד אחד התרבה ביום שישי לכבוד השבת, אך מצד שני ביום השבת עצמו הצטמצם ולא ירד כלל, גם זאת מפני כבודה של השבת.
כפילות זו מוליכה אותנו למאמר חז"ל על הצמד הכפול של השבת – 'זכור' ו'שמור': "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו"[5]. צמד זה אף הוא מורכב מהחיוב והשלילה, העשה והלא תעשה, הפעילות וההימנעות. מכאן נפתח הפתח לכפילות של עונג השבת, מחד גיסא, ולאיסוריה של השבת המרובים, מאידך גיסא.
הרמב"ן מעמיק ביחס שבין ה'זכור' ל'שמור', העשה והלא תעשה, ונועץ אותו ביחסי האהבה והיראה – כאשר מצוות עשה נעוצות ביסוד האהבה, ומצוות לא תעשה נעוצות ביסוד היראה:
"ואמת הוא גם כן כי מדת זכור רמזו במצוות עשה, והוא היוצא ממידת האהבה והוא למידת הרחמים, כי העושה מצוות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו. ומידת שמור במצוות לא תעשה, והוא למידת הדין ויוצא ממידת היראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו"[6].
בריאת העולם היוותה הרחבה, ואילו סיומה היווה צמצום. "ויכולו השמים והארץ" – 'ויכולו' במשמעות של כיליון וסיום, גמר, ש-די לו בעולמו[7]. יצירת השבת, הבאה בסיום תהליך בריאת העולם, נעוצה בנקודה זו של הרכב הרחבה וצמצום, בריאה והפסק, אהבה ויראה, זכור ושמור – הנתונים בדיבור אחד. יתכן שמסיבה זו בחר הרמב"ן להניח את יסודו זה, של הקשר בין עשה ולא תעשה לאהבה ויראה, בענייניה של השבת.[8]
שבת שירה
כפילות זו, הנתונה בכל שבת, באה לידי ביטוי בייחוד בשבת-שירה.
מיוחד הוא יום השבת שיש לו שיר: "מזמור שיר ליום השבת"[9]. אמנם בכל יום אנו אומרים: 'שיר של יום', המתאים לאותו היום, אולם אין בכותרת של שירים אלו הסבר הקושר כל אחד ואחד מהם ליום מסוים, לא כן בשיר הפותח במילים: "מזמור שיר ליום השבת"[10].
פתיח המזמור מסוגנן במטבע לשון מיוחד במינו: "מזמור-שיר". צמד המושגים – 'שיר' ו'מזמור', מקבילים לצמד המושגים שאנו עסוקים בהם – הרחבה והתפשטות. השיר לעומת הזמרה, הוא כערך ההרחבה לעומת הצמצום. השיר מבטא התרחבות, כעין שרשרת ארוכה, ואילו הזמרה מבטאת דבר קצוב, מלשון 'לזמור' שפירושו הכרתה[11]. במזמור שיר ליום השבת מתלכדים השניים – ההתפשטות והצמצום, הברכה והקדושה, השיר והזמר.
כפילות זו ביחס שבין השיר לזמר – מופיעה גם בשירה עצמה. השירה מבטאת אמנם את התרחבות רגשות הנפש, אך גם לה יש שיעור, קצב ומשקל. כך שירת ישראל לאחר קריעת ים סוף נמצאת קצובה ושקולה על רקע המדבר. כזו היא אף השבת – יש לה תחומין, והיא ניתנת במידה, אך דווקא מידה זו היא המעניקה לשומר אותה נחלה בלי מיצרים[12]. הוא אשר אומר הפסוק בפרשיית מרה, הבאה לאחר שירת הים: "שם שם לו חוק ומשפט"[13], החוק ושירה מורכבים זה בזה, והשירה היא שירת החוקים.
נמצאות השבת והשירה תואמות זו לזו, כאשר בשתיהן מצטנפת כפילות מופלאה זו, ומכאן ייחודה של 'שבת-שירה'.
הכפילות במרה
כפילות זו, שאנו עסוקים בה, באה לידי ביטוי גם בפרשיית מרה, שם ניתנה השבת לראשונה כדברי רש"י: "'שם שם לו' – במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם: שבת, ופרה אדומה, ודינין"[14].
המים המרים הומתקו במרה דווקא על ידי העץ המר, ובכך הורכבו שני ההפכים יחדיו – המר והמתוק. הפכים אלו מקבילים לאותו זוג הפכים שאנו דנים בו – ההתפשטות והצמצום. ההתפשטות מקבילה למתיקות, והצמצום מקביל למרירות. נמצא שהתלכדות הפכים זו, המופיעה בשבת שניתנה במרה, עולה גם מצד נוסף של אותו המקום – הפיכת המים המרים למתוקים.
כפילות זו באה לידי ביטוי אף במצווה נוספת שניתנה לישראל באותו המקום – פרה אדומה, אשר מטהרת טמאים מן הצד האחד, אך גם מטמאת טהורים מן הצד השני.
שירת ירושלים
כשם שיש לשבת שירה – כך יש לירושלים שירה, כדברי הנביא ישעיהו: "ביום ההוא יושר השיר הזה בארץ יהודה, עיר עז לנו ישועה ישית חומות וחל"[15]. שירתה של ירושלים עולה גם מפסוק נוסף בישעיהו: "מכנף הארץ זמירות שמענו", וכפי שביאר רש"י על פי תרגום יונתן: "מבית מקדשא שהוא בסוף ארץ ישראל במזרחה"[16]. שירה זו, העולה מכנף הארץ, היא שירת השבת, כדברי התוספות: "וכשיגיע שבת אומרים החיות לפני המקום: רבש"ע אין לנו עוד כנף. והקב"ה משיב להם: יש לי עוד כנף אחד שאומר לפני שירה. שנאמר: 'מכנף הארץ זמירות שמענו'"[17].
הזמירות העולות מן המקדש אלו הן זמירות של מורא וצמצום, הנקראות בלשון 'זמר', ואילו מארץ יהודה עולה ה'שיר' המתרחב, שעתידה ירושלים להתפשט על כל ארץ ישראל אולם הר הבית לעולם מוגבל ותחום[18].
בכל ספר תהילים מצאנו שני מזמורים בלבד הפותחים בביטוי הייחודי 'מזמור-שיר': "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד", ו"מזמור שיר ליום השבת", הראשון פתיחתו במקדש והאחרון בשבת[19]. הרי לנו שוב הצמד 'שבת ומקדש', בהקשר של כפילות זו בה מתלכדים הריבוי והצמצום, המזמור והשיר[20].
כפילות זו שבה ועולה בעליה לרגל, כפי שאומר הפסוק: "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב", ודרשו זאת חז"ל על ישראל העולים לרגל, שנקראים 'בת נדיב' על שם נדיבותו של אברהם אבינו[21]. הנדיבות והמנעל אלו הם שני הפכים – הנדיבות היא התפשטות של נתינה לזולת, והמנעל הוא צמצום הנועד לשמור על הרגל. הפכים אלו מתלכדים כאחד בנוגע לירושלים והמקדש, ואז עולים יחד ההרחבה והצמצום, האהבה והיראה.
נמצאנו למדים:[22]
בפרשתנו מופיעים לראשונה המן והשבת. בהופעתם עולה כפילות של ריבוי וצמצום, כאשר המן מתרבה לכבוד שבת מחד, אך מצטמצם בשבת עצמה מאידך. כפילות זו מתבטאת גם בצמד: 'זכור ושמור', כאשר הזכור נוגע לחיוב, והשמור לשלילה, הראשון מבטא את ברכת השבת והאחרון את קדושתה. השבת כוללת את שניהם, משום שמקומה הוא בנקודת ההשקה שבין הרחבת הבריאה בכל ששת הימים לצמצומה עם כיליון מעשה בראשית. הרמב"ן מרחיב את היריעה, ולוקח אותנו לכפילות הזוגית הנמצאת בכל התורה – עשה ולא תעשה, ששורשם הוא זוגיות האהבה והיראה. כפילות זו נוגעת בייחוד לשבת שירה, כאשר שירתה של השבת פותחת בביטוי 'מזמור-שיר', הכולל כפילות זו: 'מזמור' מצד אחד, המבטא צמצום, ו'שיר' מצד שני, המבטא הרחבה. כזו הייתה שירתם של ישראל לאחר קריעת ים סוף, שירה קצובה על רקע המדבר הפרוש לרווחה. כפילות זו באה לידי ביטוי גם בפרשייה הבאה לאחר מכן – מרה, בהרכבת המרירות עם המתיקות, שם ניתנו השבת ופרה אדומה הכפולות אף הן. לא רק לשבת ישנו שיר, אלא אף לירושלים, שיר בזמן ושיר מקום. גם בשיר זה, שבמקום, טמונה הכפילות האמורה – היראה והאהבה, וכך אף הוא פותח בביטוי: 'מזמור-שיר חנוכת הבית'.[23]
[1] שמות טז, ד.
[2] שמות שם, כו.
[3] ראה 'רסיסי לילה' אות מח ד"ה 'וזהו ויברך ויקדש', העוסק בכך. אגב, לסוגיה זו נכנסת גם השאלה על כך ששבת ניתנה במרה קודם מתן תורה, וראה להלן.
[4] בראשית ב, ג.
[5] שבועות כ ע"ב.
[6] שמות כ, ח.
[7] בראשית ב, א.
[8] וראה ב'קונטרס השבת' לר' צדוק שפתח כאן את יסוד תורת הגמול והסביר על פי זה את תוכן מזמור צב. וראה במאמר ב שהאריך להסביר את שתי תכונות הנפש של אהבה ויראה, ומושגי יראת שמים ולא יראת ד'.
[9] תהילים צב.
[10] אגב, הקשר בין תוכן המזמור לשבת הוא עניין בפני עצמו, ואין כאן מקומו.
[11] השווה מנדלקורן ערך 'שיר'.
בכלל, יש קשר מופלא בין דיבור להכרתה, ראה מנדלקורן ערך 'דבר'. וראה פירוש רש"ר הירש לתהילים ג: "קחו מזמרת הארץ".
[12] שבת קיח ע"א: "אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי – כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מיצרים".
[13] שמות טו, כה.
[14] שם. וראה עוד על כך בקונטרס המילואים ב'תורה שלמה', פרשת בשלח.
[15] ישעיהו כו, א.
[16] שם כד, טז, וברש"י.
[17] סנהדרין לז ע"ב, ד"ה 'מכנף הארץ'.
[18] שיר השירים רבה, ז: "אמר רבי יוחנן – עתידה ירושלים שתהא מגעת עד שערי דמשק".
[20] וכן הקישו בגמרא מורא שבת ומורא מקדש זה לזה (יבמות ו ע"א).
[21] שיר השירים ז, ב. שיר השירים רבה, ז: "אינו מדבר אלא פעמי רגלים… בתו של אברהם שנקרא נדיב".
[22] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[23] שיחה זו נאמרה בשנת ה'תשכ"ח.