ויחזק ד'
פרשת המכות במצרים מעוררת בעיה יסודית במחשבה על דבר חופש הפעולה של האדם, המתעצמת בעקבות חיזוק לב פרעה על ידי ד'. סוגיה זו נידונה כבר מימי התנאים ועד לאחרוני המפרשים[1], וידועים דברי חז"ל:
"'ויחזק לב פרעה'. בחמש מכות הראשונות אין כתיב בהן אלא ו'יחזק לב פרעה'. כיון שבאו חמש מכות ולא שלח אמר הקב"ה: מכאן ואילך אם רצה לשלח איני מקבל, שכך כתיב בחמש מכות האחרונות 'ויחזק ד' את לב פרעה'"[2].
לדברי המדרש, חיזוק לב פרעה ביד ד', בחמש המכות האחרונות – הוא תוצאה של בחירתו לחזק את לבו בחמש המכות הראשונות. יסוד זה מסביר את ההבדל הלשוני שבין 'וַיֶּחֱזַק לב פרעה' במכות הראשונות, לבין 'וַיְחַזֵּק ד' את לב פרעה' במכות האחרונות.
כבדות לב
אלא שהרי לנו מכת ברד, שהיא מחמש אחרונות, וכתוב בה: "ויחזק לב פרעה"[3]? התשובה לכך נעוצה בלשון המיוחדת הבאה בראש פרשתנו:
"כי אני הכבדתי את לבו"[4].
ומסביר בעל 'פענח רזא':
"'כי אני הכבדתי', זהו במקום 'ויחזק ד" וגו'. שמשמע ברש"י לעיל בפרשה וארא שבחמש אחרונות כתיב 'ויחזק ד", והרי ברד היא אחד מהם וכתיב בה 'ויחזק לב פרע' כלומר מעצמו ולא 'ויחזק ד"? אלא כי אני הכבדתי הוא כמוהו"[5].
וכן הוא במדרש נוסף, הביאו ב'תורה שלמה':
"אמר לו הקב"ה מתחילה אתה היית מכביד לבך, מיכן ואילך אני מוסיף על לבך, שנאמר 'כי אני הכבדתי'"[6].
על ההבדל שבין חיזוק הלב להכבדתו, עמד בעל 'שם משמואל':
"והנה כבר כתבנו שהתחזקות ואימוץ הלב היא מתנה טובה להיות איש… וכן קישוי הלב להיות יכול לסבול… ונצרך מאד לכל אדם לעבודת השי"ת, וע"ז אמרו ז"ל הוי עז כנמר גבור כארי. אך הרשע הזה ברוע בחירתו השתמש במתנות אלו לרוע, שהתחזק לבל לשמוע לקול ה', והקשה את לבו לסבול את כל הבא עליו ולא ירך לבבו ולא ילאה מכובד המכות.
אבל ענין הכבדת הלב זה איננו נמצא לעבודת ה' כלל, והוא כולו רע ונקרא טומאה כנ"ל. ונענש בזה מחמת ששיגר לו הקב"ה ה' פעמים ולא השגיח עליו נתחייב למנוע ממנו דרכי התשובה… והנה עד פרשה זו לא מצינו שבא לו מהשי"ת אלא חיזוק ואימוץ הלב, וכמו שאמר השי"ת למשה ואני אחזק את לבו ואני אקשה את לב פרעה אבל לא נאמר כלל ואני אכבד את לבו, והטעם מובן שהכבדת הלב היא עונש וטומאה על טומאתו, לא יתכן לגזור עליו מקודם ששיגר אצלו ד' וה' פעמים כנ"ל במדרש, ואינו דומה לחיזוק וקישוי הלב שהוא מתנה טובה כנ"ל"[7].[8]
יגיעה והסתרה
אף חז"ל במדרש דנו בלשון פסוק זה – "כי אני הכבדתי את לבו" – ואת דבריהם פתחו בפסוק מספר משלי:
"ויאמר ד' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו'. הדא הוא דכתיב 'כֹבד אבן ונטל החול וכעס אויל כבד משניהם'.
שאל אבנימוס הגרדי את רבותינו זכרונם לברכה, אמר להם הארץ היאך נבראת תחלה? אמרו לו אין אדם בקי בדברים אלו אלא לך אצל אבא יוסף הבנאי. הלך ומצאו שהוא עומד על הקרויא, אמר לו שאלה יש לי לשאול אותך. אמר לו איני יכול לירד מפני שאני שכיר יום אלא שאל מה תבקש. אמר ליה היאך נבראת הארץ תחלה? אמר ליה נטל הקדוש ברוך הוא עפר מתחת כסא הכבוד וזרק על המים ונעשה ארץ, וצרורות קטנים שהיו בעפר נעשו הרים וגבעות, שנאמר 'בצקת עפר למוצק ורגבים ידובקו'. וברור הוא הדבר באזני בני אדם, שנאמר 'כובד אבן ונטל החול', מהו כובד אבן? מי שהוא רואה את ההרים ואת הגבעות אינו אומר היאך ברא הקדוש ברוך הוא את אלו. מהו 'ונטל החול'? אלא החול שהמים עומדים עליו למעלה והוא נתון מלמטה והוא נושא אותם.
אמר הקדוש ברוך הוא יקרה היא בעיני בני אדם ורואין כאלו יגיעה היא לפני, ואינה יגיעה, שנאמר 'לא ייעף ולא ייגע, במה אני ייגע? במי שהוא מכעיס לפני בדברים בטלים, כמה דאת אמר 'הוגעתם ה' בדבריכם', הוי 'וכעס אויל כבד משניהם'[9].
פסוק זה מספר משלי עוסק בסדר תהליכי הבריאה, ועל פניו הובא כאן רק אגב גררא, כפי שהעיר ב'עץ יוסף'[10]. אולם בעל 'שפת אמת' בראש פרשתנו תפס כנראה שאין בכך רק משום פתיחה, אלא טמונה כאן הקבלה בין בריאת העולם ליציאת מצרים:
"אא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד כי מה שהי' צורך לעשר מכות. להסיר הקליפה והסתר מעשרה מאמרות לעשותן עשרת הדברות עכ"ד ז"ל. פי' כי בעולם הזה נסתר זה שעיקר חיות הכל רק אותיות התורה המאמרים שנבראו ע"י… וע"י כל מכה הסיר הסתר מאמר א'. ונעשין עשרת הדברות. פי' דיבור לשון הנהגה. כמ"ש דבר א' לדור. וכמ"ש בזוה"ק פי' ודברת בם בשבתך כו' בלכתך כו'. שמנהיג כל מעשיו עפ"י דברי הש"י ואחדותו ואהבתו שיהיו כל מעשיו לש"ש ע"ש פ' ואתחנן. וזה פי' בדברו מעריב ערבים. בחי' מלכות שמים להיות כבוד שמו גם בתוך העירוב וההסתר ע"י אמונה [כמ"ש אמת ואמונה ערבית כמ"ש במ"א]. ובשעת הגלות נסתר האמת. וז"ש זוה"ק וארא שבחי' הדיבור הי' בגלות. וז"ש מרע"ה ואני ערל כו' לא איש דברים כו'. ובשעת קבלת התורה נתגלה בחי' הדיבור כמ"ש וידבר אלקים כו' ע"ש בזוה"ק…
ובמד' כובד אבן כו' שאין בריאת שמים וארץ יגיעה לפניו ית' במה אני ייגע במי שמכעיס לפני כו'. פי' היגיעה רק מה שנסתר בעוה"ז. ושנמצא מי שיאמר כחי ועוצם ידי כו'. וכן פרעה לי יאורי כו'"[11].
בריאת העולם יש בה הסתר, שכן החיות האלוקית שבעשרת המאמרות מסתתרת בתוך טבע העולם. זו היא מטרת פעולת עשר המכות – להסיר ההסתר ולגלות הדיבור, ששיאו בעשרת הדברות בהר סיני[12]. זו היגיעה האמורה במדרש, הנדרשת לגילוי כל אשר בני האדם מסתירים במעשיהם; מבחינה זו עולה יציאת מצרים על מעשה הבריאה.
מנוחה וגילוי
ומן היגיעה אנו באים אל המנוחה:
"וינח ביום השביעי"[13].
על הצורך במנוחה זו שאלו במכילתא:
"'וינח ביום השביעי'. וכי יש לפניו יגיעה? והלא כבר נאמר 'לא ייעף ולא ייגע', ואומר 'נותן ליעף כח', ואומר 'בדבר ה' שמים נעשו', ומה תלמוד לומר 'וינח'? אלא כביכול הכתיב על עצמו שברא את עולמו בששה ימים ונח בשביעי. והרי דברים קל וחומר מי שאין לפניו יגיעה הכתיב על עצמו שברא עולמו בששה ונח בשביעי, אדם שנאמר בו 'אדם לעמל יולד' על אחת כמה וכמה"[14].
מכאן למד בעל 'שפת אמת', כהמשך לדבריו לעיל:
"ויש ללמוד מזה כי בשבת קודש שנק' מנוחה. הכתיב מנוחה לעצמו מי שכ' בו לא ייעף כו'. הפי' שבש"ק נגלה זה שהכל מחיות הש"י"[15].
רוצה לומר – הגילוי הוא המנוחה; בשבת קודש מתגלה החיות האלוקית שבעולם, וזו היא מנוחת היום השביעי.
בעקבות דבריו נבין את ההנמקה של יציאת מצרים ביחס לשמירת שבת, כפי שהיא מופיעה בספר דברים:
"שמור את יום השבת לקדשו… למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויצאך ד' אלקיך משם ביד חזקה ובזרע נטויה על כן צוך ד' אלקיך לעשות את יום השבת"[16].
היציאה ממצרי ההסתר, ממצרי היגיעה – היא היא מנוחת השבת.
זהו אף פשר הבלטת מושג המנוחה בברכת מעין שבע, כיוון שהוא מושג הגילוי המיוחד לשבת:
"המניח לעמו ביום שבת קדשו כי בם רצה להניח בהם".
'העצה – על ידי אמונה'
כיוצא בדבר דרש אף בשנה הבאה:
"במדרש כובד אבן כו' וכעם אויל כו'. אא"ז מו"ר ז"ל הגיד כי אחר גאולת מצרים נעשה מעשרה מאמרות עשרת הדברות באמצעות עשר מכות כו'. וההפרש שבין מאמר לדיבור. כי דיבור לשון מלכות והנהגה אשר יהי' ניכר ומתגלה שכח פנימי וחיות הכל רק מעשרה מאמרות אשר לא תוכל הטבע להסתיר כחו ית' ולא יאמר פרעה לי יאורי כו'. וז"ש כעס אויל כבד. כי הבריאה אינו יגיעה לפניו. כי עשרה מאמרות הי' רק יהי אור ויהי כו'. אבל בגאולת מצרים כמה עצות הי'. כי לברר חיות הש"י תוך הטבע. כבד יותר. כי ניתן הבחירה וכח לסט"א כמ"ש כי אני הכבדתי.
והעצה ע"י אמונה באמת לידע כי כח כל מיצר ומיצר ג"כ רק מאתו ית'. כמ"ש כי אני הכבדתי כו'. ועי"ז נתבטל המיצר. כי המכוון רק למען תספר כו'. שיהי' אמונה מאירה בלב האדם. כי כן הי' הבריאה לבוא לאמת ע"י אמונה. ובוודאי במכה א' הי' משלח את ישראל… כי וודאי כל מכה הי' להסיר הסתר ומצור מיוחד מכחות סט"א שהי' למצרים. ולברר מלכות שמים גם במקום ההוא.
בריאת העולם אינה קרויה יגיעה כיוון שלא הייתה מניעה מקיום המאמר, בהיעדר בחירה. לעומת זאת גאולת מצרים, שייעודה בירור החיות האלוקית שבתוך הטבע, הייתה 'כבדה' יותר, בהינתן הבחירה – 'כי אני הכבדתי את לבו'. העצה והסיוע לגילוי החיות בתוך המיצרים היא האמונה 'המאירה בלב האדם' – 'לידע כי כח כל מיצר ומיצר גם כן רק מאתו יתברך'.
זה פירוש 'וינח ביום השביעי', מיגיעת המיצרים; האמונה בשבת כביכול מסייעת ל'וינח' שכלפי מעלה:
ובשבת קודש נאמר זכר ליציאת מצרים על ידי שמעידין בני ישראל בשבת כי כח מעשה בראשית ממנו ית'. ומאחר שכ' מנוחה בשבת וינח כו' הוא ג"כ ע"ז שנק' יגיעה. כמ"ש במד' במה אני ייגע כו'. שבש"ק ע"ה אימת שבת עליו. שאין כח לסט"א להגבי' עצמה בש"ק. ויוכל כל א' לעורר חיות הפנימיות של כל הבריאה. וש"ק נותן חיים על כל השבוע. כמ"ש מיני' מתברכין כו'"[17].
שבת וינפש
כך הסתבר לו ל'שפת אמת', בשנה אחרת, הביטוי – "שבת וינפש"[18]:
"במדרש כובד אבן כו' ואינו יגיעה. במה אני ייגע במי שמכעיס לפני בד"ב כו'. הענין כי באמת בריאת יש מאין הוא פלא גדול להבורא ית'. שנבדל מן הגשם. ואין בשכל אדם להשיג איך במאמרו וברוח פיו אשר הוא אין סוף בלי כח בגשם ואיך יבא מזה הגשמיות. אמנם יותר פלא מזה הוא בחירה זו שנתן לנבראים אשר יוכלו עוד לעשות נגד רצונו ית' אף כי הוא מחי' את כולם בכל עת וכל מקום. אך כי הוא כל יכול. וב' אלו הענינים הם עיקר האמונה והוא אמונת החידוש ויצ"מ. שביצ"מ הראה הבורא ית' כי הבחירה ברשותו כמ"ש אני הכבדתי.
ובשבת שהוא יום מנוחה היפוך היגיעה מתקיים ג"כ בב' בחי' הנ"ל דכ' בו שבת וינפש. שביתות המעשה דבששת ימים ברא ונח בשביעי. וינפש הוא הנייחא שהי' לפניו מקבלת מלכותו שקיבלו הברואים היינו אדם הראשון שאמר לכל הברואים לכו נרננה כו'. וכן עתה מתקיים בישראל שומרי שבת דכיון דכעס אויל הוא יגיעה. ממילא עבודת בנ"י וקבלת עול מלכותו עליהם הוא הנייחא"[19].
פלא הבריאה כפול: עצם יצירת יש גשמי מאין, ומתן הבחירה לנבראים; הראשון התגלה בבריאת העולם והאחרון ביציאת מצרים. כנגד דואליות זו נכפל הביטוי: 'שבת וינפש', שביתה במעשה ומנוחה בקבלת הברואים, ישראל שומרי השבת, מלכות שמים.
מנוחת ציון
הגילויים הללו של נוכחות ד' בעולם – הם המביאים מנוחה, ומכאן הבנה ב'אגדת בראשית':
"שבע עקרות הן כנגד שבעת ימי בראשית וכו', השביעית זו ציון כנגד יום השביעי ומה כתיב בו 'וינח ביום השביעי', וציון 'זאת מנוחתי עד עד""[20].
כשם שהשבת היא גילוי הנוכחות האלוקית בזמן, כך ירושלים היא גילוי הנוכחות במקום, וכשם ש'וינח ביום השביעי' הוא היפך היגיעה, ומנוחת ציון היא היפך היגיעה.
שפת אמת תיכון לעד
במהלך ההיסטוריה משובצים אישים, המחדשים את כוח היצירה במחשבת היהדות. היום (ה' שבט), בימי חודש שבט שהם ימי התחדשות, חל היארצייט של ה'שפת אמת' – המחדש שיצר את הכוח לחדש בכוחו, שזרק רסיסים ויסודות תמציתיים שבעזרתם יכולים להמשיך ולחדש.
נמצאנו למדים:[21]
חז"ל עמדו על ההבדל שבין חמש המכות הראשונות, שבהן התחזק לב פרעה מעצמו, לבין האחרונות שבהן ד' הוא חיזקו. אלא שבמכת ברד כתוב 'ויחזק לב פרעה', ועל כך באה התשובה בראש פרשתנו: 'כי אני הכבדתי את לבו' – כעונש על חיזוק לבו במכות הראשונות. על ההבדל שבין חיזוק הלב, שיש בו מן החיוב, להכבדתו השלילית, עמד ב'שם משמואל'. בלשון פסוק זה דנו אף חז"ל במדרש, והביאו על כך את הפסוק ממשלי: 'כֹבד אבן ונטל החול וכעס אויל כבד משניהם', רוצה לומר: בריאת העולם אינה יגיעה בעבור הקב"ה, מה שאין כן אווילות מעשי בני אדם. ה'שפת אמת' ראה בכך משום הקבלה בין בריאת העולם ליציאת מצרים: בעשרת המאמרות שבהן נברא העולם יש משום הסתר, והוא המתגלה בעשר מכות מצרים ובעשרת הדברות; זו היא היגיעה – גילוי המסתתר. המנוחה מאותה יגיעה באה ביום השביעי, בשבת, שאז מתגלה החיות האלוקית בעולם. לכן יש ביציאת מצרים משום הנמקה לשבת – היציאה ממצרי ההסתרה והיגיעה מובילה למנוחה השבתית. זו היא כבדות הלב האמורה ביציאת מצרים – גילוי החיות האלוקית חרף הבחירה שניתנה, והעצה לכך היא האמונה. כך הסתבר ל'שפת אמת' הביטוי: 'שבת וינפש' – שביתה במעשה, כבבריאת העולם, ונפישה בקבלת הנבראים מלכות שמים, כביציאת מצרים. גילוי הנוכחות האלוקית מביאה למנוחה, וזו היא מנוחת השבת בזמן, ומנוחת ציון במקום. במהלך ההיסטוריה משובצים אישים המחדשים את כוח היצירה במחשבה היהודית; כזה היה ה'שפת אמת', שיום פטירתו חל בימי שבט, ימי ההתחדשות – אשר יצר את הכוח לחדש בכוחו.
[1] ראה 'עיונים בספר שמות', ליבוביץ, וארא ד.
[2] תנחומא ג. הביאם רש"י (שמות ז, ג): "ואני אקשה… ואף על פי כן בחמש מכות הראשונות לא נאמר ויחזק ה' את לב פרעה אלא ויחזק לב פרעה".
[3] שמות ט, לה.
[4] שמות י, א.
[5] הובא ב'תורה שלמה' בא, אות ב.
[6] שם.
[7] 'שם משמואל' בא תרע"ג, עמ' קכג.
[8] המחזור השלישי של המכות – ברד, ארבה וחושך – אלו הן המכות הקשות, ועל כן מהמכה השניה במחזור זה (ארבה) ואילך אין הקב"ה מודיע למשה על חיזוק הלב או על הכבדתו. דהיינו כאן הוא השיא, וכאן נתנו חז"ל ביטוי לבעיית הידיעה והבחירה (ראה 'עיונים בספר שמות' שם).
[9] בראשית רבה בא, א. והמדרש ממשיך: "דבר אחר – 'כובד אבן' אמר הקדוש ברוך הוא כבדתי את ישראל בעולם, שנקראו אבן, כמה דתימא 'משם רועה אבן ישראל'. 'ונטל החול' אלו ישראל שנמשלו לחול, שנאמר 'והיה מספר בני ישראל כחול הים', שנטלתי אותם בעולם ואמרתי 'כל הנוגע בהם כנוגע בבבת עינו'. רבי יהושע אומר תקון סופרים הוא, עיני כתיב, ועמדו והכעיסו לפני ובקשתי לכלותן ולהשליכן מעל פני, ואמרתי בשביל פרעה הרשע, שלא יאמר לא היה יכול להצילן ועמד עליהן והרגן, הוי 'וכעס אויל כבד משניהם', הוי 'כי אני הכבדתי את לבו'.
החלק השני של הדרשה, משייך באופן בולט את הפסוק לפרעה ולישראל. ראה ביאור הגר"א על ספר משלי שם, מלבי"ם, 'שפת אמת' תרמ"ד ו'שם משמואל'.
[10] יראה במו"נ ח"א פכ"ו. וברד"ל פ"ג ובהערותיו. וברמב"ן בראשית א ח. ובשה"ש על 'אפריון' ובשוועל, מכאן שאין זה לרמב"ן. ובתשב"ץ ח"ג תשובה נג.
[11] 'שפת אמת' בא תרל"א.
[12] ראה 'שבת ומועד בשביעית', פרשת בא.
[13] שמות כ, יא.
[14] מכילתא שם. וראה 'תורה שלמה' שם.
[15] 'שפת אמת' שם.
[16] דברים ה, יא-יד.
[17] שם תרל"ב. וכן הוא בתרל"ט: "…ולכן בשבת ניתנה תורה. ושבת ניתן אחר יצ"מ כי אחר הגאולה נתגלה בחי' השבת שהוא התגלות האמת אשר לו המלוכה. כמ"ש במד' הנ"ל במה אני יגע כו'. וכיון שזה נק' יגיעה ממילא השבת שנק' מנוחה נתבטל בו כעס אויל. לכן כל שבת הוא זכר ליצ"מ שקודם יצ"מ לא הי' יכול להתגלות בחי' השבת כנ"ל".
[18] שמות לא, יז.
[19] תרל"ח, וראה עוד שם: "[וי"ל פי' רעוא דרעוין שיש נייחא מגמר הבריאה. ויש נייחא משובתי שבת. שזה עיקר הרצון. שבת במעשה. וינפש ברצון ומחשבה]. וצריך כל אדם לידע זאת שגם כח היצ"ר וסט"א. הוא רק מה שניתן לו כח בגזירת המלך. כמ"ש וייצר ב' יצרים. פי' שהקב"ה יצר אדם באופן זה שיהי' נמצא דמיון שקר וכזב בעולם. כי יצר הוא צורה ודמיון שאינו דברים של אמת רק דמיון כזב. וכשיודע האדם זאת מתחזק נגדו בנקל יותר. ואף שרואין בעלי עבודה כמה מיני נפילות כענין שבע יפול צדיק וקם. ידע נאמנה כי הכל לטובה. כמ"ש בפרעה ויחזק ה' כו'. והכל כדי שיהי' הגאולה אח"כ בשלימות יותר. וכמו כן כל הנפילות שיש לאדם הכל צורך עלי' שנעשה אח"כ בירור יותר. וז"ש כי אני הכבדתי כו' ולמען תספר כו' וידעתם כו' שיהי' דבר של קיימא לעד".
וראה עוד תר"מ, תרמ"ז (שדרש מדרש זה על ההתחדשות), תרנ"ו ותרס"א.
[20] 'אגדת בראשית' פנ"ג, הובא ב'תורה שלמה' שמות שם אות רעט.
[21] תוספת זו הינה מדברי העורך.