בכורה ובחירה בין-לאומים
בעבר עמדנו על כך שספר בראשית עומד בסימן 'בכורה ובחירה', דהיינו המתח שבין הבכור הנולד ראשון לבין הנבחר הזוכה בבכורה מכוח מעשיו – חורז את הספר. כך כבר מראשית הספר, במתח שבין קין הבכור לבין הבל הנבחר, המביא מבכורות צאנו, כך בהמשך בבית נח – כאשר שם נבחר כנגד חם ויפת וכך בבית אברהם אצל יצחק וישמעאל, ובבית יצחק אצל יעקב ועשיו. דיאלקטיקה זו ממשיכה אף בתוך בית ישראל עצמו, במתח סביב עניין הבכורה הנמתח בין ראובן, יוסף ויהודה, ובהמשך בתוך בית יוסף – בין מנשה ואפרים.
בספר בראשית דיאלקטיקה זו היא בין-אישית, אך בספר שמות הוא מקבל גוון חדש – בין-לאומית, 'בכורה ובחירה' בעמים. עם ישראל אינו הבכור הפיזי, שכן עמים רבים קדמו לו, אולם הוא מקבל את הבכורה בגלל הבחירה האלוקית בו, כפי שאומר הקב"ה ביציאת מצרים: "בני בכורי ישראל"[1], וכך בירמיה: "קדש ישראל לד' ראשית תבואתה"[2], ובהושע: "כי נער ישראל ואהבהו וממצרים קראתי לבני"[3]. הבחירה בישראל קודמת ליצירתם בפועל, והיא מעידה על היותם בכורים בכוח, כשם שירמיהו נבחר לנביא קודם יצירתו: "בטרם אצרך בבטן ידעתיך"[4]. בכורתם של ישראל נובעת מבחירת האבות, על שם העבר, ומבחירת הבנים, על שם העתיד. הוא שאומר הפסוק: "בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבלת עמים למספר בני ישראל"[5] – נמצא שעוד קודם שהיו ישראל בעולם, בראשית הבריאה, כבר נתנה להם הבכורה מכוח בחירת אבותיהם, אפילו ללא ידיעתם[6].
בפרשיות בראשית ראינו זוגות קוטביים: בבל וארץ ישראל, שנער וירושלים, מגדל ומקדש, חברון וצוען, באר שבע ופלישתים, מצרים וישראל, אדום וישראל, הר שעיר והר ציון, יוסף ויהודה, שומרון וירושלים. אך מכאן ואילך, מספר שמות, באה גם זוגיות הרמונית: העם ואלוקיו[7].
ראשית
נושא הבכורה, הראשית, יסודי הוא עד כדי כך שבו פותחת התורה – "בראשית ברא אלקים"[8]. על כך עמדו חז"ל בדרשותיהם, והביאם רש"י:
"'בראשית ברא' – אין המקרא הזהה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו: בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתה"[9].
על הסתירה שבדברי חז"ל – מה נקרא ראשית, עמד הרמב"ן שם, כשהוא מגלה טפח ומכסה טפחיים:
"'בראשית ברא אלקים'… והמדרש הזה לרבותינו סתום וחתום מאד, כי דברים רבים מצאו שנקראו ראשית… אמרו בזכות ג' דברים נברא העולם בזכות חלה בזכות מעשרות ובזכות בכורים… ועוד אמרו בזכות משה.. וכוונתם זו שמילת בראשית תרמוז, כי בעשר ספירות נברא העולם ורמז לספירה הנקראת חכמה שבה יסוד הכל… היא התרומה, והיא קדש… והחלה מצוה יחידה בעיסה תרמוז לזה, וישראל שנקראו ראשית היא כנסת ישראל… וכן וירא ראשית לו דמשה יסברו כי משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה וראה ראשית לו ולכן זכה לתורה, הכל כוונה אחת להם. ואי אפשר להאריך בפירוש זה הענין במכתב…"[10].
דברים רבים נקראו בלשון המקרא 'ראשית', כפי שדרשו חז"ל: תרומה, חלה, ישראל ומשה, אלא שיסודם אחד – בספירת החכמה שהיא יסוד וראשית הכל.
קדש לי כל בכור
מציאות דיאלקטית זו של בכורה, שבה פחתנו, מתבארת בדברי המהר"ל:
"'כה אמר ד' בני בכורי ישראל' וגו'… כי הדבר אשר הוא קרוב אל העלה הראשונה הוא רחוק מן התגלות בעולם הטבעי, ואשר הוא רחוק מן העלה הוא קרוב להתגלות בעולם הטבעי, ודבר זה ידוע. ולכך היה יוצא עשו להתגלות בעולם הטבעי תחילה. אבל באמת יעקב הוא הבכור שכך ראוי בסדר העולם כי הוא העלול בראשונה… וכאשר גדלו ואז קבל יעקב מעלתו ועשו את פחיתותו מכר עשו הבכורה ליעקב ומסרה לו שכן ראוי ממצד הדין הבכורה למי שהוא עיקר וראשית. נמצא כי יעקב וישראל שניהם הם בכורים שהם ראשונים בסדר הבריאה וזהו שאמר בני בכורי ישראל. וכמו שתמצא כי יעקב נולד אחרון ועשו ראשון לצאת לעולם הטבעי, ומי שהוא יותר במעלה מאוחר לצאת לפעל, כך תמצא בישראל שכל האומות נעשו לאומות גדולות כמו אומות אדום עמון ומואב וישמעאל קודם ישראל. כי היותר במעלה יוצא אחרון לעולם הטבע… כלל הדבר כי בני בכורי רוצה לומר כי ישראל הם עלולים מן השם יתברך כמו שהבן הוא עלול מן האב, והם עלולים ראשונה אל השם יתברך לכך קראם בני בכורי"[11].
ישראל הם הבכורים, דהיינו הקרובים ביותר אל הקב"ה, שהוא העילה הראשונה. אולם דווקא משום כך הם אינם מתגלים ראשונים כאומה בעולם הזה, שכן קרבתם לעולם הרוחני מרחיקה אותם מהעולם החומרי. על כן האומות הן שמתגלות ראשונות בעולם, כך שנדמה שלהן הבכורה, אך בסופו של דבר מתגלה, כפי שהתרחש ביציאת מצרים, ש'בני בכורי ישראל'.
בהמשך מפרש המהר"ל מדוע נקשר המושג קדושה למושג ראשית, וכיצד מתייחס הדבר גם לגבי יתר הדברים שנקראו ראשית – פטר רחם, ביכורים וחלה:
"קדש לי כל בכור פטר כל רחם וגו'… לעניין קדושה לא נתקדש רק פטר רחם. לפי שאין ראוי לקדש רק דבר שהוא ראשית המציאות, ומצד שהוא ראשית המציאות הוא קדוש מן אשר נמצא אחריו, כי ראשית המציאות יש בו קדושה תמיד, שהרי השם יתברך הוא ראשית מציאות הכל גם כן, ולפיכך ראוי ליתן אליו ראשית המציאות. וכן בכורי אדמה שנקראים גם כן בכורים מלשון בכור שהם ראשית פרי האדמה ויש בהם קדושה, כי האדמה מוציא הכל זה אחר זה, וראשית הפרי שהוציאה האדמה קדוש. וראשית המציאות שבפטר רחם חלה שעכשיו הוא יוצא למציאות. ונמצא לכך אין מעלת הקדוש רק בפטר רחם וכן בתרומה וכן בחלה שהם קדושים נקראים ראשית, שנראה כי הראשית יש בו קדושה וכדכתיב 'קודש ישראל לד' ראשית תבואתו'"[12].
הקדושה מצויה בראשית, שהרי הקב"ה הוא ראשית המציאות. מכאן המצווה לקדש לשמו את הראשית, כמצוות קידוש פטר רחם. נוסחה נכונה לכל מושגי הראשית, ומכאן קידוש הביכורים, החלה וכדומה[13].
פרשיית קידוש פטר רחם נסמכה לפרשיית מכת בכורות ביציאת מצרים, שעניין אחד להם, כפי שממשיך המהר"ל:
"נמצא כי הקידוש מורה על הצלת בכורי ישראל, והזביחה והפדיון מורה על הריגת בכורי מצרים… כי אלו שני פרשיות הכתובות זו אחר זו מורים על שהוא יתברך הציל בכור ישראל והרג בכורי מצרים"[14].
קדושת הבכורה – מן הכוח לפועל
מצוות קידוש הבכורה בישראל התפרשה לרב קוק כגילוי הקדושה הגנוזה בכלל המציאות:
"'קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא'. הקדושה היא כללית, בכל המציאות היא מופעת, אלא שהיא עלומה ומסותרת מצד גסות החיים, ובאה כנסת ישראל לעולם לגלות את הצפון ולהראות הקודש. על כן צריך כל בכור, פטר כל רחם, בישראל, להתקדש, מפני שיש קדושה מתפשטת באדם ובבהמה, והמה לד' המה באמת, אלא שאין קדושתם נראית, ועל ידי ההתגלות של קדושת בכורות ישראל יתגלה אור הקודש בכל המציאות, בכל החיים כולם, באדם ובבהמה"[15].
הקדושה קיימת בכל המציאות, אלא שהיא עלומה וגנוזה, ולא באה לידי ביטוי מפני גסות החיים. על ידי ישראל יוצאת הקדושה מן הכח אל הפועל, וזהו עניינה של קדושת הבכורות שעל ידה מתגלה הקדושה הגנוזה בכל המציאות[16].
מכת בכורות – ראשית כנגד ראשית
לגילויו של עם ישראל, בבחינת הראשית, ישנם מפריעים, שאף הם בבחינת הראשית. כך מצרים מפריעים לראשית העם לקבל את מלכות ד' – "לא ידעתי את ד'"[17], ועל כן ד' מכה את בכוריהם: "ויך כל בכור במצרים ראשית אונים באהלי חם"[18]. לאחר מכן, גם עמלק, שהוא בחינת ראשית – "ראשית גוים עמלק"[19] – מפריע לישראל. כך מבאר ר' יצחק הוטנר את היחס שבין קידוש ראשית ישראל להכאת ראשית מצרים:
"מקרא מפורש בתורה הוא כי מדרגת ה'ראשית' של כנסת ישראל, קדש ישראל לד' ראשית תבואתה, מתיחסת היא בפרטיות למכת בכורות. שכן נאמר לו לפרעה בתחלת שליחותו של משה בני בכורי ישראל ואומר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו הנה אנכי הרג את בנך בכרך. ומתוך כך רווחת היא השמועה בדבריהם של חכמי האמת כי כשם שישראל הם ראשית בצד הקדושה כמו כן מצרים ראשית בצד הטומאה. ומכת בכורות היא המכה ב'ראשית' דמצרים ולכן בדרך זה לעומת זה היא מתייחסת למדרגתה של כנסת ישראל הקרויה במקרא בני בכורי ישראל, ונתפרשה בנביאים קדש ישראל לד' ראשית תבואתה. וכן הוא אומר בתהילים ויך כל בכור מצרים ראשית אוני באהלי חם"[20].
ההבדל שבין מצרים לעמלק מתבאר בהמשך דבריו. בעוד שמצרים מעכבים את עצם קיומה של הראשית – את היות ישראל לעם וקיומה של מלכות שמים, הרי שעמלק מעכב את גילויה במתן תורה ובארץ ישראל, בבחינת: "יודע את רבונו ומבקש למרוד בו".
פדיון קדושת חמורו של משיח
נקודת הראשית כוללת בתוכה את כל העתיד להתפתח[21], ובה יש מאבק על הראשוניות. באותה נקודה עם ישראל הוא בכור וראשון לאלוקיו, אך יחד עם זאת נאבק עם ראשית הטומאה – בחינת מצרים ועמלק[22]. במהלך גילוי קדושת הראשית יש פן גלוי ופן נסתר, יש שהבכורה גלויה ויש שהיא נסתרת בחומר, בחמוריות, וצריך לפדותה משם. כך בדור האחרון, בדור חמורו של משיח – יש לפדות את הנפש החומרית, להוציא לפועל ולגלות את הקדושה מתוך החומר, וכך הם דברי הרב קוק באגרתו:
"על כן עלינו להיות בטוחים בחסדי השי"ת הזוכר חסדי אבות להביא גאולה לבני בנים, שכל בנינו, אפילו הנדחים והאובדים לפי מראית עין, יהיו למודי ד', והכתוב אומר: 'ובמרחקים יזכרוני וחיו את בניהם ושוב'. כי הרע שבהם אינו כי אם חיצוני ובתוכיות הנשמה הכל טוב וקדוש… וזהו סוד 'עני ורוכב על החמור' שאמרו בתיקוני זוהר שהוא דרא דעקבא דמשיחא, דהוא 'טב מלגאו וביש מלבר', סוד 'כלו הפך לבן – טהור', וחמור אף על פי שיש בו סמני טומאה יותר משאר בהמות טמאות, שמהן נמצאות שיש להן סמן טהרה אחד, מכל מקום יש בתוכיותו קדושה, שהרי הוא קדוש בבכורה, אלא שהיא גנוזה ומוסתרת מאד, וסופה להתגלות על ידי העילוי של פדיון… וזאת תהיה כל מגמת תפלת כשרי ישראל, לקשר את כל נשמות עם ד' למקור החיים ולגלות את אור הקדושה הטמון בהם, ואין ערוך ושיעור לשמחת עולמים וחדות ד' הבאה מאתהפכא חשוכא לנהורא, וזאת היא עיקר התורה שנאמר בהיכל משיח"[23].
נמצאנו למדים:[24]
לאורך ספר בראשית נמתחה דיאלקטיקה בין בכורה לבחירה, בין הנולד ראשון לבין הנבחר לאחר מכן. בספר שמות דיאלקטיקה זו ממשיכה למתח שבין הלאומים – בעוד שמצרים הם הבכורים הטבעיים הרי שישראל הם הנבחרים, 'בני בכורי ישראל'. עניין הבכורה, הראשית, יסודי כל כך עד שבו פותחת התורה – 'בראשית', ודרשו זאת חז"ל על ישראל, ביכורים, חלה ועוד. המהר"ל מבאר שיסודם של כל דברים אלו אחד – הקירבה אל העילה-הקב"ה, שממנו הקדושה. על כן בעולם הזה ראשית זו מתגלה רק לבסוף, מפני שהיא רחוקה מן החומר, ולכן ישראל נעשו לעם רק לאחר יתר העמים. זהו עניינה של מצוות קידוש פטר הרחם הישראלי, המגלה את קדושת הראשית הגנוזה בכל המציאות, ומוציאה אותה מהכוח לפועל. מצווה זו ניתנה לאחר מכת בכורי מצרים, מפני שבנקודת ראשית מציאותם של ישראל, יחד עם גילוי קדושת הראשית, התמודדו הם עם הראשית ההופכית להם, הטמאה, שהתגלמה במצרים (ובעמלק). גם בדור האחרון חוזר הדבר, וזו העבודה בדור חמורו של משיח – לפדות את הקדושה הגנוזה בתוך החומר ולגלותה, עד שכל חושך ייהפך לאור.[25]
[1] שמות ד, כב. אהבת האב לבניו היא עצמית, ובלתי מעורערת, ולכן אין מקום לטענת 'אלו ואלו' שהעלו המלאכים בקריעת ים סוף (ראה שמות רבה כא, ז).
[2] ירמיהו ב, ג.
[3] הושע יא, א.
[4] שם א, ה.
[5] דברים לב, ח.
[6] ראה בובר, 'דרכו של מקרא' עמ' 92.
[7] במעמד הסנה נולדה הנבואה – השליחות, ובאותה השליחות נולד העם כדברי ד' (שמות ג, ז-י): "ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים… והוצא את עמי בני ישראל ממצרים". וראה עוד הושע א, ט וב'אבן עזרא' שם.
[8] בראשית א, א.
[9] שם.
[10] בראשית א, א.
[11] 'גבורות ד" פרק כט.
[12] שם פרק לח.
[13] על פי זה מסביר שם המהר"ל מדוע דווקא בכור האם נתקדש ולא בכור האב. בעניין זה ראה עוד ב'פחד יצחד' פסח נג.
[14] שם. בכך מסביר המהר"ל את הכפילות שבפרשיות 'קדש' ו'והיה כי יביאך'. וראה עוד ב'עיונים בספר שמות' לנ. ליבוביץ.
[15] ח"א עמ' לו.
[16] על פי זה מתבאר גם עניין פדיון הבכורות. השווה שם עמ' לט.
[17] שמות ה, ב.
[18] תהילים עח, נא.
[19] במדבר כד, כ.
[20] 'פחד יצחק' פסח נג, אות ז.
[21] ראה 'שפת אמת' ראש בראשית. אף זמן יציאת מצרים – פסח, הוא נקודת הראשית, 'החודש הזה לכם' – ראשוניות בזמן, פתח לתקופה חדשה.
[22] אף זמן יציאת מצרים – פסח, הוא נקודת הראשית, 'החודש הזה לכם' – ראשוניות בזמן, פתח לתקופה חדשה.
[23] 'אגרות ראיה' ח"א עמ' שסט-שע, וכיוצא בזה בח"ב עמ' קפח.
[24] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[25] שיחה זו נאמרה בשנת התשכ"ט.