בכל תפילות השבת משובצת הבקשה 'אלוקינו ואלוקי אבותינו רצה נא במנוחתנו'. לאחר הצרכים הלאומיים הכלולים בתמצית השבתית המעודנת: 'שמחנו בישעותך' – באה הבקשה: 'וטהר לבנו'.
בקשה זו על טהרת הלב מקבילה לתפילה, שאף היא עבודה שבלב, ואפשר שמשמשת מעבר לברכת העבודה הבאה בסמוך לה[1].
עידון הלב ביום השביעי מגיע למדרגות המיוחדות לשבת, שאין להן דוגמה בימות החול. אכן, צריך לברר מה עניינה של טהרת הלב המיוחדת לשבתות וימים טובים? ומספר הסברים ניתנו לדבר.
שמירה מפני החומריות
בעל 'דובר שלום'[2] ראה בקשה זו כסייג ושמירה מפני הנטייה אחר הגופניות בשבת. בעקבות עונג השבת, השייך לגוף, עולה החשש שמא יישטף האדם בענייני החומר, וכהגנה מפני כך באה אז הבקשה על טהרת הלב, לעדן ולשמור את האדם מהחומריות.[3]
'באמת'
באבודרהם התייחס דווקא לבקשה למידת ה'אמת' המתלווה לטהרת הלב:
"'וטהר לבנו לעבדך באמת' על שם 'לב טהור ברא לי אלקים'. ואמר באמת על שם 'וד' אלקים אמת'. והטעם, שאנו חפצים לעבדך באמת ואתה תסייענו, והוא על דרך בא ליטהר מסייעין אותו.[4]
פרי השבוע
בספר הכוזרי העמיד את התפילה כגרעין פרי העבודה, וכיוצא בזה את השבת כגרעין השבוע, אז מועמד הוא האדם להדבק בעניין האלוקי:
"ותהיה העת ההיא לב זמנו ופריו, ויהיו שאר עתותיו כדרכים המגיעים אל העת ההיא, יתאוה קרבתו שבו מתדמה ברוחניים ויתרחק מהבהמיים, ויהיה פרי יומו ולילו השלוש עיתות ההם של תפילה, ופרי השבוע יום השבת, מפני שהוא מעומד להדבק בענין האלקי, ועבודתו בשמחה ולא בכניעה, כאשר התבאר…
ובעת התפילה מטהר נפשו מכל מה שקדם, ויתקנה לעתיד, עד שלא יעבור שבוע על זה הסדר עד שיתקן הנפש והגוף, וכבר נקבצו מותרים מקדירים עם אורך השבוע לא יתכן לטהרם ולנקותם אלא בהתמדת עבודת יום עם מנוחת הגוף, ואז ירצה הגוף בשבת את אשר חסר לו מששת הימים ויהיה נכון לעתיד. וכן הנפש תזכור מה שחסרה עם טרדת הגוף, וכאילו היא ביום ההוא מתרפאה מחולי שקדם ומתעדת תלמד שידחה ממנה החולי בעתיד"[5].
בעת התפילה והשבת נטהר האדם בגופו ונפשו מטרדותיו, ואפשר שעל כן באה אז בקשת הטהרה, מפני שאז הוא הזמן שבו מתנקה ונטהר האדם מהעבר, ונעשה נכון לקראת העתיד.
טהרה במנוחה
על מידת הטהרה והדרכים לקנותה, עמד הרמח"ל ב'מסילת ישרים':
"הטהרה היא תיקון הלב והמחשבות… וכן אמרו ז"ל (סנהדרין ק"ו ב): רחמנא לבא בעי. כי אין די לאדון ברוך הוא במעשים לבדם שיהיו מעשי מצוה, אלא העיקר לפניו שהלב יהיה טהור לכוין בה לעבודה אמיתית…
הנה הדרך להשיג המדה הזאת, קל הוא למי שכבר השתדל והשיג המדות השנויות עד הנה. כי הנה כשיחשוב ויתבונן על פחיתות תענוגי העולם וטובותיו, כמו שכתבתי למעלה, ימאס בהם ולא יחשבם אלא לרעות ולחסרונות הטבע החומרי החשוך והגס. ובהתאמת אצלו היותם ממש חסרונות ורעות, ודאי שיקל לו להבדל מהם ולהסירם מלבו. על כן כל מה שיעמיק ויתמיד להכיר פחיתות החמריות ותענוגיו, יותר יהיה נקל לו לטהר מחשבותיו ולבו…
ומן המעשים המדריכים את האדם לבוא לידי מדה זו, הוא ההזמנה לדברי העבודה והמצות, והיינו, שלא יכנס בקיום המצוה בפתע פתאום שאין דעתו עדין מיושבת עליו ויכולה להתבונן במה שהוא עושה, אלא יזמין עצמו לדבר ויכין לבו במתון עד שיכנס בהתבוננות. ואז יתבונן מה הוא הולך לעשות ולפני מי הוא הולך לעשות, שהרי בהכנסו בעיון הזה, קל הוא שישליך מעליו הפניות החיצוניות ויקבע בלבו הכונה האמיתית הרצויה"[6].
נמצאנו למדים שההתבוננות ביישוב הדעת היא הדרך להשגת מידת הטהרה, ואפשר שעל כן נקבע מקומה בשבת דווקא, שאז באה המנוחה לאדם מעמל השבוע.
ישמח משה
אותה המנוחה השבתית, המובילה לטהרת הלב, אנו מוצאים אף בפרשתנו אצל ישראל במצרים, וכך אמרו במדרש:
"'על כן הם צועקים לאמר וגו' תכבד העבודה על האנשים', מלמד שהיו בידם מגילות שהיו משתעשעין בהם משבת לשבת לומר שהקדוש ברוך הוא גואלן, לפי שהיו נוחין בשבת אמר להן פרעה 'תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו וגו", אל יהו משתעשעין ואל יהו נפישין ביום השבת"[7].
שמחת מנוחה זו אף נזכרת בכל שבת ושבת בתפילת שחרית: "ישמח משה במתנת חלקו", וכפי שהביא האבודרהם בשם המדרש:
"והטעם שתקנו לומר ישמח משה בשבת… לפי מה שאומר במדרש שבשעה שיצא משה אל אחיו וראה בסבלותם ולא היה להם מנוחה נתקשה לו הדבר הרבה והלך ואמר לפרעה אדוני המלך דרך העולם אדון שיש לו עבדים הוא רוצה בקיומם ואתה רוצה לכלות את עבדיך? אמר לו היאך? אמר לו מתוך שאתה משתעבד בהם תמיד ואין להם מנוחה יכלו, אלא תן להם יום אחד בשבוע שינוחו בו ויתחזקו ויוכלו לסבול השעבוד. אמר לו בחר להם איזה יום שתרצה למנוחה בכל שבוע. אמר לו תן להם יום השבת, מפני שכל מלאכה שיעשו בו אין בה סימן ברכה לפי ששולט בו שבתאי, והיו נוחין בו בכל שבוע מסבלותם. וכשיצאו ממצרים ניתן להם השבת, וכיון שראה משה שהסכימה דעתו לדעת יוצרו שמח שמחה גדולה ולכך תקנו ישמח משה במתנת חלקו"[8].
על פי דרכנו למדנו שמסוגלת היא השבת לטהרת הלב, ועל כך אנו מבקשים בה בכל תפילה ותפילה: "וטהר לבנו לעבדך באמת".[9]
נמצאנו למדים:[10]
טהרת הלב אנו מבקשים בשבת: "וטהר לבנו לעבדך באמת". מה עניינה של טהרה זו לשבת? היו שהסבירו שבעזרתה לא יישטף האדם בעונג החומרי, והיו שהדגישו את ה'אמת' המתלווה לבקשה, שבזכותה יזכה לסיוע שמיימי. על פי דברי ריה"ל, שהשבת היא גרעין השבוע ובה נטהר האדם – אפשר לומר שלכך באה אז בקשת הטהרה, בשבת המסוגלת לכך. במסילת ישרים העמיד את ההתבוננות כדרך להשגת הטהרה, וזו הרי מתאפשרת בייחוד בשבת. את אותה המנוחה אנו מוצאים אצל ישראל הנחים יום בשבוע מעמלם במצרים, וזו היא שמחתו של משה המזכה אותם בכך. על פי דרכנו למדנו שמסוגלת היא השבת לטהרת הלב, ובה עולה בקשתנו: 'וטהר לבנו לעבדך באמת'.[11]
[1] ראה 'מעיינות', תפילה עמ' 183.
[2] הובא ב'אוצר התפילות' עמ' 614.
[3] הסבר נוסף ראה ב'מעיינות' עמ' 179.
[4] אבודרהם סדר תפילות השבת, ערבית (עמ' קמו).
[5] כוזרי ג, ה.
[6] 'מסילת ישרים' טז-יז.
[7] שמות רבה ה, יח.
[8] אבודרהם סדר תפילות השבת, שחרית. וראה עוד 'תורה שלמה' שמות עמ' עו, וכן שם עמ' רכא, ומקורות הדרש הם עתיקים.
[9] על בחינת גדר עוה"ב שבטהרה מכתב מאליהו ח"א 107 ח"ג 148 ואילך.
בחודשי החורף של מלחמת יום הכיפורים לחמו תלמידי ישיבת הכותל, שעברו הסבה תוך מספר ימים מהנח"ל לשריון, בסיני. ההוראה הייתה לירות פגזים על המצרים כל זמן מה ללא הפוגה, כולל בשבת, על מנת למנוע מהם לפרוץ את קו ההגנה. באותו הזמן שירת הרב צ'יקוטאי כטען-קשר בטנק, והצר לבו על הצורך לחלל את השבת. את כאבו העלה על הכתב ושלח לרב הדרי בירושלים. בשיחה זו על טהרת הלב, בליל שבת פרשת שמות, דיבר על כך הרב הדרי בפני בחורי הישיבה, וכך כתב ברשימותיו: "גלויית צ'קוטאי על ירי בשבת בנפש חפצה. כל אחד צריך לעשות בטהרת הלב את המוטל עליו. שמירת שבת בהתאם לנסיבות".
[10] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[11] שיחה זו נערכה משיחה שנאמרה בשנת התשל"ד.