משה ויהושע, תורה שבכתב ותורה שבעל-פה
שבת של פרשת האזינו: "שבת של דיו-זוגי היתה, ניטלה רשות מזה ונתנה לזה", כך למדונו חכמים במסכת סוטה[1]. ופירש רש"י שם: "שני זוגות, שני חברים היו, בהתחלת היום למשה וסופו ליהושע".
בכל האירועים האחרונים של ימי משה הולך עמו יהושע ונזכר בשמו המלא – 'יהושע', ואילו בפעולה האחרונה, באמירת השירה, נכתב בפרשתנו: "ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם הוא והושע בן-נון"[2]. כאן מסופר על פעולה שעשה יהושע לצידו של משה, נעשה לו שותף באמירה בחייו, ועל כן מפורש: הושע – תלמידו של משה, היונק מכוחו.
דרגת משה רבנו – התורה שבכתב, המושגים הקבועים ועומדים, החמה המאירה; ואילו כל הנוצר מכוחה הוא אור הלבנה המוקרנת מן השמש, אשר זו היא דרגתו של יהושע בן נון[3]. חידושיה של התורה שבעל-פה, השימוש שהיא עושה בנתונים הכתובים – מתחילים מיהושע ואילך. יהושע בן נון הוא התלמיד הוותיק המחדש חידושים, אף על פי שהם כולם נאמרו למשה בסיני[4]. "אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד"[5]; מלבד התורה הקבועה ועומדת היה ניתן עוד ספר אחד מחוץ לתורה, הוא המשמש עדות לכוח היצירה, העומד מחוץ לתורה ומחדש בכוחה. תורת משה וספרו של יהושע הם שני קטבי היצירה. קריאת התורה בשבת זו היא דרגת המעבר בין הכתב לעל-פה, בין הקבוע למתחדש.
שנינו בגמרא:
"בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, אמר לו ליהושע: שאל ממני כל ספיקות שיש לך. אמר לו רבי כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר? לא כך כתבת בי 'ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל'? מיד תשש כחו של יהושע ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות ונולדו לו שבע מאות ספיקות"[6].
'שאל ממני כל ספקות שיש לך' – כי בדרגת הכתב אין ספק, הכל מבורר, ואילו כל מציאותה של התורה שבעל-פה היא לשאול ולפתור, להתחבט ולפשוט. כשיהושע סבור שאין לו ספק: 'כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר' – מיד תשש כוחו, כוח הלבנה המאירה מכוחה של השמש, ונשכחו ממנו שלוש מאות הלכות ונולדו לו שבע מאות ספקות, ושכחה זו היא שהעמידתו על סודו העצמי. שינון הלכות ופתרון ספקות על ידי ההלכה המחפשת, היוצרת – זו היא עדות להולדתה של ההלכה במובן של ההליכה וההתמודדות, אשר היא בחינתו של יהושע, ואף היא מכוחו של משה באה.
על כן המצווה האחרונה בתורה היא: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת"[7], לאמור שאין גמר ואין סיום; לכתוב מחדש, להתחיל – זו היא הסגולה שבעזרתה מתגברים על סכנת ההתיישנות.
התחדשות התשובה
אמרו במדרש: "אין ועתה אלא לשון תשובה"[8], ופירש בעל 'קדושת לוי':
"משום דכל אחד ואחד מישראל מחויב להאמין באמונה שלימה שבכל רגע ורגע מקבל חיות מהבורא ב"ה, כמו שדרשו כל הנשמה תהלל כל נשימה ונשימה תהלל י"ה שבכל רגע החיות רוצה לצאת מן האדם והקב"ה שולח לו בכל רגע חיות חדש. נמצא לפי זה מהני תשובה לכל אדם כי בעת שעושה תשובה מאמין שהוא כעת בראיה חדשה, ובזה השם יתברך ברוב רחמיו אינו מזכיר לו עוונות הראשונים, אבל אם ח"ו אינו מאמין בזה ח"ו לא מהני תשובה. וזה פירוש המדרש אין ועתה אלא תשובה – כיון שהוא מאמין שהוא עתה בריה חדשה מהני לו תשובה"[9].
חיותו של אדם מתחדשת בכל רגע, ונמצא שתשובה מועילה לכל אדם, כי בעת שעושה תשובה מאמין שהוא כעת בריה חדשה. זה פירוש דברי המדרש 'אין ועתה אלא לשון תשובה' – ההתחלה בנקודת ההווה, האמונה בכוח ההתחלה וההתחדשות, היא היא התשובה.
כך התבאר לו, לר' לוי יצחק, אף דבר הגמרא בסנהדרין שמועד הגאולה הוא 'היום'[10]:
"ובו יבואר הגמרא 'אימתי אתי מר אמר לו היום כו' היום אם בקולו תשמעו' – כשתהיו על בחינה הזאת שבכל יום נעשה בריה חדשה"[11].
מזמור תשובת השבת
קביעת תאריך זה – 'היום אם בקולו תשמעון' – נדרשה על ידי חז"ל כמתייחסת ליום השבת:
"אמר ר' לוי אם היו משמרים אפילו שבת אחד כתיקנה מיד היו הן נגאלין, שנאמר 'היום אם בקולו תשמעו' וכתיב 'שמור את יום השבת'"[12].
דהיינו, יש יום ששמירתו גוררת עמו גאולה. כוחה של שבת בלשון ה'עתה' שבה, בבחינת 'היום' שבה, כוח ההתחדשות הגנוז בתוכה.
על גילוי אור גנוז זה שר אדם הראשון, שעה שנתגלה לו סוד התשובה, והוא מה שלמדונו חז"ל:
"ויצא קין מלפני ד'… פגע בו אדם הראשון. אמר לו מה נעשה בדינך? אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי. התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר כך הוא כוחה של תשובה ואני לא ידעתי, מיד עמד אדם הראשון ואמר 'מזמור שיר ליום השבת'"[13].
במזמור שיר זה, על עולם התיקון, נאמר: "מה גדלו מעשיך ד', מאד עמקו מחשבותיך"[14]. השירה היא, איפוא, על עולם מחשבת ד', שאין בו התיישנות ואין בו הגבלות, וכל כולו מחודש, לעומת עולמנו שמה שנעשה בו עשוי, ואין בו מקום לתשובה. לכן כשראה אדם הראשון מציאותה של תשובה המעוגנת בעולם מחשבת ד', פתח ואמר מזמור שיר ליום שכולו שבת של עתיד, אשר הפך להיות הווה, הפך לבחינת 'ועתה', בכוח 'היום אם בקולו תשמעו'.
כוח שינוי זה, כוחה של התשובה, האמונה באפשרות המהפכה, בלדה מחודשת של 'ועתה', של הליכה ויצירה – היא סודו של משה המקרין על יהושע ההולך ומפלפל, ההולך ומחדש אורן של קרני שמש רבו.
נמצאנו למדים:[15]
שבת של פרשת האזינו משותפת הייתה למשה וליהושע. בחינת משה היא התורה שבכתב, החמה הקבועה, ואילו בחינת יהושע היא התורה שבעל פה, הלבנה המתחדשת. קריאת התורה בשבת זו היא דרגת המעבר ביניהן, כאשר החידוש מתפתח מכוח הקבוע, מתוך הנאמר למשה בסיני. אמנם החידוש נולד דווקא מתוך השכחה, כאשר נוצר הצורך ללכת לחפש, להתמודד ולחדש, ומכאן המצווה האחרונה בתורה – כתיבת שירת האזינו, לאמור שאין סיום אלא כתיבה מחודשת. בחדשנות נעוצה התשובה, היוצרת את האדם כבריאה חדשה בכוח אמונתו בחידוש, 'אין ועתה אלא לשון תשובה'. זו היא אף בחינת השבת, שבה גילה אדם הראשון אורה של תשובה, ועל כך שר: 'מזמור שיר ליום השבת', מזמור שיר על עולם מחשבת ה' שכולו חידוש. כוח שינוי זה של התשובה, הנעוץ באמונה באפשרות מהפכה ויצירה – הוא סודו של משה המקרין על יהושע המחדש תורת רבו.[16]
[1] יג ע"ב: "'וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד', תנא אותה שבת של דו זוגי היתה, ניטלה רשות מזה וניתנה לזה".
[2] דברים לב, מד.
[3] ראה בבא בתרא עה ע"א: "פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה".
[4] ראה ירושלמי פאה יג ע"א: "אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה בסיני. מה טעם? 'יש דבר שיאמר אדם ראה זה חדש הוא' וגו', משיבו חבירו ואומר לו – 'כבר היה לעולמים'".
[5] נדרים כב ע"ב.
[6] תמורה טז ע"א.
[7] דברים לא, יט.
[8] בראשית רבה כא, ו.
[9] 'קדושת לוי' מגילת איכה, ד"ה 'השיבנו': "או יבואר 'השיבנו ד' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם'. ויש דקדוק מאי כקדם, ויבואר על פי המדרש 'ועתה ישראל מה ד' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה', ואיתא במדרש אין ועתה אלא תשובה. ופירוש כך הוא, משום דכל אחד ואחד מישראל מחויב להאמין באמונה שלימה שבכל רגע ורגע מקבל חיות מהבורא ב"ה, כמו שדרשו כל הנשמה תהלל כל נשימה ונשימה תהלל י"ה שבכל רגע החיות רוצה לצאת מן האדם והקב"ה שולח לו בכל רגע חיות חדש. נמצא לפי זה מהני תשובה לכל אדם כי בעת שעושה תשובה מאמין שהוא כעת בראיה חדשה, ובזה הש"י ברוב רחמיו אינו מזכיר לו עוונות הראשונים, אבל אם ח"ו אינו מאמין בזה ח"ו לא מהני תשובה. וזה פירוש המדרש אין ועתה אלא תשובה – כיון שהוא מאמין שהוא עתה בריה חדשה מהני לו תשובה. וזהו פירוש הפסוק 'השיבנו ד' אליך ונשובה', ואיך נשובה? 'חדש ימינו כקדם'".
[10] ראה סנהדרין צח ע"א.
[11] שם.
[12] מדרש תהילים צה, ב.
[13] בראשית רבה כב, יג.
[14] צב, ו.
[15] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[16] שיחה זו נאמרה בתוכנית 'קבלת שבת' שב'קול ישראל', והובאה כאן בשינויים הנצרכים.