לפרשתנו ייחודיות על פני רבות מפרשיות התורה, במה שנוגע לקריאתה בציבור. כך שנינו בברייתא:
"תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר עזרא תיקן להם לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ר"ה. מאי טעמא אמר אביי ואיתימא ריש לקיש כדי שתכלה השנה וקללותיה"[1].
אמנם, פרשת כי-תבוא אינה הפרשה הסמוכה לראש השנה. על כך העירו התוספות, והעניקו טעם לדבר:
"לפי שאנו רוצים להפסיק ולקרות שבת אחת קודם ראש השנה בפרשה, שלא תהא מדברת בקללות כלל, שלא להסמיך הקללות לראש השנה"[2].
נמצא שלעולם קורים בציבור, על פי תקנת עזרא, בפרשת התוכחה שבסדר כי-תבוא, בשבת שלפני השבת האחרונה של השנה.
בית ראשון ובית שני
התוכחה נזכרת בתורה פעמיים: בראשונה כברית אשר נכרתה בחורב, ואלו הן הקללות שבפרשת בחוקותי, ובשנייה בערבות מואב, ואלו הן הקללות שבפרשתנו. אולם בין שתי תוכחות אלו ישנם כמה וכמה הבדלים חשובים.
כבר בגמרא עמד אביי על ההבדל באמירתן בלשון רבים או בלשון יחיד, מפי הגבורה או מפי משה, ומכאן מסקנה הלכתית שאין מפסיקין בקללות שבתורת-כהנים, אלא פותחין ומסיימין בפסוקים שלפניהן ושלאחריהן:
"אמר אביי ולא שנו אלא בקללות שבתורת כהנים, אבל קללות שבמשנה תורה פוסק. מאי טעמא? הללו בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן, והללו בלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרן"[3].
על כפילות זו של התוכחה אמרו בזוהר:
"קללות שבתורת כהנים אינון כנגד בית ראשון, קללות שבמשנה תורה כנגד בית שני וגלות אחרון"[4].
כך גם מפרש גם הרמב"ן והולך בפרשת בחוקתי, שדברי התורה שבספר ויקרא מכוונים כנגד תופעות העבודה-הזרה, שהיו מצויות בימי בית ראשון, ואילו פרשת התוכחה שבספר דברים מתייחסת לחורבן בית שני, למלכות רומי ופורענויותיה ולכל מה שבא אחר-כך בגלותנו:
"ודע והבן כי האלות האלה ירמזו לגלות ראשון, כי בבית הראשון היו כל דברי הברית הזאת הגלות והגאולה ממנו… ואמר בגלות 'אז תרצה הארץ את שבתותיה', 'כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה', שהיו שנות הגלות כשנים אשר בטלו השמיטות. וכן אמר הכתוב בגלות ההוא 'למלאת דבר ד' בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאת שבעים שנה', כן התרה בהם וכן הגיע אליהם. אם כן דבר ברור הוא שעל הגלות ההוא דיבר הכתוב… וכל אלה דברים ברורים בברית הזאת שהוא באמת ירמוז לגלות הראשון והגאולה ממנו.
אבל הברית שבמשנה תורה ירמוז לגלותנו זה ולגאולה שנגאל ממנו, כי הסתכלנו תחילה שלא נרמז שם קץ וקצב ולא הבטיח בגאולה רק תלה אותה בתשובה, ולא הזכיר בעבירות ההם שיעשו אשרים וחמנים ושיעבדו ע"ז כלל, אבל אמר 'והיה אם לא תשמע בקול ד' אלקיך לשמור לעשות את כל מצותיו וחוקתיו', אמר כי מפני שיעברו על קצת מצוותיו שלא ישמרו ויעשו את כולן יענשו, שכך היה בבית שני. כמו שאמרו שבית ראשון מפני מה חרב? מפני ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים, בית שני שאנו בקיאים בהם שהיו עוסקין בתורה ובגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שנאת חינם שהיתה ביניהם… ואמר בקללות 'ישא ד' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר', שבאו עליהם עם רומי הרחוקים מהם מאד… וכל אלה רמזים כאלו יזכירו בפירוש ענין גלותנו זה.
והגאולה בברית ההיא השנית גאולה שלמה מעולה על כולם, ואמר 'והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה' וגו', והבטיח 'והטיבך והרבך מאבותיך"[5].
דברי התוכחה שבפרשת בחוקתי מכוונים כנגד גלות בית ראשון שחרב מפני שלוש עבירות החמורות, ולכן נתגלה קיצה – שבעים שנה כנגד שנות השמיטה שלא שבתה הארץ. לעומת זאת הקללות שבפרשת כי תבוא מכוונת כנגד גלות בית שני, שחרבה מפני שנאת חינם, ולכן לא נתגלה קיצה[6].
תכלה שנאת חינם וקללותיה – בשבת
על פי דברי ר' צדוק הכהן מלובליןנעשים כל הפרטים הללו מקשה אחת[7]. על בית ראשון אמר הנביא: "על מה אבדה הארץ… על עזבם את תורתי"[8], ומשום כך תיקן עזרא שיקראו בפרשת קללות החורבן לפני חג מתן-תורה, כדי לעורר ישראל לתקן מה שקלקלו בעזיבת התורה בזמן חורבן בית ראשון. לעומת זאת, על חורבן בית שני אמרו בגמרא: "מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם"[9], ומשום כך קוראים אז בפרשות הקללות כדי לתקן פגם זה. ביסודה של תפילת ראש השנה מונחת הבקשה לאחדותם של עובדי ד': "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם", ואילו הקללה הרודפת אותנו מימות החורבן היא פירוד ושנאה בין אחים. לכן אנו מסיימים את השנה בתקווה שאף ייעלמו קללותיה וקללת החורבן השני – שנאת חינם, ומכאן הקריאה בקללות שבמשנה תורה, שתכלה שנה וקללותיה.
בשבת שלפני המועד כלולה קדושת המועד שעתיד לבוא באותו השבוע. נמצא שלשבת האחרונה בשנה כבר מתייחסת הברכה: 'תחל שנה וברכותיה', ועל כן בה אין קוראים בקללות. אבל בשבת שאנו עומדים בה, אחת לפני האחרונה, מידתה: 'תכלה שנה וקללותיה', ומכאן הקריאה בקללות שבמשנה תורה.
תיקון היחיד והרבים – תחל שנה וברכותיה
אחת מהבחינות שבהן דן הקב"ה את העולם בראש השנה היא הסקירה האחת: "וכולן נסקרין בסקירה אחת"[10]. על כן כשאמר משה מפי הגבורה את התוכחה שבתורת כהנים – בלשון רבים אמרה, שהכל כחטיבה אחת. משום כך אין מפסיקים בקריאתה, שנאמר: "מוסר ד' בני אל תמאס ואל תקֹץ בתוכחתו"[11] – "אל תעשם קוצים קוצים"[12], לשון קציצה, אל תקרא פסוקים פסוקים, כי כאן יש לתפוס את היסוד האחדותי שבעם.
אולם על אף היסוד האחדותי – כשאמר משה רבנו את הקללות שבמשנה תורה, גם אם ברוח הקודש[13], הרי שבלשון יחיד אמרן, מפני שיש כאן תיקונים לכל יחיד בפני עצמו. משום כך בקריאתן של קללות אלו מותר להפסיק, שכל פסוק מיוחד בפני עצמו ואינו מחובר לחברו.
מכל מקום סיום התוכחה בלשון רבים נאמר: "והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ולשפחות ואין קונה"[14], ופירשו בזוהר שתהא מכירה זו למראית עין בלבד שהרי באמת 'אין קונה'[15], דהיינו אין מי שיכול לשלוט בישראל שליטה מלאה. אכן, בדרגה זו נסגר המעגל. גם אם חורבן בית ראשון תוקן – לא תוקנה נפשו של האינדיבידאום, והקללות בלשון רבים נאמרו, אולם בגלות הארוכה של בית שני אפשרי שיתוקן אף הפרט ואז תחזור תפארת האחדות הלאומית ליושנה – והחתימה הסופית בלשון רבים. בנקודה זו עומדים ישראל ופניהם לעבר וקוראים תכלה שנה וקללותיה ומפנים מבטם לעתיד ואומרים תחל שנה וברכותיה[16].
נמצאנו למדים:[17]
מיוחד הוא זמן קריאתה של פרשתנו – בשבת שלפני השבת האחרונה של השנה, כדי שתכלה שנה וקללותיה. פעמיים מופיעות הקללות בתורה – בתורת כהנים ובמשנה תורה, אלו בלשון רבים ואלו בלשון יחיד, אלו מפי הגבורה ואלו מפי משה, אלו כנגד בית ראשון ואלו כנגד בית שני. בקללות שבתורת כהנים קוראים קודם חג מתן תורה, מפני שיש בכך תיקון לגלות בית ראשון, הנחרב בעבור שלוש העבירות החמורות שבתורה. לעומת זאת בקללות שבמשנה תורה קוראים קודם ראש השנה, שעניינו האחדות, מפני שיש בכך תיקון לקללת שנאת החינם. בשבת שלפני זו הסמוכה לראש השנה אנו מבקשים שתכלה שנה וקללותיה, ובתקווה זו מסיימים את השנה בקריאת הקללות. בתוכחה שבתורת כהנים ישנו היסוד האחדותי, ולכן ננקטה בה לשון רבים ואין להפסיק בין קללותיה, ואילו בזו שבמשנה תורה ישנו התיקון הפרטי, ולכן ננקטה בה לשון יחיד ומותר להפסיק בין קללותיה. אך מתוך תיקון היחיד נחתמת התוכחה שבפרשתנו בלשון רבים, שעל ידי התיקון הפרטי יבוא זה הכללי. בנקודה זו פונים ישראל לעבר בציפיית כיליון הקללות, ומפנים מבטם לעתיד בתקוות החל הברכות.[18]
[1] מגילה ל"א ע"ב
[2] שם ד"ה: 'קללות שבתורת כהנים'.
[3] מגילה שם.
[4] זוהר חדש, כי תבוא.
[5] ויקרא כו, טו. ועיין עוד שם באריכות.
[6] על עניין הקץ עיין עוד בזוהר שם.
[7] 'פרי צדיק' כי תבוא, אות יג: "בגמרא 'עזרא תיקן להן לישראל שיהיו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ראש השנה, מאי טעמא וכו' כדי שתכלה השנה וקללותיה'… אך הענין על פי מה שאיתא שקללות שבתורת כהנים הם כנגד בית ראשון, וקללות שבמשנה תורה הם כנגד בית שני היינו גלות האחרון. והנה בחורבן בית ראשון כתיב בפירוש על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי, ובחורבן בית שני איתא מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ומצוות וגמ"ח מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם.
והנה כל הברכות והקללות שנאמרו בתורה כבר אמרנו שאינם לשכר ועונש… רק הפירוש הוא שאם יטיבו דרכם ישלח להם השי"ת כל הסייעתות מכל הטובות שיוכלו לקיים כל התורה, ולהפיך אם לא ילכו בדרך ד' אז יבואו העונשין ח"ו גם כן לסייעתות… ותיקן עזרא שיקראו קללות שבתורת כהנים קודם עצרת שאז הוא זמן מתן תורה כדי שתכלה שנה וקללותיה, היינו שעל ידי הקריאה שבפ' התוכחות יתעוררו בתשובה לתקן מה שקלקלו בחורבן בית ראשון על עזבם את תורתי, ועל זה הוא הזמן בעצרת שהוא זמן מתן תורה. וקודם ראש השנה לקרות קללות שבמשנה תורה כדי לתקן פגם שנאת חינם… שהוא זמן היראה והתשובה וכל התפילות בראש השנה ויום הכיפורים מתחילין 'ובכן תן פחדך' וכ' שהוא זמן הדין ומסוגל להביא יראה בלב… וכן אומרים 'ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם' דכל שיהיה המכוון לעשות רצונך ממילא יעשו כולם אגודה אחת כאיש אחד בלב אחד וכאמור. לכן תיקן עזרא שיקראו הקללות שבמשנה תורה קודם ראש השנה… ועל ידי קריאת הפרשה יתעורר כל אחד תקן פגם שנאת חינם שעל ידו שיזכו ליראה מידת יוסף כנ"ל יזכו למידת שלום ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם.
וקורין זה בשבתות דשבת זמן תורה, כמו שאמרו ד'כולי עלמא בשבת נתנה תורה'… וכתבו התוספות הטעם שאנו רוצים להפסיק ולקרות שבת אחד קודם ראש השנה בפרשה שלא תהא מדברת בקללות ע"ש. והענין דשבת הוא כללא דכל ברכאן וכל הקדושה שבא בשבוע שאחריו כלול בשבת הקודם כמו"ש וקדשתו מכל הזמנים. וכל שבת שקודם המועד כלול בו קדושת המועד שיבוא אחריו בימי המעשה… וכן בשבת שקודם ראש השנה כבר כלול בו קדושת ראש השנה ואז כבר תחל השנה וברכותיה. ולכן קורים בשבת שקודם שבת אחרונה שקודם ראש השנה פרשה קללות שבמשנה תורה ואז יהיה תכלה שנה וקללותיה ובשבת הבאה שהוא שבת שקודם ראש השנה יהיה תחל שנה וברכותיה".
[8] ירמיהו ט, יא-יב.
[9] יומא ט ע"ב.
[10] ראש השנה יח ע"א.
[11] משלי ג, יא. מגילה שם.
[12] מסכת סופרים יב, א, הובא רש"י במגילה שם.
[13] כדברי התוספות במגילה שם ד"ה: 'משה מעצמו אמרן'.
[14] דברים כח, סח.
[15] זוהר חדש כי תבוא.
[16] 'פרי צדיק' שם אות יד: "עוד שם בגמרא אמר אביי לא שנו אלא בקללות שבתורת כהנים אבל שבמשנה תורה פוסק מאי טעמא הללו בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן והללו בלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרן… ואף שהללו בלשון יחיד אמורות מסיים הפסוק האחרון 'והתמכרתם שם לאויבך וגו' ואין קונה' בלשון רבים. והוא על פי שאיתא בזוהר חדש פרשה זו 'ונמכרתם לא כתיב אלא והתמכרתם בלבבכון תחשבון דאתון זבינין ולאו הכי דהא ואין קונה כתיב ולית מאן דיכול לשלטאה עלייכו וכל דא לסוף יומיא ותלייא לא בתיובתא' וכו'. דזה קאי על לבסוף כשיתוקנו הכל על ידי תשובה ואז יהיה התיקון לכל. ובזה בא התיקון אף לקללות שבתורת כהנים שאמורות בלשון רבים, שהם גם כן יהיו רק בדמיון שיחשבו שנאספו עליהם לאבדם ח"ו אבל באמת לחית מאד יכיל לשלטאה עלייכו.
וקללות שבתורת כהנים הם כנגד בית ראשון כמו שאמרו בזוהר חדש ואז עדיין לא היה הזמן שיתוקן הכל בפרט כל נפש שלא היה זמן הקץ ולכן נאמרו בלשון רבים לתקן בדרך כלל. מה שאין כן קללות שבמשנה תורה שהם כנגד בית שני גלות האחרון שהוא זמן ארוך כל כך והוא כדי שיתוקן כל פרט נפש מישראל ולא ידח ממנו נדח, ולזה נאמרו בלשון יחיד שאז כל נפש בפרט יתקן הנוגע לנפשו בעסק שלו וכמו שנאמרו הארורים כנגד כל השבטים שכל שבט יתקן התיקון המיוחד לשבטו. וזה שחתם בסוף בלשון רבים היינו שבלבסוף יתוקן התיקון להכלל לכל הפגמים ויהיה הכל ברכות וישועות ונחמות".
[17] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[18] שיחה זו נאמרה בתוכנית 'קבלת שבת' שב'קול ישראל', והובאה כאן בשינויים הנצרכים.