רצף הדורות השבתי
ברכת קדושת היום, שבתפילת הש"ץ בליל שבת, פותחת בביטוי: "אלוקינו ואלוקי אבותינו"[1]. השייכות של 'אלוקינו ואלוקי אבותינו' לשבת מתבססת על סמך הצירוף שבפסוק: "איש אביו ואמו תיראו ואת שבתותי תשמרו"[2], הקושר בין הרצף הבין-דורי לבין השבת.
בעומק העניין אנו למדים על רצף המסורת המתבטא בשבת, דבר הנלמד אף מלשון הפסוק: "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת – לדֹרֹתם"[3]:
"והוא אומרו 'לעשות את השבת' פירוש שבאמצעותו תעשו לכם את השבת שתוכלו השג עמוד שם ולהתענג נפשם בגנזי עליון, ואומרו 'לדורותם' כי שם יתקבצו כל דורות בני ישראל שהיא בחינת עולם הבא"[4].
דהיינו, ההתכנסות וההתחברות הלאומית מתקיימות בשבת, אז נקבצים כל דורות ישראל אל התוכן השבתי, שהוא בבחינת עולם הבא.
מכאן מעלת חידושי התורה של הבן שבת, המעטרים לאביו בעולם הבא:
"'כבד את אביך ואת אמך'. הנה סמך מצוה זו לשבת, והוא כי חייב לחדש דברי תורה בשבת, וכשהבן מחדש דברי תורה מעטרין את האב בעטרות בעולם הבא, לזה סמך שהרוצה לכבד את אביו ואמו, יזכור ביום השבת ויחדש דברי תורה, וזהו כבודם האמת"[5].
דיאלקטיקה זו של יצירה עצמאית מחד וכוח ההורים מאידך, חידושי הבן וכבוד האב, העצמיות והתלות – היא המתקיימת בשבת.
חיבורה של ירושלים
כך בממד הזמן – השבת, וכך בממד המקום – ירושלים:
"תנו רבנן, איזהו מטבע של ירושלים דוד ושלמה מצד אחד וירושלים עיר הקודש מצד אחר"[6].
מטבעה של ירושלים, רוצה לומר תכונתה וסמלה, הוא חיבור הדורות, בדמות דוד האב ושלמה הבן המופיעים כאחד; והם המתקנים יחד את ברכת ירושלים:
"כיון שנכנסו לארץ דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים, דוד תקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ושלמה תקן על הבית הגדול והקדוש"[7].
מכאן התפילה במשנה: "יהי רצון מלפניך ד' אלוקינו שתבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך", המופיעה פעמיים: במסכת אבות, הפותחת בהשתלשלות המסורת, ובמסכת תמיד העוסקת במקדש.[8]
ראשי המטות
דיאלקטיקה זו, שבין היצירתיות למסורת, שבה אף בפרשתנו – הפותחת במסורת: "וידבר משה אל ראשי המטות"[9] וממשיכה אל היצירה העצמאית: "איש כי ידור נדר"[10].
חיבור זה מתרחש דווקא במעבר מהמדבר אל ארץ ישראל, מקום היצירה העצמאית והתורה שבעל-פה:
"כי ענין השבועות והנדרים ניתן לצדיקים והוא כח הפה שניתן לבני ישראל וכמו שמצינו כל התקנות מחכז"ל, והן הן מצות השי"ת… ובאמת גם בפרט כן הוא כמ"ש 'ידור נדר לאסר איסר'… ולכן עתה שהתחיל בחינת ארץ ישראל ותורה שבע"פ נתן להם מרע"ה מצות נדרים ושבועות… והיינו דכתיב כאן 'זה הדבר' שהוא התחדשות שמתחדש בלב האדם ועל ידו חל עליו השבועה, וכמו כן בשבת שיש נשמה יתירה מתחדש גם כן דברי תורה שנטע השי"ת בלבות בני ישראל כנ"ל"[11].
כוח יצירה זה מתגלה דווקא בלשון הנבואית 'זה' – "זה הדבר אשר צוה ד'" – שבה נתייחד משה רבינו; בראש הפירמידה עומד משה, בבחינת 'זה', וכל הבאים אחריו ממשיכים בבחינת 'כה', 'כמו' – בכוח ודוגמת היצירה הראשונה[12].
אין אב
על כגון דא באה זעקת החורבן – "יתומים היינו אין [ואין] אב"[13]; על ניתוק רצף דורות. אמנם בדרגת הכתיב רמוז: 'אין אב', דהיינו היתמות אינה מלאה, ורק בדרגת הקרי הגלויה: 'ואין אב'.
מכאן הפתח לתיקון משבר היתמות והנתק של ימי 'בין המצרים' – על ידי שבת המחברת והמאחדת; על ידי תלות ראשי המטות במשה, והמשך היצירה בשינויים המתחייבים. כי העצמאות הארץ-ישראלית, של הליכה לקראת שבת העולמים – אינה תלושה ואיננה מנותקת מהעבר.
בשבת זו, שבעיצומם של ימי בין המצרים, באה שמחת הישועה השבתית על הכפילות המנחמת[14], המתבשרת על ידי המשך דרכנו העצמאית בעקבות 'ראשי המטות'.
נמצאנו למדים: [15]
השבת מהווה התכנסות לאומית, ולשביתתה נקבצים כל ישראל לדורותיהם. זהו פשר פתיחת תפילת הש"ץ בשבת ב'אלוקינו ואלוקי אבותינו', סמיכות הציווי על כיבוד הורים לשבת ולשון הפסוק 'לדרתם'. מכאן גם מעלת חידושי הבן בשבת המעטרים לאביו בעולם הבא; דיאלקטיקה של יצירתיות ומסורת. כשם שהשבת כוללת כפילות זו, במישור הזמן – כך ירושלים, במישור המקום, בדמות דוד ושלמה, האב והבן, המופיעים כאחד על מטבעה והמתקנים יחד את ברכתה. יסוד דיאלקטי זה שב בפרשתנו, הפותחת ב'ראשי המטות' וממשיכה בנדר, שעניינו יצירה אישית עצמאית. על היפוך הדבר, על רקע הקרע שבין הדורות באה זעקת החורבן: 'יתומים היינו ואין אב', כאשר הכתיב רומז על מצב פנימי בר-תיקון. מכאן הפתח לתיקון משבר בין המצרים – על ידי המשך הדרך העצמאית בעקבות ראשי המטות, ועל ידי השבת המאחדת, המבשרת שמחת ישועה מנחמת.[16]
[1] פתיחה זו מתייחסת וודאי לכל שבע הבקשות הכלולות בברכה זו ('מגן אבות').
[2] ויקרא יט, ג. וראה ב'חזקוני'. ראה שיחה לפרשת שלח תש"פ.
[3] שמות לא, טז.
[4] 'אור החיים' שם.
[5] 'לקוטי תורה' להאריז"ל, פ' יתרו. וכן ב'נחל קדומים' לחיד"א פ' קדושים: "ורבינו האריז"ל פירש כי המחדש חידושי תורה בשת גורם כבוד גדול לאביו בעוה"ב, כמ"ש הזוה"ק, וזהו שנאמר 'איש אמו ואביו תיראו', לכבדם על ידי חידושי תורה בשבת, וזהו 'ואת שבתותי תשמורו'. וכן ב'שערי תשובה' או"ח ס' רץ סק"ב: "בחזרת הנשמה למקומה שואל אותה הקב"ה מה חידוש תורה אמרה בתורה וכו' שאם מחדש בתורה מעטרין לאביו באותו עולם, לכן נסמך כבוד למצות שבת". וראה 'שבת ומועד בשביעית' בפתיחה.
[6] בבא קמא צז ע"ב.
[7] ברכות מח ע"ב, וראה במדרש בפרשתנו (מסעי).
[8] יעויין 'פחד יצחק' פסח, מאמר יב.
[9] במדבר ל, ב.
[10] שם שם, ג.
[11] 'שפת אמת' מטות תרמ"ז.
בברכתה האמצעית של תפילת עמידה בשבת, המעדנת את בקשות החול, באה הבקשה 'שמחנו בישועתך' – כפילות 'גדולה וישועה', בבחינת שתי השבתות ('וינוחו בם'). הכפילות של מתן מלעילא בבחינת 'זכור', בראשית כבריאת האדם, ושל יצירה מלתתא, בבחינת 'שמור', יום שכולו שבת כבריאת העולם – היא הרמוזה בתחילת פרשתנו, בפתיחה בראשי המטות.
[12] ראה 'שפת אמת' שם תרנ"ט ועוד.
[13] איכה ה, ג.
[14] וראה במהרש"א (סוף מסכת מכות): "ואמר בלשון הזה א"ל עקיבא נחמתנו כו' כפלו הדברים ע"ש שני המעשים שזכר כי מצינו כל הנחמות בלשון כפול נחמו נחמו עמי ובכן ינחמנו אלהינו במהרה בימינו אמן". וראה עוד 'עקדה', הובא ב'ענף יוסף'.
[15] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[16] שיחה זו נאמרה בשבת פרשת מטות-מסעי בשנים תשנ"ז-תשנ"ח.