מפי העליון לא תצא הרעות
בעיית הרע בעולם מסובכת, וכבר קונן ירמיהו באיכה: "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב"[1]; דור החורבן שאל את עצמו על מקור הרע.
לראשונה מוסבר הדבר, אם כי לא בשם זה, ב'מורה נבוכים', ביחס למיתת נשיקה:
"כל אשר יחלשו כחות הגוף ותכבה אש התאוות, יחזק השכל וירבה אורו ותזך השגתו וישמח במה שהשיג, עד שכשיבא האיש השלם בימים ויקרב למות, תוסיף ההשגה ההיא תוספת עצומה, ותרבה השמחה בהשגה ההיא והחשק למושג, עד שתפרד הנפש מן הגוף אז בעת ההנאה ההיא.
ועל זה הענין רמזו החכמים במות משה אהרן ומרים, ששלשתם מתו בנשיקה… הכונה בשלשתם, שמתו בענין הנאת ההשגה ההיא מרוב החשק. ונמשכו החכמים ז"ל בזה המאמר על דרך מליצת השיר המפורסמת, שתקרא שם ההשגה המגעת עם חזוק חשק הש״י, נשיקה, באמרו ישקני מנשיקות פיהו (שיר השירים א ב). וזה המין מן המיתה, אשר הוא ההמלט מן המות על דרך האמת, לא זכרו החכמים ז"ל שהגיעה רק למשה ואהרן ומרים; אבל שאר הנביאים והחסידים הם למטה מזה, אך כלם תחזק השגת שכלם עם המות, כמו שנאמר והלך לפניך צדקך כבוד ה׳ יאספך (ישעיהו נח ח); וישאר השכל ההוא אח״כ לנצח על ענין אחד, כי כבר הוסר המונע אשר היה מבדיל בינו ובין מושכלו בקצת העתים, ויעמוד בהנאה הגדולה ההיא, אשר אינה ממין הנאות הגוף"[2].
ופניהם איש אל אחיו
הבעיה מתעמקת כשמתבוננים בדברי הגמרא על אופן עמידתם של הכרובים בבית המקדש. הנוסחה נתנסחה במסכת בבא בתרא:
"כיצד הן עומדין? רבי יוחנן ור' אלעזר, חד אמר פניהם איש אל אחיו וחד אמר פניהם לבית. ולמ"ד פניהם איש אל אחיו הא כתיב 'ופניהם לבית'? לא קשיא כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן, בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום"[3].
דהיינו בזמן שעושים ישראל רצונו של מקום היו פני הכרובים איש אל אחיו, ואילו כשאין עושים רצונו של מקום התהפכו פניהם. כיצד זה, איפוא, בעת החורבן היו פניהם איש אל אחיו? כדברי הגמרא ביומא:
"אמר רב קטינא בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להן ראו חבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה… אמר ריש לקיש בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה הוציאון לשוק ואמרו ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום שנאמר 'כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה'"[4].
כך הקשה הריטב"א, ותירוצו עמו – שהיה זה 'נס לרעה':
"בשעה שנכנסו גוים להיכל מצאו כרובין מעורין זה בזה. הקש׳ הרב בן מאוש ז״ל דהא בב״ב אמרינן שלא היו פניהם איש אל אחיו אלא כשהיו עושין רצונו של מקום? ויש מתרצים דהתם בכרובין דמשה אבל הכא בכרובים דצורתא שבכותלים תמיד היו מעורין. ותימה דא״כ היכי אמרינן לעיל שהיו מראין להם כרובים דצורתא להראות חיבתן לפני המקום. והנכון כמו שפי׳ הרא״ם ז״ל דהני נמי בנס היו מעורין עכשיו אלא שנעשה נס לרעה כדי לגלות ערותן"[5].
אמנם ב'פרשת דרכים' לבעל 'משנה למלך' אנו מוצאים דרך אחרת – דווקא בעת החורבן התגלתה החיבה, להורות שהשכינה שורה לעולם בישראל ו'בכל צרתם לו צר':
"דהנה המפרשים ז"ל תירצו לקושית הריטב"א הנז', דאיך יתכן דבשעה שנכנסו עכו"ם להיכל ימצאו הכרובים פניהם איש אל אחיו, ואמרו שנעשה להם נס לטובה, והוא על פי מה שאמרו רז"ל (עי' תענית טז.) שהקב"ה מצטער בצרתן של ישראל דכתיב (ישעי' סג, ט) 'בכל צרתם לו צר'… והנה באותה שעה שנכנסו עכו"ם להיכל שהיתה שעת חירום, כדי שלא יעלה על דעתנו, כי מאוס מאס את ישראל ובציון געלה נפשו, וכההיא דאמרינן בפרק חלק (סנהדרין קה.) שאמרו 'ישראל עבד שמכרו רבו ואשה שנתגרשה מבעלה כלום יש לזה על זה כלום', וכדי לבטל סברא זו הנפסדת רצה הקב"ה להורות לנו, דאכתי חביבותיה גבן, והשרה שכינתו בינינו, להורות שהוא מצטער בצרותינו וכו'"[6].
לאמור: דווקא בזמן החורבן התגלתה הזיקה האינטימית בין ישראל לקב"ה, בה אין חלק לזרים. אז הייתה השעה לכך, לגילוי חיבתם לפני המקום.
י"ז בתמוז – שבירת הכלים
לשאלת הפורענות, בה אנו מונחים, מצרף ר' צדוק מושג נוסף – 'שבירת הכלים':
"יש מקום מוכן לצער ח"ו… וכן זמן… וכן בנפש… והלא מפי עליון לא תצא הרעות? אבל באמת לשון חכמים מרפא, שאז"ל מוכן לפורעניות לשון פרעון… ואותו הזמן מקום ונפש הוא מוכן לקבל פירעון מה שנשתכר. ומה דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, היינו משום דהקב"ה נותן מלא עומסו כו' (סנהדרין ק.) וא"א בעוה"ז לקבל רוב טובה ההוא כלל. ובאותו מקום זמן נפש שנשפע הפירעון ושכרו של השי"ת, מצד רבוי השפע נעשה ח"ו פורעניות לרע, כידוע בסוד שבירתן של כלים זוהי מיתתן ע"י רבוי האור. וכן אז"ל (פרדר"א פ' לד) ע"פ לא יראני. הא בשעת מיתתן רואה.
ולכן אז"ל (יומא נד:) שמצאו כרובים מעורים אע"פ שלא היו עושין רצונו של מקום. כי אז הי' תוקף רבוי שפע האור, ולכך זכה יחזקאל למראות אלהים. ומי שזוכה באמת מקבל פירעון הטובה אז… בי"ז בתמוז נשתברו לוחות ונשרפה התורה, והוא נגד אות א' שמתחיל בו אותיות התורה, ובאותו זמן יורד שפע ד"ת הרבה, רק שהוא בראי' כטעם מראות יחזקאל. ואז"ל (ברכות נז:) הרואה יחזקאל יצפה לחכמה…"[7].
המשנה בתענית מונה חמש פורענויות שאירעו בי"ז בתמוז[8]. והקושי ברור – כיצד זה ישנם זמנים המזומנים לרע? מה שייכת אם כך הבחירה, ומה המשמעות של שכר ועונש אם מראשית הבריאה מונחת הפורענות ועומדת? והעיקר – כיצד ייתכן שמתחילת הבריאה תהא הרעה מוכנה ומזומנת, הלא מפי עליון לא תצא הרעות?
יתר על כן, יסוד יסד לנו הרמח"ל במועדי ישראל שהם לזיכרון – אור התיקון שב להאיר באותו הזמן מידי שנה, וכדברינו שהאדם נוסע בתוך הזמן. אבל מה נעשה בימים אלה, של חורבן בין המצרים, שאף יש בהם הלכות אבלות מעשיות, ואין הלב מתיישב שהנסיעה בתוך הזמן אמורה אף לגבי השלילה של הסתר פנים.
אלא ששבירת הכלים באה דווקא על ידי רוב אורה. זו הראייה המופלאה של המיתה; 'כי לא יראני וחי' נאמר, אבל בשעת המיתה רואים. לכן בשעת החורבן היו הכרובים מעורים זה בזה, למרות שהיתה זו עת חרון אף על ישראל.
כך מוסברת נבואתו של יחזקאל שראה מראות אלוקים, בחודש תמוז, החודש שלו ייחסו בספר יצירה את חוש הראייה[9] – ודווקא בעת גלות השכינה; לאחרים היו המראות הללו חורבן, ואילו לו – הבנת אלוקות.[10]
שבירת הלוחות שאירעה בי"ז בתמוז אף היא מתייחסת למושג זה של שבירת הכלים. י"ז תמוז היה צריך להיות חג לד' מחר[11], אלא שנתהפך הדבר ונשבר, ולכן לוחות ושברי לוחות מונחים בארון. הכלים המייצרים מסגרת נשתברו; נפרצה החומה. אך לעתיד לבא – יתהפך הדבר ויהיה יום זה למועד המציין את שפע התורה שיורד לעולם[12].
אמר המגיד ממזריץ': "כל רודפיה השיגוה בין המצרים" – כל רודפי-יה' ישיגוהו בבין המצרים. עלינו, הקרובים לחורבן – מוטלת אחריות מיוחדת לבניית הכלים ולהשלמת האורות; להתאים את האור והכלים.
רב לך שבת בעמק הבכא
כך בכל שלושת שבועות אלו, ובפרט בשבתות שבהן, ועל אחת כמה וכמה בשבת י"ז בתמוז. כך העמיד ר"נ מברסלב, שעיקר תיקון ימי בין המצרים – בשבתות שבהן[13], וכפי שדרש בעל 'תפארת שלמה':
"'אז תרצה הארץ את שבתותיה' – אז בזמן הגלות תרצה הארץ את שבתותיה, הם השבתים-השבתות, המה לרצון לפני הקב"ה בשמחה גדולה. כמ"ש רב לך שבת בעמק הבכא, ימי המצרים בין י"ז תמוז לתשעה באב המה עמק הבכא ואז רב לך שבת, יום השבת קודש בימי המצרים הוא יותר גדול מכל ימות השנה"[14].[15]
נמצאנו למדים:[16]
שאלת מקור הרע בעולם סבוכה ועתיקת יומין, ועל כך תמה דור החורבן – מפי עליון לא תצא הרעות. הרמב"ם רואה במיתה את הנאת הנפש המשתחררת מהגוף, והיא בחינת מיתת נשיקה. השאלה מתעמקת בהתבוננות בעת החורבן, אז היו הכרובים פניהם איש אל אחיו. הריטב"א ביאר שהיה זה נס להרע, אולם ב'פרשת דרכים' ראה בך את חיבת המקום, המתגלה דווקא אז. הזמנים המזומנים אל הפורענות יש בהם שבירת הכלים, דהיינו פריצת המסגרת וריבוי האור. כך אירע בי"ז בתמוז, עת נשברו בו הלוחות ונפרצה החומה; דווקא אז, מבעד לשברים, ניתן לחזות מראות אלוקים, כראיית פני אלוקים בעת המיתה. על כן כל רודפי-יה' יכולים להשיגו דווקא בין מיצריהם. כך בכל ימי הפורענות, ובייחוד בשבתות שבהם, עת תרצה הארץ את שבתותיה ורב לה שבת בעמק הבכא.[17]
[1] איכה ג, לח.
[2] 'מורה נבוכים' חלק ג, סוף פרק נא.
[3] בבא בתרא צט ע"א.
[4] יומא נד ע"א-ע"ב.
[5] שם.
[6] 'פרשת דרכים' דרוש כב. וראה עוד שם דרוש כג. וראה 'נפש החיים' שער א פרקים ח-ט.
[7] 'צדקת הצדיק' ס' קעא. וכיוצא בדבר ב'אורות הקודש' (חלק ג' עמ' תקכו, וראה עוד שם תקכז; תקמד): "אין ההויה יכולה לקבל את כל עוצם הטוב של המהות העליון, אמיץ כח אין סוף. ההויה החלקית מתמסמסת מרוב הטוב, מעוצם החיים, משתברת היא מרוב שאיפתה. אבל לא מפני זה יחדל הטוב הנשא לעשות את דרכו, הוא חוזר ובונה אחר השבירה, והבנין המתוקן עולה יפה יפה, באין ערוך ליקרתו. וכל כך מרובה היא מדה טובה ממדת פורענות, עד שכדאי לסבול את כל יסוריה השבירה, את כל קלקולי הריסה, רק שיצאו עולמים משוכללים כאלה, שנושאים בכחם עושר חיים כזה, שהוא מצד עצמם למעלה מכחם…".
[8] תענית ד, ו.
[9] ספר יצירה ה, ח.
[10] על ראיית יחזקאל בתמוז ע' 'לקוטי מאמרים' לר' צדוק הוצאות הרשוקביץ עמ' כב.
[11] כדברי אהרון הכהן בחטא העגל (שמות לב, ה).
[12] ראה שיחה לי"ז בתמוז שנערכה בשנת תשע"ט. וראה עוד ר' צדוק שם: "זה ענין לידת משיח בט' באב. ואז"ל (בר"ר פ' יא) לכל נתת בן זוג. שלכל דבר יש זוג דהיינו עזר כנגדו, שיש דבר שהוא ממש נגדו – וזהו לעזר לו. והש"י מלאכתו הוא מיום שנברא העולם, כמשז"ל (בר"ר פ' סח) לזווג זיווגים אלו של מקום וזמן ונפש כ"א בהפכן. דיש מקום מוכן להיפך ממש שלא לקבל שום שכר מעשים רק לבטוח בבעה"ב שנאמן לשלם שכר ובזיווגם מתמתקים יחד. וידוע נגד כ"ב ימים שבין המצרים הם מר"ה עד שמע"צ [וש"ת הוא נגד י' באב דא' ר"י אלו הואי התם כו' (תענית כט.) כי ספיקא דיומא שבכל יו"ט הוא נגד תושבע"פ הדומה לתושב"כ, שהם ב' לוחות הברית. וכן ב' ימים יו"ט א' דאורייתא וא' דרבנן והקדושה יורדת לב' הימים. וכן השפע שירד לט' באב שהי' מלמעלה שפע גדול ועצום כנ"ל, נתחלק גם לי' באב ולמטה נתהפך ר"ל]. וידוע דטעם סוכה הוא החסיון בה' והבטחון בו. ונגד ט' באב הוא שמע"צ, שאז"ל (מד"ת פנחס טז) פר אחד כו' אני ואתם, כמו לעתיד ה' בדד ינחנו וגו'. ממש היפך ט' באב. וכ"ב ימים הם נגד כ"ב אותיות התורה שפגמו, כמשאז"ל באיכה רבתי דלכך בי"ז בתמוז נשתברו לוחות ונשרפה התורה, והוא נגד אות א' שמתחיל בו אותיות התורה, ובאותו זמן יורד שפע ד"ת הרבה, רק שהוא בראי' כטעם מראות יחזקאל. ואז"ל (ברכות נז:) הרואה יחזקאל יצפה לחכמה. שזהו דוגמת פסח ראתה שפחה כו'. ואח"כ שבועות מתן תורה בקנין, וצריך מ"ט ימי ספירה בינתים. וכן מי' באב עד ר"ה הם מ"ט ימי ספירת נקיים ואח"כ מתחיל ד"ת בקנין כפי תוקף הראי' שבין המצרים".
[13] 'ליקוטי הלכות' או"ח הלכות שבת כרך ג, עמ' 60, ל"ג.
[14] 'תפארת שלמה' ח"א עמ' 226.
[15] וראה עוד 'פרשת דרכים' דרוש כג, שלא זזה שכינה משבתות אף כשלא עושים רצונו של מקום, כעירוי הכרובים בשעת החורבן, עיי"ש.
[16] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[17] שיחה זו נאמרה בשנים תשכ"ב, תשל"א ותשל"ד.