התורה מספרת לנו על שני מאורעות שאירעו במשפחת הכהונה בתקופת הנדודים במדבר: האחד – מות בני אהרון נדב ואביהוא, השני – קנאתו של פנחס. תולדות משפחות הכהונה אינם עניין ליחידים, בני השבט, אלא יש בהם מוסר השכל והדרכה לכל העם בגלל תפקידם המחנך של הכוהנים. לכן מספרת לנו התורה את אשר אירע במשפחתם.
שני מאורעות אלו נזכרים בפרשתנו. במבט ראשון נראה שאין בין שני המקרים הללו ולא כלום, גם הבדלי זמן וגם הבדלי הסיבות והאישים מפרידים ביניהם. אך אע"פ כן מצאו חכמים מופלאים קשר בין השנים.
פנחס ונדב ואביהוא
יחוסו של פנחס כל אימת שהוא נזכר בתורה, מגיע עד אהרון: "פנחס בין אלעזר בן אהרון הכהן"[1], וכבר הרגישו בגמרא בקושי ותירצו מה שתירצו[2]. בזוהר הדגישו את כפילות המושג 'בן' – 'בן' אלעזר 'בן' אהרון, ואמרו שפנחס השלים ותקן את שתי המדרגות של בני אהרון, נדב ואביהוא[3], ובלשונו של הרב קוק: "מיודעיו של מקום החוזרים בהולדה שניה בפנחס זה אליהו"[4]. על פי המתבאר שם, חטאם של נדב ואביהוא היה פריצת הגדר של החוק, עמדו הם למעלה מדקדוק ההלכה של הקרבת אש זרה, מיודעיו של מקום הגדולים ממשה ואהרון, שמתוך הכרת גדלותם הורו הלכה בפני משה רבם.
אצל פנחס מצינו לכל אלה נקודות מקבילות: אף פנחס הורה הלכה במקום רבו, בפני משה, אלא שפנחס דקדק בהלכה – "במקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב"[5]. הללו מביאים ממרחק אש זרה, ופנחס מרחיק מקרב המחנה את אש התאווה לעם זר. הללו מתים "ובנים לא היו להם" ואילו פנחס מתייחס בכפלים "בן אלעזר בן אהרון". השכר של פנחס היה "שלום" ואמרו חכמים זה "שלום ממלאך המוות"[6].
פנחס זה אליהו – קנאות ושלום
אכן, "פנחס זה אליהו"[7] ודמותו של אליהו חוזרת במקרא עצמו מאות שנים לאחר הסתלקותו. "זכרו תורת משה עבדי אשר ציוויתי אותו בחורב חוקים ומשפטים" – "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא"[8]. בדמותו של "פנחס זה אליהו" התמזגו כל הערכים: מחד רוח הנעורים הסוער של נדב ואביהוא וההתפרצות מחוץ למסגרת הגבול, ומאידך רוח הזקנה של אליהו שומר הברית – "זכרו תורת משה עבדי". פנחס מקנא ואליהו מקנא. לאחר קנאתו של פנחס, לאחר הכרת החטא בצורה החריפה ביותר ניתנת לפנחס ברית שלום. כך גם אצל אליהו, לאחר קנאתו בהר חורב ניתנת לו ברית שלום ולעתיד "והשיב לב אבות על בנים". קנאתו של פנחס היא שעשתה לאבא אליהו קפדנותו[9], שקפדן הוא ואינו סובל פשרות, הוא הקורא "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים"[10] והוא התשבי המתרץ את הספקות והמיישב את הקושיות והבעיות[11].
ברית השלום שנתנה לפנחס הביאה שלום בין הגוף לנפש, בין הרוח לגשם. בין השניים הללו שורר מאבק תמידי ופנחס בקנאותו הוא שהביא להרמוניה ביניהם. העונש על ישראל במעשה בעל-פעור היה עונש גופני – "והיו המתים במגפה"[12], לעומת זאת קנאה היא ערך נפשי-רוחני, ופנחס דווקא בקנאותו הביא הצלה לגוף ישראל שהיה נתון בסכנה. הקנאה, דרך כלל, מביאה לחורבן הגוף: "ורקב עצמות קנאה – כל מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו מרקיבים"[13], אולם כשהיא באה על האמת להציל את הגוף, נשאר גופו של המקנא קיים לעולם. זוהי 'ברית שלום' – שלום עם מלאך המוות. ומכאן ש"פנחס זה אליהו", המתגלה לעיתים מזומנות. מלאך הברית מצד אחד ואבא אליהו מצד שני, גוף ורוח עשו שלום ביניהם (ואף אליהו עלה שלם בגופו השמיימה).
ברית השלום שנתנה לפנחס הייתה הכרחית כדי לשמור על הקנאה בטהרתה, כי הקנאות יש בה סכנה הן למקנא עצמו והן לחברה. הוא שאומר הנצי"ב[14]: בירכו במידת השלום שלא יקפיד ולא ירגיז. כי טבע המעשה שעשה פנחס עלול להשאיר בלב רושם עז, משום כך באה הברכה שיהי תמיד בנחת ובמידת השלום.
שלום זה הוא אף יסודה של ברכת הכהונה שנתנה לאבי המשפחה, אהרון אליו מיוחס פנחס זה אליהו, הוא דמות הכהן האידאלי במלאכי[15]. ואם אירעה קנאות ה' במשפחת הכהונה היא הייתה טובה לשעתה, "הלכה ואין מורין כן", וכל אימת שהיא באה מרופדת היא בברכת השלום, ועם כל זה אין היא אלא תופעה בודדת בתולדות העם: פנחס המקנא לחטאי דורו ואליהו המקנא לבני זמנו. כנגדה מתמשך לאורך כל ההיסטוריה הישראלית, החל ממשה, חוט יסודי שונה בתכלית. "אמר ר' יהושע מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו, הלכה למשה מסיני שאין אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב… וחכמים אומרים לא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום בעולם"[16].
נמצאנו למדים:[17]
בפרשתנו שני אירועים הקשורים לשבט הכהונה: מות נדב ואביהוא וקנאות פנחס. קשר עמוק ביניהם, תכונת האופי של נדב ואביהוא המתפרצת שגרמה למותם, שבה אל תיקונה אצל פנחס. פנחס מקנא באש לה' אך זוכה בברית שלום המביאה חיים לישראל. 'פנחס זה אליהו' אמרו חז"ל, ושתי התכונות המנוגדות של קנאה ושלום שאצל פנחס, שבות להתראות אצל אליהו. אליהו שקנא לה' בראשונה, ישוב בשנית וישכין שלום בין אבות לבנים. השלום אף הכרחי לשמור על הקנאה בטהרתה, והוא החוט היסודי ממשה בסיני ועד אליהו שעתיד לעשות שלום בעולם.
[1] במדבר כה, ז. יא.
[2] סנהדרין פב ע"ב: "…התחילו שבטים מבזים אותו… בא הכתוב ויחסו פנחס בין אלעזר בן אהרון הכהן".
[3] זוהר פנחס אות יא: "…מההיא שעתא פנחס בין אלעזר בן אהרון הכהן, דאשלים לתרין דרגין…" ובפירוש הסולם: "מאותה שעה פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן, שכתוב ב פעמים בן, משום שהשלים לב' מדרגות, דהיינו שתקן את עצמו וגם תקן נשמתם של נדב ואביהוא שנתגלגלו בו שהם בני אהרון, ועל כן כתוב בן אלעזר בן אהרון"
וראה עוד זוהר פנחס רטו ע"ב "אלו נדב ואביהו שלא נכחדו מאותו העולם בגללו".
על הקשר בין נדב ואביהוא שהיו משוטטות לבין פנחס, ראה גם ב'מתנות כהונה' ראש פרשת פנחס, בשם מאמר התחייה של הרמב"ם (וראה ב'שבת ומועד בשביעית' שמיני שצריך לומר ה'רמב"ן' ולא ה'רמב"ם', וע"ע שם בהרחבת הנושא).
[4] אורות הקודש ג, עמ' ש"ס: "כשהולכים אחרי ההרגשה העליונה של הופעת רוח הקודש, ושל כל חכמה והופעה שבעולם, בלא התקשרות אל התורה ומעשיה בפרטיות, ובמדידת המדות הטובות, המשוערות על פיה, הרי זה חטא נדב ואביהו הפרדת יסוד אבא מאמא עילאה. חושבים המתנהגים ככה שמתקרבים אל הקודש, מיחדים הם ממרחקים, מקריבים אפילו אש זרה, ובאים אל הקודש, שתויי יין, בלא אימתא דשמיא, הנובעת ממקור עליון, הבאה על ידי כיסוי הראש, אלא פרועי ראש, ומתיחדים כל אחד בהשגתו המיוחדת בלא איגוד עליון של תורת משה מורשה, ולא נטלו עצה זה מזה, ומורים הלכה בפני רבם, מתוך הכרה של גדלות פנימית… והם מיודעיו של מקום, אינם יכולים להתגבל בגבולים גדולים ממשה ואהרן, בהתפשטותם, נדחים מן העולם, ואינם באים בבנין של משפחה, ובנים לא היו להם. וחוזרים בהולדה שניה בפנחס זה אליהו המלא רוחה ה' וקנאת הברית… זכרו תורת משה עבדי אשר ציויתי אתכם חוקים ומשפטים, הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ד' הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. רוח הנעורים הסוער, המתעורר בעז ובגבורה, עם רוח הזקנה המסודר, המלא כובד ראש וזהירות, יחד מתאגדים לאגודה לפעול פעולתם בחיים, הרוחניים והגשמיים, להחיש ישועה, ולהעשות בסיס לצמח ד', עריכת נר לבן ישי משיח ד', רוח אפינו, אשר בא יבואו אלינו שניהם יחד, אליהו הנביא עם משיח בן דוד."
[5] סנהדרין פב ע"א: "ושמואל אמר ראה שאין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה', כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב". ופירש רש"י: "כלומר נזכר פסוק… שכל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב לפיכך הורה פנחס הלכה בפני רבו ולא המתין ליטול רשות ממשה…"
[6] ראה ספורנו במדבר כה, יב: "את בריתי שלום – ממלאך המוות".
[7] ראה מדרש אגדה במדבר כה, פרקי דר' אליעזר מז, זוהר חדש ח"ב רות מב ע"א. רעיא מהימנא רטו ע"ב.
[8] מלאכי ג, כב – כג.
[9] סנהדרין קיג ע"א: דרש רבי יוסי בציפורי: "אבא אליהו קפדן…".
[10] מלכים א יח, כא.
[11] מקובל לומר שראשי תיבות המילה 'תיקו' שאומרת הגמרא בסיומה של סוגיא ללא הכרעה, הם – 'תשבי יתרץ קושיות ובעיות'.
[12] במדבר כה, ט.
[13] שבת קנב ע"ב.
[14] העמק דבר, במדבר כה יב.
[15] מלאכי ב, ד-ז: "…להיות בריתי את לוי אמר ה' צבקות. בריתי הייתה איתו החיים והשלום ואתנם לו מורא וייראני ומפני שמי נחת הוא. תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו. בשלום ובמישור הלך איתי ורבים השיב מעוון. כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבקות הוא".
[16] עדויות ח, ז
[17] תוספת זו הינה מדברי העורך.